לכן הרבי מציע: "ולכאורה יש לומר, שהביאור על 'כתית למאור', שעל ידי ה'כתית' (השבירה והדכאון) מגיעים ל'מאור', הוא ביאור בנוגע לזה שבזמן הגזירה דווקא באו למסירות נפש באופן נעלה ביותר31. כי מסירות הנפש היא מעצם הנשמה, שהיא למעלה מהתגלות, 'מאור' (שממנו יוצא האור), ועל ידי זה שהיה אז המצב של 'כתית' (השבירה והדכאון), נתגלה עצם הנשמה, 'מאור'.
" הרבי מוצא את הקשר בין שני המושגים, בהיות שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מבאר שה"כתית למאור", שבו ה'מאור' מתייחס לעצם הנשמה, וזה קשור לזה שמרדכי עורר אצל בני ישראל את קיום התורה והמצוות באופן הנעלה של מסירות נפש הבאה מעצם הנשמה.
כך, "כתית למאור" קשור עם זה שמשה שבכל דור בזמני הגלות, כמו מרדכי בזמן גזירת המן, שמעוררים את מסירות הנפש של התגלות עצם הנשמה בזמנים שבהם ישראל "כתית - שבורים ומדוכאים".
אולם הרבי מבאר שתשובה זו אינה מספקת, כי: "אמנם, מהמשך סדר המושגים (המבוארים) במאמר, שהביאור של 'כתית למאור' בא לאחרי (הביאור של) המושג של 'רעיא מהימנא', מובן שהמושג של 'כתית למאור' קשור גם לזה שמשה (משה המקורי בזמן מתן תורה) זן ומפרנס את האמונה, שתהיה מופנמת.
" אם כן, כעת אנו מבינים את הקשר בין המושג של "כתית למאור" לבין זה ש"משה שבכל דור" של זמני הגלות הם "רועים נאמנים, הרועים את אמונת ישראל".. אולם, מה הקשר בין המושג של "כתית למאור" לבין זה שמשה, משה המקורי, הוא הרעיא מהימנא הרועה, זן ומפרנס את אמונת בני ישראל, שתהיה מופנמת? הערות שוליים 18. אסתר ט', כ"ג. 20. כן הוא גם בהתחלת (המאמר) דיבור המתחיל וקבל היהודים בתורה אור, מגילת אסתר, צ"ו, ג'.
ובכמה מקומות - נסמן בהתחלת (המאמר) דיבור המתחיל וקבל היהודים תשי"א (תורת מנחם, ספר המאמרים אדר, עמוד נ"ד, הערה 4). 20. שבת פ"ח, א'. 21. אסתר ט', כ"ז. 22. מהמשך המושגים במאמר ובתורה אור של ההערה הבאה (וראה גם תורה אור, שם, צ"ט ראש עמוד א'. ובכמה מקומות) נראה, שזה שקיבלו (את התורה והמצוות) בימי אחשוורוש היה בזמן הגזירה. ובפירוש רש"י, דיבור המתחיל בימי אחשוורוש (רש"י אומר), "מאהבת הנס שנעשה להם".
ואולי יש לומר שיש שני מושגים בזה - ראה להלן פרק תשיעי. הרבי עוסק בעניין טכני שבו יעסוק להלן בפרק תשיעי של מאמר זה: במאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, וכן גם בתורה אור, הביאור של "קיימו וקיבלו בימי אחשוורוש מה שהתחילו לעשות בהר סיני", מבואר שזה היה בזמן גזירת המן, כאשר קיימו תורה ומצוות במסירות נפש, שאז קיבלו את התורה והמצוות.
וכך, הביאור כולו סובב על מסירות הנפש, ה"כתית למאור" שאיתו קיימו את התורה והמצוות. אולם, רש"י מבאר שזה "מאהבת הנס שנעשה להם", שפירושו שהם קיבלו את התורה והמצוות לאחר שהגזירה נסתיימה, וכבר נעשה להם הנס! לכן הרבי מבאר שיש שני ממדים בתוך ה"קיבלו בימי אחשוורוש": יש הממד שהתרחש במהלך הגזירה, ויש הממד שהתרחש לאחר שנעשה להם הנס.
הרבי עצמו יעסוק בממד השני בפרק תשיעי של מאמר זה, רק שהרבי יצטרך גם לבאר כיצד ממד זה הוא גם חוויית ה"כתית למאור". 23. כן הוא גם בתורה אור, מגילת אסתר, צ"ח, א', שה"וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" הוא כמו "קיימו וקיבלו" - אף שלכאורה הם שני מושגים שונים, ראה תורת מנחם, ספר המאמרים אדר, עמוד נ"ד, הערה 4.
הרבי עוסק בשני הפסוקים במגילה המדברים על יחסם של בני ישראל לתורה ומצוות שאירע בימי אחשוורוש: (א) (-ט', כ"ג), "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות", ו-(א) (-ט', כ"ז), "קימו וקבל היהודים". המאמר התלמודי (-שבת פ"ח, א') שבני ישראל קיבלו על עצמם את מה שכבר התחילו לעשות בהר סיני הוא על הפסוק "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות". אולם, המאמר מצטט את הפסוק "קימו וקבל היהודים".
הרבי אומר שבתורה אור נאמר ששני הפסוקים דומים. אולם, הרבי מציין שלכאורה שני הפסוקים הם שני מושגים שונים. הרבי עוסק בזה ביתר פירוט ב"תורת מנחם, ספר המאמרים אדר, עמוד נ"ד, הערה 4". שם הרבי מבאר שהם שני מושגים שונים: (א) "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" פירושו שרק בפורים קיבלו בני ישראל את התורה והמצוות (כלומר שבהר סיני הם רק נכפו, ומעולם לא 'קיבלו' זאת).
אולם, (ב) "קימו וקבל היהודים" פירושו שגם במתן תורה הייתה קבלה, רק שלאותה קבלה לא הייתה קיום נמשך. לרבי יש הערה על ההערה שמבארת שזוהי הסיבה שכמה מאמרים מבארים את הפסוק, "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" בהדגשה שבימי מרדכי הייתה השלמת הקבלה. וכך, אין סתירה בין שני הפסוקים. 24.
הביאור על הדגשת לשון זו ("שלכאורה זהו דבר פלא") - ראה (המאמר) דיבור המתחיל וקבל היהודים של פורים קטן תשל"ח. פרק ראשון (תורת מנחם, ספר המאמרים שם, עמוד מ"ד). 25. ראה בראשית רבה, פרשה ט"ז, ה', "כל המלכויות נקראו על שם 'מצרים' על שם שהם 'מצירות (מצירים)' לישראל". 26. (פרשת) וארא (בספר שמות) ו', ט'. 27. מגילת אסתר צ"א, ב'. צ"ז, א'. צ"ט, ב'. וראה גם המקורות הנסמנים בתורת מנחם, ספר המאמרים, שם, ראש עמוד נ"ה, הערה 12. 28.
שזה (מסירות נפש על קיום התורה והמצוות) הוא חידוש גדול יותר, כי בנוגע לאמונה (שלא לכפור באמונתו בה'), אפילו 'קל שבקלים' מוסר את נפשו (תניא, פרק י"ח. ובכמה מקומות). 29. שזה (שהקהילו קהילות ברבים ללמוד תורה במסירות נפש) הוא חידוש גדול עוד יותר (ממסירות הנפש שלהם על קיום התורה והמצוות), כמובן בפשטות. 30. ראה הערה קודמת.