הקדמה לפרק הרביעי בפרק זה הרבי מציג תשובה אפשרית לשאלתו, ואחר כך מסביר מדוע תשובה זו אינה מספקת. כדי להבין את התשובה שהרבי מציג, הבה נזכור שהמאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ פותח בביאור המאמר על הפסוק "קימו וקבלו היהודים", שבימי מתן תורה היה זה רק ההתחלה ("אשר החלו לעשות"), ובימי אחשוורוש הייתה זו ה"קבלה" ("קימו וקבלו").
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שואל, "והנה זה פלא", כיצד ייתכן שבימים החשוכים ביותר של גזירת המן פעלו בני ישראל את מה שלא פעלו ברגעיהם הנעלים ביותר במתן תורה? כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ עונה שזה משום שבזמן גזירת המן היו לימוד התורה וקיום המצוות במסירות נפש, שהיא גילוי עצם הנשמה, ובכך פעלו בני ישראל בזמנים החשוכים את מה שלא יכלו לפעול אפילו ברגעם הנעלה ביותר.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מסביר אז שקיום התורה והמצוות של בני ישראל מתוך מסירות נפש התעורר בהם על ידי מרדכי, "משה שבדורו". בקשר לזה מסביר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ את "כתית למאור", שדווקא על ידי היות בני ישראל כתושים בזמנים החשוכים של הגלות, הם — על ידי קיום המצוות במסירות נפש — מגיעים אל המאור, אל העצם.
לפיכך, כעת מובן מדוע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מקשר את מושג "כתית למאור" עם המושג שדווקא "משה שבכל דור ודור", כגון מרדכי, הוא הנותן לבני ישראל את הכוח לקיים תורה ומצוות במסירות נפש, על ידי שהוא מגלה בתוכם את עצם הנשמה. אולם, כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ ממשיך באריכות רבה שמשה, משה המקורי, הוא ה"רעיא מהימנא - רועה האמונה". משה לא רעה את בני ישראל בזמנים החשוכים של הגזירות. לפיכך, משה לא עורר מסירות נפש על קיום התורה.
ובכל זאת, נראה שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מקשר את "כתית למאור" עם זה שמשה, משה המקורי, מזין ומקיים את אמונת ישראל. ומכאן השאלה: מהו הקשר בין זה לבין "כתית למאור"? "ד) והנה ביאור הכתוב 'ואתה תצוה' בא (במאמר) בקשר לתחילת המאמר, הביאור ש'קימו וקבלו היהודים אשר החלו לעשות' הוא שקיבלו את מה שהחלו בזמן מתן תורה.
" "שבמתן תורה הייתה ההתחלה ('אשר החלו לעשות'), ובימי אחשוורוש (בזמן הגזירה) הייתה הקבלה, 'קימו וקבלו'." "[כמאמר רבותינו ז"ל על הפסוק 'קימו וקבלו היהודים', קימו מה שכבר קיבלו, שזה שהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' במתן תורה היה רק הקבלה, ובימי אחשוורוש קימו מה ש(כבר קודם) קיבלו].
" שאלת הרבי הייתה על הקישור של ביאור כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ על "כתית למאור" עם ביאורו על משה ומשה שבכל דור ודור בהיותו הרעיא מהימנא - רועה האמונה לישראל.
הרבי כעת עושה צעד אחורה, כביכול, ומסביר שבמאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ כל הפסוק "ואתה תצוה... כתית למאור..." מקושר עם מה שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ מסביר על המאמר שעליו הוא מבסס את מאמרו, והוא הפסוק "קימו וקבלו היהודים אשר החלו לעשות", ומאמר רבותינו ז"ל על פסוק זה שבימי מתן תורה הייתה רק ההתחלה, ובימי אחשוורוש הייתה ה"קבלה".
בזה עומד הרבי להציג את מהלך העניינים במאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שבו מובן הקישור בין הביאור על "כתית למאור" לבין הביאור על משה ומשה שבכל דור ודור בהיותם הרעיא מהימנא - רועי האמונה לישראל: "ומדייק במאמר, שלכאורה זהו דבר פלא, שהרי במתן תורה היו ישראל בעילוי מוחלט, והיה אצלם גילוי אלוקות בדרגה הנעלית ביותר.
[שנוסף על זה שלפני מתן תורה היו גילויים נעלים ביותר, הגילוי שהיה ביציאת מצרים, ובפרט בקריעת ים סוף, הנה, הגילוי שהיה בזמן מתן תורה היה נעלה עוד יותר]," זה היה מצבם של בני ישראל בזמן מתן תורה.
"ובימי אחשוורוש, היו ישראל בירידה תכליתית, שנוסף על ההעלם וההסתר של כל גלות, [שהרי כל גלות היא בדוגמת מצרים, וכשם שבגלות מצרים כתוב 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה', כך הוא בכל הגלויות, שיש כמה ניסיונות בקיום התורה והמצוות], הנה, אז (בזמן גזירת המן) היה העלם והסתר עמוק עוד יותר (מזה של כל גלות), ואף על פי כן, בזמן מתן תורה, כשהיו ישראל בעילוי מוחלט, הייתה רק ההתחלה ('החלו לעשות'), ובזמן גזירת המן, כשהיו בשפלות מוחלטת, אז דווקא קיבלו את מה שהחלו לעשות במתן תורה.
" לפיכך, המאמר של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ פותח בשאלתו על מאמר רבותינו ז"ל על הפסוק במגילת אסתר. ואז נותן כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ את תשובתו: "ומבאר, שבזמן הגזירה, היה קיום התורה והמצוות שלהם במסירות נפש.
[שנוסף על זה שהייתה מסירות נפשם שלא לכפור, חס ושלום, [כמבואר ב'תורה אור', שאם היו עוזבים את דתם לא היו עושים להם דבר (המן היה מניח להם)], שהרי הגזירה הייתה רק על ה'יהודים' (כינוי לאלו שאינם כופרים באמונתם בה'), ואף על פי כן, לא עלה במחשבתם מחשבה חיצונית (זרה), חס ושלום], הייתה להם מסירות נפש אפילו על קיום התורה והמצוות, עד כדי כך שהתקהלו ברבים לקהילות ללמוד תורה במסירות נפש].
" ואז מסביר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ: "והתעוררות מסירות נפשם הייתה על ידי מרדכי היהודי, משה שבדורו. וזהו 'קימו וקבלו היהודים אשר החלו לעשות', שהרי במתן תורה הייתה רק ההתחלה, ובזמן גזירת המן הייתה הקבלה, שעל ידי זה שהייתה מסירות נפש בפועל על (קיום) התורה והמצוות, בכך התעלו (בעניין זה) לדרגה נעלית הרבה יותר מכפי שהיו בזמן מתן תורה, ולכן, דווקא אז הייתה הקבלה, 'וקבלו היהודים'.
" בקשר לזה מסביר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ את הפסוק, "ואתה תצוה... כתית למאור".