הדעת קשורה עם הכתר עליון, שבו נמצא עצם מציאותו של האדם. משום כך הדעת: (א) יוצרת את ההפנמה האישית העמוקה ביותר עם מה שהוא מבין בשכלו. במילים אחרות, אין זה עניין של "א-לוקה", אלא זהו משהו הנוגע ב"א-לוקַי, שהוא כוח החיים שלי, והוא עצם מציאותי". ולכן: (ב) הדעת היא למעלה משכל או ממידה, היא ה"הכרה" וה"הרגשה" העמוקות ביותר של יהודי בא-לוקות. משה מזין ומקיים את אמונת ישראל בדעת.
פירוש הדבר הוא, שמשה דואג שאמונת ישראל לא תהיה רק מזה שנשמתם רואה א-לוקות שהיא "מחוץ" להם, אלא שתהיה מאותו מקום שבנשמה שיש בו "הכרה" ו"הרגשה" של א-לוקות, שהיא עצם הנשמה. בכך משה גם גורם שאמונת ישראל תהיה מופנמת. כעת פונה הרבי אל משה שבכל דור: "וזה שרועי ישראל שבכל דור מחזקים את האמונה (כמבואר במאמר זה36) הוא שאמונת ישראל תהיה באופן של מסירות נפש.
" בעוד שהמוקד העיקרי של משה הוא שאמונת ישראל תהיה מן הדעת, הרי המוקד העיקרי של משה שבכל דור הוא שאמונת ישראל תהיה כזו המביאה את ישראל למסירות נפש בפועל לשמירת תורה ומצוות בעתות גזירות ושלטון עריצות (המוגדרות להלן כ"נדכה - שבירת לב וייאוש").
ובזה מוצא הרבי מעלה באופן שבו משה שבכל דור מתגלה בהיותו "רעיא מהימנא", על פני האופן שבו משה עצמו מתגלה בהיותו "רעיא מהימנא": "ועל פי זה יש לומר, שעיקר עניין (היותו) 'רעיא מהימנא' הוא שהוא מזין ומקיים את האמונה עצמה, שלא תהיה רק מצד ה'גילויים' (מן הנשמה שהיא למעלה ש'רואה' א-לוקות) אלא (שהאמונה תהיה) מעצם הנשמה.
" כעת, בואו נתבונן שוב במה שמשה עושה עבור אמונת ישראל בתור "רעיא מהימנא": "וזה שמשה ממשיך את האמונה להיות מופנמת (בדעת ובהיותה נתפסת (בשכל)) הוא תוצאה (ולא המוקד העיקרי) מזה שמשה מזין ומקיים את האמונה (של ישראל) עצמה (המשכת וגילוי האמונה כפי שהיא מעצם הנשמה). וכמו שביארנו לעיל (פרק חמישי), שהמשכת האמונה להיותה מופנמת (בדעת) היא על ידי גילוי עצם ההתקשרות של עצם הנשמה (לפי שהיא העצם של כל בחינה ובחינה בנשמה).
" המילים המרכזיות בשורות אלו הן, "(וזה שמשה ממשיך את האמונה להיות מופנמת…) הוא תוצאה". כלומר, שהמוקד העיקרי של משה אינו שתהיה ההפנמה של האמונה המקיפה של ישראל אל תוך הבחינות הפנימיות של הנשמה, בתוך הגוף. אלא, המוקד העיקרי של משה הוא שאמונת ישראל בפני עצמה, כלומר, אמונת ישראל של הבחינה המקיפה של הנשמה, לא תהיה מבחינה חיצונית, בכך שהיא מבוססת על משהו (א-לוקות) שהיא רואה מחוץ לעצמה.
אלא, שאמונת ישראל עצמה (בתוך המזל, בחינת החיה המקפת של הנשמה) תהיה מעצם מציאותה, עצם ההתקשרות של עצם הנשמה (עם עצמות הא-ל). התוצאה מזה היא שאמונת ישראל מופנמת, לפי שעצם הנשמה (בשונה מן האמונה הבאה מבחינות המזל המקיפות, שהיא בהחלט למעלה ומעבר להתלבשות בתוך הגוף) היא האופן שבו דברים מופנמים (בהיות עצם הנשמה העצם של כל בחינה ובחינה בנשמה, כולל הבחינות המתלבשות בנשמה).
אולם, אין זה המוקד העיקרי של משה, ברעייתו את אמונת ישראל. כעת, בואו נתבונן שוב במה שמשה שבכל דור עושה עבור אמונת ישראל בתור "רעיא מהימנא": "ועל פי זה יש לומר, שזה שבדורות שהוצרכו למסירות נפש בפועל רועי ישראל (התגלות משה) חיזקו את אמונת ישראל שתהיה עם מסירות נפש, נתגלה (מושג ה)'רעיא מהימנא' (בעניין זה37) עוד יותר מאשר אצל משה עצמו.
" הערה: הרבי, במאמר מוסגר, מדגיש שמעלה זו של משה שבכל דור על פני משה עצמו, בהיותו "רעיא מהימנא", היא דווקא "בעניין זה". הרבי, בהערת השוליים שלו על כך, מפנה אותנו להערת שוליים מאוחרת יותר (#56) שבה יבאר הרבי את המעלה שבאופן היות משה "רעיא מהימנא", כפי שיבואר שם.
כעת מבאר הרבי מהי המעלה באופן שבו משה שבכל דור הוא "רעיא מהימנא": "כי ההמשכה והגילוי של האמונה כפי שהיא מעצם הנשמה [על ידי משה והתגלותו (של משה) בכל דור], עיקר גילויה (של אמונת ישראל בהיותה מעצם הנשמה) הוא בתוך מסירות נפש בפועל." וזאת אנו מוצאים דווקא אצל משה שבכל דור בעתות הגלות, בעתות שבהן זקוקים ישראל למסירות נפש בפועל לשמור תורה ומצוות.
אולם, לא זה היה מצבו של דור ישראל שהיו עם משה עצמו, במדבר, מוגנים ומשורתים על ידי ענני הכבוד, ניזונים מן המן, ושותים ממי בארה של מרים, חופשיים לחלוטין לשמור תורה ומצוות, לעבוד את ה'. לפיכך, בבחינה זו של מה שהרעיא מהימנא עושה, יש מעלה בתוך משה שבכל דור על פני משה עצמו. הערות שוליים 33. אשר לכן (בהיות השפעת הראייה כה חזקה) "אין עד נעשה דיין" (ראש השנה כו, א). וראה לקוטי שיחות, חלק ו', עמוד 121. ושם מבואר. 34. תורה אור, (פרשת) משפטים עה, ב.
ובכמה מקומות. וראה גם תניא, ריש פרק מב. 35. פרק אחד עשר. 36. אולם, לא כן בתניא, שם, (שנאמר בו) "יורדים ניצוצות מנשמת משה רבינו, עליו השלום (בכל דור ודור)… ללמד דעת את העם". הרבי מבאר שרעיית האמונה של רועי ישראל בדורות שבתוך הגלות אשר הוצרכו למסירות נפש בפועל לשמור תורה ומצוות, זה מה שהם עשו, חיזקו את ישראל שתהיה להם מסירות נפש בפועל לשמור תורה ומצוות.
אולם, הרבי מציין במאמר מוסגר שזה בהתאם לאופן שבו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מבאר זאת במאמר זה. אבל, הרבי מבאר שהדבר מבואר באופן שונה בתניא, פרק מב. שם מבאר אדמו"ר הזקן שגם הם, משה שבכל דור, מלמדים דעת את העם, בדיוק כפי שמשה עצמו עשה. הערה: הרבי אינו מבאר את סיבת ההבדל מדוע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ אומר את מה שהוא אומר במאמר זה, לעומת מה שאדמו"ר הזקן אומר בתניא.
אולי נוכל להציע הבדל: אדמו"ר הזקן אינו מתמקד דווקא בצורך הנוסף שיש לישראל ממשה שבכל דור, שהם דווקא "בדורות שהוצרכו למסירות נפש בפועל". לפיכך, אדמו"ר הזקן מדבר על ה"תפקיד" של כל משה שבכל דור, כולל אלו שבעתות שלמה המלך, ודורות כאלו. כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ דיבר בזמן שבו הוא העצים ותבע מישראל לעמוד במסירות נפש כנגד ברית המועצות של סטלין, על לימוד תורה לילדים.
כך גם, הרבי מעצים ותובע מאיתנו את מסירות הנפש הנעלית ביותר של היותנו "נדכאים - שבורי לב ומדוכאים" מזה שאנו בגלות, ללא קשר לשפע הגשמי והרוחני שאולי יש לנו בגלות. ראה עוד במאמר. לפיכך, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ והרבי מתמקדים בפעולה הייחודית הזו של משה שבכל דור של אותם דורות מסוימים הזקוקים להיות מועצמים במסירות נפש בפועל. 37. ראה עוד הערת שוליים 56.