לידתו של הרבי הריי"צ, הוד כבוד קדושת האדמו"ר מרנא ורבנא יוסף יצחק, בי"ב תמוז תר"מ, טמון מאחוריה סיפור נסתר ומופלא. אמו, הרבנית שטערנא שרה — רעייתו של הרבי הרש"ב — עברו עליה ארבע שנים מן החתונה בלא שזכתה לפרי בטן, וכאבה נגע עד עומק לבה. באחת משמחות התורה, בעת ההתוועדות והקידוש שנערכו בבית חמיה הרבי מהר"ש, נהגו לברך את כל הנוכחים ולערוך משקה מיוחד לכל הנשים; ובהשגחה פרטית פסחו עליה ואף לא הזכירוה. הדבר הכביד על צערה, וכשנזכרו בה מאוחר יותר, כבר לא היה בכך משום תיקון.
באותו הלילה, לאחר ששבה לביתה ופרצה בבכי עד שנרדמה מתוך דמעותיה, חלמה חלום: איש נכנס אליה ושאל למה היא בוכה. היא שפכה את לבה, והוא הבטיח לה כי עוד באותה שנה תיפקד ותלד בן — בשני תנאים: שמיד לאחר שמחת התורה תחלק שמונה עשרה רובל לצדקה מכספה האישי, ושאיש לא יידע מכך. לאחר זמן שב בחלום עם שני אנשים נוספים, וחזר על הבטחתו בנוכחותם; שלושתם בירכוה ויצאו. כאשר שב בעלה הרבי הרש"ב מן ההתוועדות במצב רוח מרומם וסיפרה לו את חלומה, הבין כי יש בו ממש, והוליכה אל אביו הרבי מהר"ש. משתיארה לו את הדמויות, אמר לה כי הראשון היה אביו הרבי הצמח צדק, ושני הנוספים היו האדמו"ר הזקן והאדמו"ר האמצעי. כדי להשיג את שמונה עשרה הרובל בחשאי מכרה בחוכמה בגד ישן, נתנה את הסכום לצדקה — ובאותה שנה נולד הרבי הריי"צ.
רעייתו של הרבי הריי"צ הייתה הרבנית נחמה דינה, בתו של הרב החסיד רבי אברהם שניאורסון, בנו של המהרי"נ — הרב ישראל נוח — בנו של הרבי הצמח צדק, ונמצאת נכדה ישירה לצמח צדק. היא נולדה בראש חודש חשוון תרמ"ב, כשנה וארבעה חודשים לאחר לידת הרבי הריי"צ, והסתלקה בעשרה בטבת תשל"א. כל עוד הייתה בחיים נהג הרבי לערוך את כל סעודות החג בביתה, בקומה השנייה, ומכך זכינו לדברים רבים ומעניינים שאמר בעת אותן סעודות.
בגיל חמש עשרה נכנס לעבודת הכלל כמזכירו הפרטי של אביו בענייני הכלל. בספר השיחות תרצ"ז מספר הרבי הריי"צ בעצמו, כי ביום הולדתו החמישה־עשר, יום חמישי בשבוע, קרא לו אביו ותיאר לו במשך ארבע שעות מאה וארבעים שנות עסקנות של אדמו"רי נשיאי חב"ד — כיצד החל האדמו"ר הזקן מגיל אחת עשרה בענייני הכלל, ומדי אחד מן הרבנים לפי סדרם, על כל התקופות המאתגרות שעברו עליהם. בסיום דבריו בירכו: "מזל טוב, עכשיו אתה נכנס לעבודת ההשכלות ועבודת הכלל", והבן מסר עצמו כליל לרשות אביו לעשות ככל אשר יידרש. מאותו רגע נעשה עסקן גדול בעבודת הכלל, השתתף באסיפות עסקני הכלל בקובנא, בווילנה, ובעוד ועידות — כולן בענייני הצלת עם ישראל.
החתונה נערכה בי"ג אלול תרנ"ז, ובמהלך שבע הברכות נוסדה ישיבת "תומכי תמימים". שבועות מעטים אחר כך הטיל עליו אביו את ניהול הישיבה, ומראשיתה שימש מנהלה. בתרס"א יצא למסעות לווילנה, בריסק, לודז' וקניגסברג, לגייס משאבים לטובת התייסדות בית החרושת בדוברובנה — בית החרושת הגדול הראשון בעולם שמנהליו, פקידיו ופועליו, כאלפיים יהודים, כולם היו בני ישראל, ואשר יום מנוחתו הרשמי היה בשבת. כל מטרתו לא הייתה אלא לתת פרנסה לאלפי יהודים ברווח ובכבוד — כדרכם של כל הרבנים, איש איש בזמנו, שמסרו נפשם בכסף ובזמן להיטיב עם ישראל בכל צורה שהיא.
בתקופת מלחמת יפן ורוסיה השתתף בתרס"ה בארגון איסוף לצורכי הפסח עבור החיילים היהודים בחזית שבמזרח הרחוק, והשיג כסף ומצות לחלקם, עד שאף הממשלה הרוסית עצמה סייעה בדבר. בתרס"ו נסע לגרמניה ולהולנד, ופעל בקרב מנהלי הבנקים היהודיים הגדולים — כרוטשילד וכיוצא בו — שהיה להם קשר עקיף לכלכלה הרוסית, כדי להשקיט את רוח הפרעות שהתחוללו ברוסיה על רקע אנטישמיות. בתרס"ח ובתרס"ט המשיך בעבודת האסיפות בווילנה ובגרמניה, ובתר"ע עסק, לצד אביו, בהכנת אספת הרבנים המפורסמת — מאבק קיומי על עתיד היהדות ברוסיה מול רצון השלטון להכניס רפורמות בחינוך ובקהילות היהודיות.
בין השנים תרס"ב ותרע"א נאסר ארבע פעמים, במוסקבה ובפטרבורג — מאסרים קצרים של שעות — בעקבות הלשנות מטעם גורמים שונים, כ"מפיצי ההשכלה" ומפלגת פועלי ציון בלובביץ', שביקשו לעצור את פעילותו; אך לא עלה בידם דבר, והוא עמד בחמה גדולה. בב' ניסן תר"פ הסתלק אביו הרבי הרש"ב, ובצוואתו מינה את בנו יחידו ממלא מקומו בהנהגת החסידים. בשבת פרשת צו, בסיום ימי השבעה, אמר לאחר תפילת מנחה את מאמר החסידות הראשון "ראשית גויים עמלק" — ובכך, כפי שמבינים החסידים, קיבל את הנשיאות. עוד באותה שנה ייסד את ישיבת "תומכי תמימים" בוורשה, וכששמע שאכן קמה הישיבה "היה בהתפעלות והתרגשות עצומה עד אין שיעור".
עם קבלת הנשיאות עסק במסירות נפש גדולה באחזקת היהדות בכל מרחבי רוסיה ומחוצה לה, בתחילת המשטר הסובייטי, כשחברי ה"יבסקציה" — המחלקה היהודית שבשלטון — הרסו כל דבר שבקדושה. הוא עמד בקשר עם כל ערי רוסיה בענייני חדרים, ישיבות, מקוואות, רבנים ושוחטים. בתרפ"ב התאספו תשעה תלמידי תמימים, והוא היה העשירי, ונשבעו למסור נפשם על היהדות עד טיפת הדם האחרונה. כשנשאל האם ראוי לשלוח אנשים אל הסכנה, השיב במשל מעבודת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים: אף שהממונה עליה לא היה מוציא שנתו, רבים היו הקופצים עליה; וקל וחומר לחינוך ילדי ישראל. העולם היהודי לא היה מודע כלל למתרחש ברוסיה, כפי שהתגלה ממכתבי אגודת ישראל בארצות הברית, אשר ביקשו דיווח מפורט על הוצאותיו — כשבעת אלפים דולר בחודש — ולא הבינו כיצד עובדים במחתרת שבה אסור אף להזכיר את שמו.
בתרפ"ד נאלץ, בלחץ הצ'קה ובעקבות הלשנת היבסקים, לעזוב את רוסטוב. אמו הזהירתו שלא ישוב לשם פן ייאסר, והוא שהה במוסקבה כחצי שנה, ולאחר מכן העתיק מושבו לפטרבורג, שנקראה אחר כך לנינגרד, וממנה ניהל את כל העבודה היהודית בעולם — רבנים, חדרים, ישיבות, שוחטים ובתי טבילה. עוד ייסד ועד מיוחד לסייע לעובדים במלאכת יד לפתח בתי אריגה ביתיים, כדי שיוכלו לשמור שבת בלי להסתבך עם מעבידיהם, ובחשוון תרפ"ד קרא לחסידים בארצות הברית לייסד את אגודת חב"ד בארצות הברית וקנדה. בתרפ"ז ייסד את הישיבות במדינת בוכרה בשליחות החסיד רבי שמחה גורודצקי, ששלחו לסמרקנד להיות מנהיגם הרוחני של יהודי בוכרה, ושם הקים תלמוד תורה גדול, "תפארת בחורים", שהתפתח לכדי אלף ילדים.
נקודת המבחן הגדולה הגיעה בקיץ תרפ"ז. בליל ט"ו סיוון, בחצות, לאחר שסיים לקבל חסידים ליחידות, נאסר במאסר שפלרנה. תשעה עשר ימים ישב בכלא, ולימים העיד: "על עצמי לא חשבתי בכלל. ידעתי שאני לא בודד. יש לי אבא, יש לי סבא, יש לי סב־סבא". תחילה נגזר עליו גזר דין קשה, אך בלחץ שתדלנות עולמית הומר בגלות לשלוש שנים בקסטרומה. כשביקשו לשלחו בערב שבת, כדי להביאו לנסוע ביום השבת, סירב בכל תוקף אף שהיה בכך סכנת חיים, ולבסוף שולח ביום ראשון ג' תמוז. ביום ההולדת שלו, י"ב תמוז, בעת שהתייצב במשרדי הגפ"או, בישרו לו על שחרורו המלא, ואת תעודת השחרור קיבל למחרת, בי"ג תמוז.
לאחר שחרורו נדרש לעזוב את רוסיה כליל, שכן ראו בו מהפכן. בשמחת תורה תרפ"ח נפרד מן החסידים בהתוועדות ואמר להם: "בסך הכול אני מעתיק ממקום למקום, אבל אנחנו לא נפרדים". באיסרו חג יצא מרוסיה עם אמו, רעייתו, בנותיו, שישה חסידים וארבעה קרונות מלאים ברהיטים ובספרים. משביקשו למנוע את יציאת הרבי — חתן ביתו — הפצירו בו למצוא חתן אחר, והשיב: "חתן כזה אני לא אמצא באף מקום". הוא התיישב בריגה שבלטביה וייסד שם ישיבה. כשנשאל כיצד הוא מרגיש לאחר כל אשר עבר עליו, השיב במילים שנחקקו: "אם מישהו יציע למכור לי במיליארד רגע אחד של ייסורים בעתיד, אני לא אקנה. אבל אם מישהו יציע לקנות ממני עבור מיליארד רגע אחד מהייסורים שהיה לי, אני לא אמכור".
מעולם לא חדל לדאוג ליהודי רוסיה. לקראת פסח תרפ"ט קרא, יחד עם הרב יוסף חיים זוננפלד, החפץ חיים ורבי חיים עוזר מווילנא, לסייע בקמחא דפסחא, וברישיון מיוחד נשלחו במשך עשרים ושישה ימים עשרים ושמונה מרכבות עמוסות מצה ואלפי חבילות קמח — חמשת אלפים שש מאות שמונים ותשע חבילות במספר, שנמצא בהשגחה פרטית כמספר השנה, ה' אלפים תרפ"ט. באותה שנה יצא למסעו הגדול: בתמוז הגיע לארץ הקודש ושהה בה כשבועיים, ביקר בחברון, בירושלים, בתל אביב, בפתח תקווה, בראש פינה, בצפת ובמירון; ומאלול תרפ"ט ועד תמוז תר"ץ שהה בארצות הברית, בחיפוש מקום מתאים להתיישבות קבע ולגיוס משאבים.
בתרצ"ד העתיק מושבו לוורשה, ייסד את איגוד תלמידי התמימים (אט"ת) ומחלקות של ישיבת "תומכי תמימים" בערי פולין. בתרצ"ה החל בהוצאת הקובץ התורני "התמים", שיצא בשמונה חוברות עד תרצ"ח ושהרבי היה עורכו בפועל, אף שלא נזכר בו רשמית. בתרצ"ו העביר את מושבו ואת הישיבה לעיר אטווצק, מקום רחב ונוח עם פנימייה וחצר סמוכה ליער, ובתרצ"ט ייסד את אגודת חב"ד העולמית — ובכך תמו שנות שהותו באירופה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שהה בוורשה תחת ההפצצות, ובטבת ת"ש הצליח לצאת אל ריגה, ומשם דרך שטוקהולם באונייה לארצות הברית. בט' אדר ת"ש הגיע לניו יורק והתיישב בברוקלין, ובי"ט אלול נכנס לבניין "סוון סבנטי". למרות הקולות שטענו כי אמריקה שונה מרוסיה ומפולין, הלך בקו נחרץ ש"אמריקה אינה שונה בשום דבר", ולמחרת בואו כבר הכריז על פתיחת ישיבת "תומכי תמימים". הוא עסק במסירות נפש בהצלת תלמידיו ומשפחותיהם שנותרו באירופה, והצליח להוציא עשרות רבות מהם, בשלמותם, לארצות הברית ולקנדה. עוד ייסד את ביטאון "הקריאה והקדושה" ביידיש, במה לקולו הברור והצלול בימי המבוכה, שקרא "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", ובו מדור נסתר בשם "אותיות פורחות" שטמן בו נבואות שרובן ככולן לא פוענחו עד היום.
בתש"א ייסד את חברת "מחנה ישראל", שבתחילה פעלה בסתר עד שאף החברים בה לא נודעו זה לזה, ומטרתה לחזק תורה ומצוות ולעורר לתשובה ולגאולה. בתש"ב, לאחר שהצליח להציל תשעה תלמידים שנתקעו בשנגחאי ולהעבירם לקנדה, ייסד במונטריאול את ישיבת "תומכי תמימים" עם מכינות, וכן הקים את שלושת המוסדות שבראשם העמיד את הרבי שלנו: "מרכז לענייני חינוך", הוצאת הספרים "קה"ת" (קרני הוד תורה), ובשנה שלאחריה "ספריית אוצר החסידים". באותן שנים ייסד גם ישיבות "אחי תמימים" בפיטסבורג, בנוארק ובווסטר.
בשנים תרש"ד ותרש"ה, אף בתנאי המלחמה, המשיך במפעליו: ייסד את חברת "ניחוח" (ניגוני חסידי חב"ד) לאיסוף ניגוני חב"ד ורישומם בתווים, הוציא לאור את "קובץ לובביץ'" ביידיש, וייסד את חברת "ביקור חולים". לאחר המלחמה הקים לשכת עזרה לפליטי השואה עם סניף מרכזי בפריז, את חברת "עדינו" להתוועדויות תלמידי חכמים, את ארגון של"א (שיעורי לימוד הדת בבתי הספר העממיים), וסדר עבודה להטבת מצבם הרוחני של האיכרים היהודים הפשוטים בעיירות הרחוקות באמריקה.
בשנותיו האחרונות פנה גם אל ארץ הקודש. בתש"ח ייסד את כפר חב"ד — כפר ספריה — ליד תל אביב, לקליטת פליטי רוסיה, וחנוכתו הרשמית נערכה בי"ב תמוז תש"ט; הוא אף שלח לשם ספר תורה מיוחד. בתש"ט עורר לייסד ועד להצלת חינוך הילדים העולים לארץ במחנות המעבר, שם התגוררו עשרות אלפי יהודים בלא מערכת חינוך ראויה. בחורף תש"י, שבועות מעטים לפני הסתלקותו, הניח את היסוד לעבודת החינוך וחיזוק התורה במרוקו, וציין את הרב חיים ליפסקר — שהיה אז בפריז — כמי שיתעסק בכך; זו הייתה שליחותו האחרונה, שממנה צמחו מוסדות "אוהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" הענפים.
בשבת קודש, פרשת בא, יו"ד שבט ה' אלפים תש"י, בשעה שמונה בבוקר, הסתלק הרבי הריי"צ, ומנוחתו כבוד בניו יורק. אותו יום הוא גם יום הסתלקות סבתו, הרבנית רבקה, רעייתו של הרבי מהר"ש, ולכבודה נהג להוציא מדי שנה את מאמר החסידות "באתי לגני". במאמר זה — עשרים פרקיו — ראו החסידים כעין צוואתו של הרבי הריי"צ, שבו השאיר את כל העצות וההדרכות הנדרשות לתקופה, כפי שהעיד הרבי כי כל העניינים טמונים בתוכו.
עשרות ספרים הותיר הרבי הריי"צ אחריו: עשרים ואחד כרכי ספרי מאמרים, ספרי המאמרים בקונטרסים וביידיש, שבעה כרכי ספר השיחות, ארבעה כרכי "ליקוטי דיבורים" שבהם רעיונות וסיפורים חסידיים, קונטרסי היסוד "תורת החסידות" ו"לימוד החסידות", "קונטרס התנועה" על מאבקי הצמח צדק במשכילים, "רשימת המאסר", שני כרכי "ספר הזיכרונות" ששמע מסבתו הרבנית רבקה ומדודו הרה"ק זלמן זורח, ה"מורה שיעור" בתניא, סדר הסליחות שקבע בתש"א, שבעה עשר כרכי איגרות קודש, ועוד. בכל אלה ובכל מפעליו העצומים ניכר קו אחד מוצק ובלתי משתנה: מסירות נפש כפשוטה, בכסף ובזמן ובעצם החיים, למען קיום היהדות והצלת עם ישראל — בכל מקום ובכל תנאי, ובקנה מידה עולמי.