פרק עשירי מבוא בפרק זה מבאר הרבי כיצד ה"מאור" של הנשמה המתגלה על ידי ה"נדכה" של היות האדם בגלות (אפילו במצב של שפע) הוא נעלה יותר מה"מאור" של הנשמה המגלה את עצמו על ידי ה"נדכה" של מסירות נפש (על תורה ומצוות בזמן הגזירות) בגלות. (א) זה ש"קיימו בפורים מה שהחלו לעשות במתן תורה" הוא לפי שבמתן תורה זה היה "מלמעלה למטה", ואילו בימי אחשורוש ה"קיבלו" היה מתוכם בלבד (מלמטה).
(ב) דרגת האמונה הבאה מ"מזלייהו חזי" היא כמו "נעשה ונשמע" במתן תורה, שבא "מלמעלה למטה". וזה ש"בימי אחשורוש ה'קיבלו' היה מתוכם בלבד" היה מתוך האמונה של זה שהיה בו גילוי עצם הנשמה, ההתקשרות העצמית של עצם מהותם.
(ג) בתוך גילוי עצם הנשמה עצמו ישנן שתי דרגות: (א) גילוי עצם הנשמה הבא ממסירות נפש, אשר ביחס ל"כוחות פנימיים גלויים", ה"גילוי עצם הנשמה" הוא כמו דבר "נוסף, מבחוץ". (ב) גילוי עצם הנשמה בתוך זה שהוא נשבר ונדכא מהיותו בגלות הוא באופן שה"כוחות פנימיים גלויים" הם אחד עם עצם הנשמה.
הרבי מבאר שישנו העצם שהוא העצם (המהות; הפשיטות; שלמעלה ומעבר לכל צורה או הגדרה) של הכוחות הפנימיים הגלויים, אך אין לו שייכות לצורות של הכוחות הפנימיים הגלויים עצמם. ואחר כך ישנו העצם שהוא העצם של הכוחות הפנימיים הגלויים באופן שהוא אחד עם הצורות של הכוחות הפנימיים הגלויים עצמם. (הרבי מוכיח שגילוי העצם על ידי מסירות נפש אינו אחד עם הכוחות הפנימיים הגלויים).
(ד) בחינה זו של העצם אשר "אין לו שייכות לצורות של הכוחות הפנימיים הגלויים עצמם" היא לפי שבחינה זו של העצם עצמה קשורה בתוך ה"מהות; הפשיטות; שלמעלה ומעבר לכל צורה או הגדרה" שלה עצמה.
ואילו העצם "שהוא העצם של הכוחות הפנימיים הגלויים באופן שהוא אחד עם הצורות של הכוחות הפנימיים הגלויים עצמם" הוא העצם כפי שהוא מושרש בעצמות ה' (אשר אינה קשורה - היא למעלה ומעבר לכל עניין הפשיטות והצורה), ולכן על ידי עצם הנשמה הזה, פשיטות הנשמה וצורות הכוחות הפנימיים הגלויים הם כולם אחד.
(ה) ולכן, גילוי המאור - עצם הנשמה (המושרש בעצמות ה'), על ידי "נדכה" מהיותו בגלות, הוא נעלה יותר מהמאור - עצם הנשמה (שכבר מתגלה כצורה של פשיטות) על ידי "נדכה" של מסירות נפש בגלל גזירות הגלות. "י) ויש לומר, שבחינת ה'מאור' של הנשמה המתגלה על ידי עניין ה'נדכה' מזה שאנו בגלות, היא נעלית יותר מבחינת המאור של הנשמה המתגלה על ידי מסירות נפש.
" הדברים נאמרו, ועתה מבאר אותם הרבי: "והעניין הוא, מהטעמים לזה שבמתן תורה היה רק ההתחלה ('אשר החלו לעשות'), ובימי אחשורוש קיבלו ('וקיבל עליהם היהודים') הוא, כי זה שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' במתן תורה היה מפני ש'כפה עליהם ההר כגיגית'52, גילוי מלמעלה53, ואילו בימי אחשורוש הקבלה היתה מצד עצמם (בני ישראל).
" היסוד לביאורו של הרבי הוא האם הגילוי הוא של חוויה חיצונית, או שהוא מתוך הפנימיות. תחילה יבאר הרבי זאת, כפי שעשינו קודם, בנוגע להבדל בין האמונה הבאה מ"מזלייהו חזי" בהיותה דבר שמחוץ להם, לבין גילוי עצם הנשמה בהיותו מתוכם. ואחר כך יעביר הרבי זאת אל שתי הבחינות של "מאור" המתגלה מתוך שני הסוגים השונים של "נדכה".
נבאר את ה"כפה עליהם ההר כגיגית" וה"גילוי מלמעלה": (א) הגמרא אומרת: "((-שמות י"ט:י"ז) 'ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה,) ויתייצבו בתחתית ההר'. אמר רבי אבדימי בר חמא בר חסא: (בני ישראל עמדו בפועל תחת ההר, והפסוק) מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם.
" (ב) חסידות מבארת זאת בבחינתה הרוחנית הפנימית, הר מתייחס לאהבה, כמו שהר בולט כלפי מעלה. ולכן, ה' היה מסמא את בני ישראל באהבתו, בניסיו ובגילוייו. וכך, קבלת התורה של בני ישראל היתה מלמעלה, הגילוי המסמא והמשכר של האור.
"ויש לומר, שהאמונה של ישראל מזה ש'הנשמה שלמעלה' (מזל; בחינת חיה) רואה אלוקות (אמונה מחמת 'סיבה') היא כמו זה ש'הקדימו נעשה לנשמע' (במתן תורה) (שהיה) מגילוי מלמעלה54, וזה שבימי אחשורוש היתה קבלה מצד עצמם, הוא, כי אז נתגלתה ההתקשרות עם אלוקות מעצם הנשמה, ההתקשרות העצמית מעצם מהותם." כל זה בואר היטב לאורך המאמר.
הרבי נותן עתה "כתובת" מדויקת מהיכן באה הקבלה, "נעשה ונשמע", ה"החלו לעשות" במתן תורה: זה היה זה ש"מזלייהו חזי", ומה שראו היו גילויים של אלוקות, מלמעלה. ואילו ה"וקיבל עליהם" בימי אחשורוש, שהיה מגילוי ה"מאור - עצם הנשמה", הגילוי היה של זה שבתוכם, עצם נשמתם.
הרבי לוקח זאת עתה לדרגה נעלית יותר, בה מחלק הרבי את בחינת "גילוי עצם הנשמה" עצמה. החלוקה תהיה לשתי קטגוריות, בהן השנייה היא התולדה של הראשונה: (א) (i) ישנו עצם הנשמה כפי שהוא בגילוי (בחינת אור, כביכול), בו יש לעצם את הגדרתו: פשיטות, שהיא למעלה ומעבר לכל צורה או הגדרה. (ב) ישנו עצם הנשמה כפי שהוא מושרש בעצמות ה', בו פשיטות וצורה שווים.
אשר לכן: (ב) (i) ישנו עצם הנשמה, אשר בעודו העצם של הכוחות הפנימיים הגלויים, אינו יכול להיות אחד עמם, עם צורתם. (ב) ישנו עצם הנשמה, שהוא אחד עם צורת הכוחות הפנימיים הגלויים. "ובפרטיות יותר יש לומר, שגם בגילוי עצם הנשמה, יש (בדוגמת) שני העניינים הנ"ל. שעצם הנשמה של עניין מסירות נפש, יש לומר, שביחס לכוחות הגלויים (של הנשמה) הוא כמו דבר נוסף." הרבי עומד להוכיח זאת.