פרק ששי – הקדמה בפרק הקודם ביאר הרבי שישנן סיבות לאמונתם של ישראל: (א) בחינת המזל שבנשמה "רואה" אלוקות, ומזה מזין המזל את הנשמה שבתוך הגוף באמונה. (ב) גילוי עצם הנשמה, שיש לה קשר עצמי עם עצמותו של הקב"ה. הרבי מתחיל פרק זה בביסוס העניין שמסירות נפשו של יהודי באה (בעיקר) מן האמונה הבאה מגילוי עצם הנשמה. שהרי מסירת עצמותו צריכה לבוא ממקום שהוא מעצם מהותו. דבר חיצוני (כלומר
ראיית דבר), אף שהוא נוגע בעומק (כלומר ראייה), אינו קשור לעצם מהותו.
בזה נבין את מהלך המאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, כיצד תחילה מבאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (א) את עניין היות משה "רעיא מהימנא" הזן ומקיים את אמונתם של ישראל, (ב) ואחר כך הוא מבאר כיצד תואר ועניין זה חל גם על "משה שבכל דור ודור".
כדי להבין זאת, הרבי עומד לבאר את ההבדל בין השניים: משה זן ומקיים את אמונתם של ישראל על ידי שהוא נותן לישראל "דעת - הכרה והרגש" באלוקות, שעל ידי זה אמונתם של ישראל מופנמת ומעוכלת. הערה: שכל הדעת עניינו לקחת את מה שהחכמה והבינה משיגים בשכל, ולהפנים זאת עד שיהיה "הכרה והרגש" פנימי, שאז הוא עושה את מה שהשיג בשכל לדבר אישי ומאוחד עמו.
וכך, על ידי שמשה זן ומקיים את אמונתם של ישראל בדעת, אמונתם ה'מקפת' של ישראל נעשית עתה אישית ומאוחדת, כלומר "מופנמת" בתוך ישראל. והנקודה היא, שהמוקד העיקרי של משה הוא הזנת האמונה בדעת, שאמונתם של ישראל תהיה לא רק (מסיבה חיצונית, ממה ש)"ראה מזלייהו", אלא מעצמותם, מעצם נשמתם. וכתוצאה מהזנת האמונה המקפת של "ראה מזלייהו" בעצם הנשמה, משה גורם שהאמונה מופנמת, ושהאמונה היא עתה בדעת.
אמנם אצל משה שבכל דור, כאשר ישראל זקוקים לכוח המסירות נפש, זהו המוקד העיקרי של "משה שבכל דור", ולכן במצב זה מתגלה יותר ב"משה שבכל דור" עניין היותו "רעיא מהימנא" (הזן את אמונתם של ישראל, שתהיה מעצם הנשמה, מופנמת) מאשר אצל משה, שהיה "רעיא מהימנא", שהעניין העיקרי של רועה נאמן הוא שאמונתם של ישראל תהיה מגילוי עצם הנשמה, וזה בעיקר על ידי עבודת מסירות נפש, שהייתה אצל (דור) "משה שבכל דור" יותר מאשר הייתה אצל (דור) משה עצמו!
"ו) והעניין הוא, שזה שאמונת ישראל היא באופן שמוסר נפשו עליה (על אמונתו), היא (בעיקר) באמונה הבאה מעצם הנשמה." הרבי מבסס כאן נקודה יסודית במאמר: הכוח למסירות נפש על אמונתו יכול (בעיקר) לבוא רק מן האמונה הבאה מעצם הנשמה, שהיא העצם, עצם מהותו של האדם.
הערה: במקום אחר מבאר הרבי שאדם יכול לבצע מסירות נפש אמיתית (כלומר, ללא פנייה צדדית, לא של תהילה או מורשת, ולא של חלק בגן עדן) רק כאשר הוא רואה שתי אפשרויות (אחת של מסירות נפש, ואחת של פשרה). רק כאשר אדם רואה אפשרות אחת בלבד, זו של מסירות נפש, אז הוא יכול לבצע מסירות נפש אמיתית בפועל. והסיבה שרואה רק את אפשרות מסירות הנפש, היא משום שאנו מדברים על עצם מהותו, ואין פשרה בעצם מהותו של אדם.
עתה מבאר הרבי מדוע מסירות נפש יכולה לבוא רק מן האמונה הבאה מעצם הנשמה, ולא מ"ראה מזלייהו": "כי האמונה הבאה מראייתו ('ראה מזלייהו'), אף שהיא בתוקף גדול [כידוע שהאימות הבא מן הראייה הוא אימות גדול יותר33]." הרבי מכיר בכך שהכלל הוא (- מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו יט:ט) "אינו דומה שמיעה לראייה", כלומר שהאימות של דבר שאדם ראה גדול אצלו הרבה יותר מהאימות של דבר ששמע עליו בלבד.
וכך, האמונה הבאה ממה ש"ראה מזלייהו" היא באימות גדול יותר אצלו. אף על פי כן, מה ש"ראה" הוא "דבר" חיצוני שראה, אף שהוא מאומת אצלו עתה בעומק. אמנם, כדי שאדם ימסור את נפשו ממש על אותו "דבר", אותו "דבר" צריך להיות מעצם מהותו! אדם מוסר את עצמו על עצם מהותו. שכן אז, להיות באופן אחר, זולת עצם מהותו, הוא בלתי אפשרי. -- הערה: הרבי מבאר במקום אחר שאם אדם רואה שתי אפשרויות (אחת של מסירות נפש, והשנייה של פשרה) לפניו, אזי לא יוכל לבחור במסירות נפש אמיתית.
שכן מסירות נפש אמיתית (כלומר, ללא פנייה צדדית של מורשת, ואף לא בשביל לקבל כניסה לגן עדן גדול יותר) יכולה להיות רק כאשר אינו רואה שום אפשרות אחרת, שכן מבקשים ממנו להתפשר על עצם מהותו. וכך: "וזה שאמונת ישראל היא באופן שמוסר נפשו עליה (על האמונה) הוא לפי שאמונתו באלוקות היא עצם מהותו, ולכן אי אפשר לו לכפור (באמונתו בה'), חס ושלום."
על יסוד זה, עתה עומד הרבי לבאר ולאמת את מה שאמר בפרק הקודם: בסעיף הקודם ביארנו ש: (א) היות משה נקרא "רעיא מהימנא" הוא משום שהוא זן ומקיים את אמונתם של ישראל שתהיה מגילוי עצם הנשמה, ולא מ"ראה מזלייהו", וש(ב) אצל יהודי, "מוסר נפשו עליה (על אמונתו), היא (בעיקר) באמונה הבאה מעצם הנשמה."
"ועל פי זה (שמסירות הנפש היא מאמונתם של ישראל הבאה מעצם הנשמה) יש לבאר מה שכתוב במאמר (של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ) שזה שמשה הוא 'רעיא מהימנא' ((כלומר) שהוא (משה) זן ומקיים את האמונה (של ישראל)) הוא כן גם בנוגע לרועי ישראל שבכל דור ודור ('התפשטות משה שבכל דור'), שהם מחזקים את אמונת ישראל שיעמדו במסירות נפש בקיום התורה והמצוות." בזה מבאר הרבי את מהלך וסדר העניינים במאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ.
זה שאחר ביאור עניין היות משה "רעיא מהימנא" המאמר מבאר אחר כך שכן הוא גם בנוגע למשה שבכל דור, שהם אלו המחזקים את אמונת ישראל בזמני הגלות שיעמדו איתן במסירות נפש בקיום התורה והמצוות.
עתה עומד הרבי לבאר מהלך זה של העניינים על ידי ביאור ההבדל בין היות משה "רעיא מהימנא" לבין היות משה שבכל דור "רעיא מהימנא": "כי לכאורה, זה שמשה זן ומקיים את האמונה (של ישראל) הוא (כמבואר בכמה מקומות34 וגם במאמר זה עצמו35) שעל ידי זה שהוא (משה) משפיע (מריק, מזין) לישראל 'דעת' (ידיעה: הכרה ו'הרגש') באלוקות, שעל ידי זה האמונה מופנמת," משה, בקבלה, הוא התגלות ספירת הדעת.
ישנן סדרות שלמות של מאמרים המוקדשות לביאור מהי דעת. הרבי הרש"ב מבאר את הדעת כ"הכרה והרגשה". זה מתייחס לאינטואיציה העמוקה ביותר הבאה מ"התקשרות המוח בקשר אמיץ וחזק מאוד וקביעת המחשבה בחוזק" ו"נותן דעתו וקובע מחשבתו בחוזק ובשקידה על השגתו". וכך, הדעת מצד אחד היא אחת משלושת השכלים, ומצד שני, היא לידת ספירות המידות. וזאת משום שכשלעצמה הדעת היא דבר נעלה הרבה יותר מן השכל ומן המידות.