אולם, נבין תחילה זאת מתוך הוראות אחרות: ישנו כוח הרצון המקיף, לדוגמה, שדוחף את הכוחות הפנימיים של השכל, המדות, המחשבה, הדיבור והמעשה, הרבה מעבר ליכולותיהם הרגילות. אולם, הרצון אינו משנה את הכוחות הללו, שחוויה זו תיהפך כעת לנורמה שלהם. כולנו שמענו על האישה שהרימה מכונית כדי להציל את ילדה, אך אישה זו בשום אופן אינה יכולה כעת פשוט להסתובב ולהרים מכוניות. דחף הרצון מבצע "הפיכה עוינת" שדחפה את הכוחות לעבוד ברמת הביצועים המקיפה שלו.
אחר כך, הרצון עוזב, והכוחות נשארים בלתי משתנים כלל. זה מה שקורה כאשר המימד הגבוה יותר הגורם לכל דבר בתוך הכוחות הנמוכים נשאר כדבר חיצוני הדוחף את הכוחות הנמוכים. הרעיון שהרבי מסביר כאן בנוגע לגילוי עצם הנשמה הדוחף את הכוחות הגלויים לפעול במסירות נפש עבור תורה ומצוות הוא מתהליך זה שהרגע הסברנו. הערה: הרבי מוסיף בסוגריים את המילה "דוגמת".
הטעם עשוי להיות משום שבהבחנה הקודמת ישנם בבירור שני מימדים, זה של החיה שבנשמה, וזה של היחידה — עצם הנשמה. כאן איננו מדברים על שני מימדים של הנשמה. אנו מדברים בתוך היחידה שבנשמה עצמה. רק שישנו הגילוי של היחידה כפי שהיא "שרשה בעצמות ה'", ואחר כך ישנה כפי שיחידה זו יורדת להיות המימד הפנימי של הנשמה.
"וכמו שרואים בפועל אצל כמה אנשים, שכאשר היו במקום שהיו בו גזירות על תורה ומצוות, היתה להם מסירות נפש בפועל במשך שנים רבות, וכשאחר כך באו לארץ אחרת שאפשר לעסוק בה בתורה ומצוות בהרחבה, לא ניכרת (כל כך) המסירות נפש שהיתה להם קודם.
שזה שעמדו במסירות נפש במשך שנים רבות היה משום שהאיר בו הגילוי של עצם הנשמה שלמעלה מהכוחות הגלויים, אבל על ידי זה לא נעשה שינוי בכוחות הגלויים עצמם55." הרבי מצביע על דבר עובדתי: אנו מוצאים שישנם אנשים שכאשר היו בארצות, כגון ברית המועצות לשעבר, שבהן היו גזירות על לימוד התורה וקיום המצוות, שהם, במשך שנים, עמדו ושירתו במסירות נפש בפועל.
אולם, כאשר הגיעו לחופיה של ארץ שבה כולם יכולים לקיים תורה ומצוות בחופשיות ובהרחבה, לא ניכרת כל כך מסירות נפשם. זו הוכחה שמסירות הנפש הקודמת לא עשתה שינוי בתוך הכוחות הגלויים עצמם, כי אילו כן, אזי הכוחות הגלויים היו נעשים כוחות גלויים של מסירות נפש. ואילו כן, אזי הכוחות הגלויים של מסירות נפש לא היו משתנים ללא תלות בסביבה.
"[שזה שעצם הנשמה הוא העצם (גם) של הכוחות הגלויים (כפי שהוסבר לעיל בפרק חמישי), הוא שעצם הנשמה הוא העצם שלהם, אבל אין לו קשר עם הכוחות הגלויים עצמם, הצורה שלהם]." הרבי מבהיר לנו את הדיכוטומיה של העניין, שמצד אחד זהו העצם של הכוחות הגלויים, ואף על פי כן, אין לו קשר עם הצורה של הכוחות הגלויים.
ננסה לתת הבנה למה שהרבי אומר: ישנו הביטוי בנוגע לבריאה, "ממנו נמצאו כל הנמצאים", וישנם שפע של הסברים על מה זה אומר. עבורנו כאן, מה שזה אומר הוא כדוגמה שמן השמש בא אור השמש, אבל אין לזה השפעה על השמש. וכאשר השמש זורחת דרך זכוכית צבעונית מוכתמת, וכעת יש לנו מאור השמש אור כחול, אור ירוק ואור צהוב, אין לזה שום קשר לשמש, ולא לאור השמש המקורי.
אור השמש נשאר חסר צבע (וישנו ההסבר שבתוך האור הצבעוני עצמו ישנו העצם של האור הצבעוני שהוא חסר צבע, וישנו הביטוי של האור הצבעוני, שהוא צבעוני. אולם, בל נסבך את הדברים כאן יותר מדי). מה שאנו מנסים לראות כאן הוא שאפשרי שהעצם של דבר מסוים הוא פשיטות, ושאין לו שום קשר עם הצורות וההגדרות שעשויות להתפתח באותו דבר שהוא עצם שלו.
כעת הרבי מסביר את המימד השני של גילוי עצם הנשמה "והגילוי של עצם הנשמה מזה שהוא שבור ונדכא מזה שמוצא את עצמו בגלות הוא שגם הכוחות הגלויים שלו (הצורה של הכוחות הגלויים) הם 'אחד' עם העצם56.
" המימד השני של גילוי עצם הנשמה, זה שמתגלה בהיותו שבור ונדכא מזה שהוא בגלות (אף שהוא חי בהרחבה, הן בגשמיות והן ברוחניות), הוא גילוי של עצם הנשמה שבו הצורה של הכוחות הגלויים היא אחד עם העצם.
הרבי מדבר כאן על המעלה הספציפית של האם ההתקשרות בין העצם לצורה של הכוחות הגלויים נדחפת מלמעלה כהפיכה, כמו כאשר גילוי עצם הנשמה דוחף את הכוחות הגלויים לפעול במסירות נפש, או האם ההתקשרות בין העצם לצורה של הכוחות הגלויים היא כאחד, מעצם הפנימיות של הצורה של הכוחות הגלויים כאשר הוא שבור ונדכא מחוסר גילוי האלוקות בגלות. לאחרונה ישנה מעלה מיוחדת.
בהערה 56 הרבי מצביע על כך שאף שהמאמר דיבר על מעלת הרעיא מהימנא כפי שהיה באתפשטותא דמשה שבכל דור בזמן הגלות, שהזין את אמונת ישראל שיקיימו תורה ומצוות במסירות נפש, על פני הרעיא מהימנא כפי שהיה אצל משה עצמו, שהזין את אמונת ישראל בדעת, אף על פי כן, בנוגע למעלה זו, של ההתקשרות של גילוי עצם הנשמה עם הצורה של הכוחות הגלויים כאחד, הרעיא מהימנא כפי שהיה אצל משה עצמו, שהזין את אמונת ישראל בדעת, גדול יותר מהרעיא מהימנא כפי שהיה באתפשטותא דמשה שבכל דור בזמן הגלות, שהזין את אמונת ישראל שיקיימו תורה ומצוות במסירות נפש.
הנקודה היא שאנו מדברים על מעלה ספציפית של ההתקשרות של העצם עם הצורה, שאינה זהה לדיבור על "כתית למאור" של המאור המושג דווקא על ידי מסירות הנפש בזמן גזירות הגלות, ולא על ידי הדעת שמשה הזין את אמונת ישראל.
לפיכך, נהיה ברורים עם מה שמתרחש כעת במאמר עצמו, ובהערה 56: (א) ישנה מעלת האתפשטותא דמשה שבכל דור בזמן הגלות, שהזין את אמונת ישראל שיקיימו תורה ומצוות במסירות נפש על פני משה שהזין דעת לאמונת ישראל. משום שמסירות נפש יכולה לבוא רק מגילוי עצם הנשמה, ולא מסיבה של דבר שראו, דעת.