רבי מנחם מנדל, הידוע בכינוי 'הצמח צדק', נקרא על שם רבי מנחם מנדל מויטבסק, אשר נפטר בראש חודש אייר תקמ"ח — שנה וחמישה חודשים בטרם בואו לעולם. הוא היה הראשון בבית רבי אשר נקרא על שם אותו צדיק. נולד ביום האחרון של שנת תקמ"ט, בערב ראש השנה של תק"נ. מסופר כי מיד עם הולדתו נתן אדמו"ר הזקן חתיכת בד מיוחדת, שבה יחתלו את התינוק בפעם הראשונה לאחר רחיצתו — כפי שעשה גם בעת הולדת אדמו"ר האמצעי.
כבר בגיל שתים עשרה, בשנת תקס"ב, החל הנער לכתוב חידושי תורה בנגלה ובחסידות — את אשר שמע מפי זקנו אדמו"ר הזקן, בצירוף חידושיו שלו בביאורי העניינים. בה' כסלו תקס"ג, בהיותו בן שלוש עשרה וחודשיים, נשא לאישה את הרבנית חיה מושקה, בתו השלישית של אדמו"ר האמצעי. שידוך זה נרקם עוד בטרם עת: בהיות הצמח צדק כבן שמונה, כבר דיבר אדמו"ר הזקן עם בנו אדמו"ר האמצעי כי ייקח את נכדו לחתן לבתו.
בהיותו בן שש עשרה, בשנת תקס"ו, מסר אדמו"ר הזקן על ידו ועל ידי דוד זקנו, אחי רבנו הזקן מורנו הרב יהודה לייב, את השאלות שהגיעו אליו מכל עבר — שכל אחד מהם ישיב עליהן בדרכו, קודם שיכריע בעצמו את התשובה לשואלים. בהתוועדות שבת בראשית תשי"ט הרחיב הרבי בעניין זה, וציין את ההבדל שהבחין בו אדמו"ר הזקן בין גישת המהרי"ל לגישת הצמח צדק — כהבדל שבין ראייה לשמיעה, בין ההולך מן הכלל אל הפרט לבין ההולך מן הפרט אל הכלל. בשנת תקצ"ט, בהיותו בן תשע עשרה, נטלו עמו אדמו"ר הזקן בנסיעה לויטבסק, שם התגלע ויכוח גדול בין רבני העיר ומנהליה בענייני ניהולה. אדמו"ר הזקן נסע עם אחיו רבי מוישה, עם החסיד המפורסם רבי פנחס רעזס, ועם נכדו הצעיר, ואמר עליו: 'צעיר הוא בימים, אך זקן בידיעת התורה'. בשנת תק"ע, בהיותו בן עשרים, הפקיד אדמו"ר הזקן על ידו ועל ידי בנו הרב משה את ההתעסקות בענייני הכלל — תפקיד שקיבל אף על פי שנפשו נטתה אל שבת ולימוד בנחת.
לאחר הסתלקות אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת תקע"ג עבר הצמח צדק לגור בליובאוויטש עם אדמו"ר האמצעי. משנת תקע"ד ועד תקפ"ז — כשתים עשרה שנה — התבודד ולמד בהתמדה גדולה, בהתנותו שלא יטרידוהו כלל בענייני הכלל, כל תקופת נשיאותו של אדמו"ר האמצעי.
בט' כסלו תקפ"ח הסתלק אדמו"ר האמצעי, אך הצמח צדק לא הסכים לקבל את הנשיאות מיד. כחצי שנה, עד ערב חג השבועות, עמד בסירובו על אף המשלחות והלחצים. את שידול קבלת הנשיאות עשו חסידים גדולים, ובראשם החסיד רבי פרץ חן, שבא עם רבי הלל מפאריטש ורבי יצחק אייזיק מויטבסק. רבי פרץ הביא ראיה מדברי חז"ל על הפסוק 'אשה כי תזריע וילדה זכר': כאשר איש מזריע תחילה יולדת נקבה, וכאשר אישה מזרעת תחילה יולדת זכר. וכה חישב: אדמו"ר הזקן — ממנו נולדה בת, היא אמו של הצמח צדק; ומאמו נולד הוא — זכר. נמצא שהוא ההמשך הישיר של אדמו"ר הזקן, ועליו לקבל את הנשיאות. מעניין שביום־יום, בפתגם כ"ח אייר, מסופר כי בשלושים להסתלקות זקנו כבר ראה הצמח צדק בחזיון לילה את אדמו"ר הזקן, שאמר לו את אותו החשבון בעצמו. משנשמעו הדברים שנית מפי רבי פרץ חן — הסכים לקבל את הנשיאות בערב חג השבועות תקפ"ח.
מסירות נפש למען הכלל
מאז החל חוק גיוס היהודים לצבא — פרשת החוטפים והקנטוניסטים — בשנים תקפ"ז עד תרט"ו, עסק הצמח צדק במסירות נפש עצומה, והציל אלפים ורבבות משמד וממיתה. חוק המלוכה הרוסית ביקש לגייס נערים מגיל שתים עשרה עד שמונה עשרה, לשולחם למחנות הכנה שנקראו 'קנטונים', ומשם — בגיל שמונה עשרה — לעשרים וחמש שנות שירות בצבא, כשמטרתו הנסתרת והגלויה למחוק כל זכר ליהדותם. הצמח צדק סידר שבכל מקומות הכינוס יהיו חסידים מיוחדים אשר יעודדו את המגויסים ויחזקום בשמירת המצוות, לבל ייפלו בפח ההמרה. לאחר שעלה הצאר אלכסנדר השני לשלטון בתרט"ו והקל את הלחץ, נפסקה גזירה זו.
עמל התורה וההפצה
בשנת תקצ"ז הדפיס הצמח צדק את ספר 'תורה אור', שכלל מאמרי אדמו"ר הזקן משנת תקנ"ו עד סוף תקע"ב. במכתבו המודפס בסוף הספר, מג' שבט תקצ"ז, מתאר הוא כיצד אסף וליקט שנים רבות את החומר, הגיהו וסידרו לפי פרשיות התורה. אדמו"ר האמצעי היה מסכים להדפסה, אך ביקש לרכז את המאמרים כחטיבה מסודרת אחת. בהדפסת הספר, שיצא לאור בקאפוסט, עזר רבות גיסו הרב אהרן משקלוב, חתנו הצעיר של אדמו"ר האמצעי. החלק השני, בשל גזירת הדפוס של השלטונות, נקרא בשם 'ליקוטי תורה', והודפס בתר"ח בז'יטומיר — לאחר שנסגרו בתי הדפוס היהודיים ברוסיה בטבת תקצ"ז. באותן עשר שנים נודע לחסידים כי בידי הצמח צדק הגהות וביאורים על מאמרי אדמו"ר הזקן, והפצירו בו לצרפם. בתחילה סירב, עד שחלם והתגלה אליו אדמו"ר הזקן בבקשה להדפיס; וכשחלמו שלושה מבניו את אותו החלום בעצמו — הסכים, ונכנסו הגהותיו לתוך 'ליקוטי תורה', כמסומן שם בסוגריים רבים.
דאגתו למצב הכלכלי של היהודים הייתה עמוקה. בשנת תקצ"ט קנה מאת הנסיך צ'דרינוב את אחוזת צ'דרין שבפלך מינסק — שטח של כשלושים וחמישה אלף דונם, ובו יער ואדמת זריעה — וייסד עליו את המושבה היהודית צ'דרין. למעלה משלוש מאות משפחות התיישבו שם ומצאו בה שפע פרנסה, כשכל משפחה מקבלת חלקת אדמה למגורים, למשק חקלאי ולזריעה, וסיוע כספי לרכישת מכשירי עבודה.
בין החסידים למתנגדים
בשנת תקצ"ח, עשר שנים לנשיאותו, יצא הצמח צדק במסע מאורגן דרך פלכי מוהילב ומינסק עד וילנה, ובחזרה דרך פלך ויטבסק, במטרה ליצור קשר עם גדולי המתנגדים. בימיו נהיה שלום בין החסידים לגדולי המתנגדים. במינסק התכנסו גדולי המתנגדים מכל האזור, ובכללם משלחת גדולה מווילנה, וערכו לו מעין מבחן: הציבו לפניו שולחן מלא פירות ומאכלים משובחים, לראות אם ידע על מה לברך תחילה בדיני קדימה. הצמח צדק חידש להם שמאכל שאין אדם חפץ בו כלל מאבד את דין קדימתו — וגאוני המתנגדים התפעלו עד מאוד מגאונותו מזה ומהנהגתו הפשוטה מזה, וקירבתם הועמקה.
מלחמת המשכילים והוועידות
בעקבות מלחמתו בגזירת הגיוס ובהשכלה, רדפוהו המשכילים בכתבי הלשנה. בשנת ת"ר הלשין עליו מעיר קרופקי מלשין מקצועי שכינויו 'הרשלה חושך', בטענה שהוא מתנגד לעבודת היהודים בצבא. באותה שנה ריגל עליו מרדכי אהרון גינזבורג בשם משכילי וילנה, וביקר בליובאוויטש ובערי החסידים. אף שהעיד כי השכלת הצדיק גבוהה כל כך עד שכל השכלתם נחשבת כשטות לעומתה, ואף שתיאר את אמונתם העצומה של החסידים בה' וברבם — הוציא בסופו של דבר כתב הלשנה, בו האשימו בשלושה: שאוסף כספים למדינה זרה, שמתנגד לעבודת הצבא, ושמתנגד להשכלה. בתר"א הלשינו עליו שני חוטפים מבוריסוב כי הוא מסתיר בביתו שלושים נערים המיועדים לגיוס, והבולשת חיפשה בליובאוויטש שלושה ימים ולא מצאה מאום. בתר"ב קיבל הצמח צדק תעודת אזרח נכבד בחתימת הקיסר.
בשנת תר"ג (1843) נקרא הצמח צדק להשתתף באסיפת הרבנים בפטרבורג, שכינסה הממשלה לדון בענייני דת. המתנגדים בחרו את רבי איצל מוולוז'ין, החסידים בחרו את הצמח צדק, חסידי פולין בחרו את רבי ישראל אלפרין, והמשכילים את בצלאל שטרן. הצמח צדק היה ראש המדברים, והשיב על כל שאלה בדברים משכנעים ומקובלים. הוא מחה נגד משכילי ריגה ווילנה, דרש להתיר הדפסת ספרי קודש, ומחה נגד איסור הדפסת ספרי קבלה וחסידות. עשרים ושתיים פעמים נאסר במהלך הוועידה — כמובא בפתגם כ"ג חשוון ביום־יום — אך דרישותיו נתמלאו. על הצלחתו אמר: 'בזכות שלושים ושתיים אלף שעות' שטרח באיסוף מאמרי אדמו"ר הזקן. בתר"ד קיבל תעודה משודרגת של 'אזרח נכבד לדורותיו', ומאז לא היו עוד הצקות וחיפושים אף אצל בני ביתו.
שנותיו האחרונות והסתלקותו
בתרי"ד מחה הצמח צדק נגד דרישת המיניסטריון, על פי הצעת המשכיל לילינטל, לקצר את סידור התפילה ולהנהיג קיצור חומש לילדי ישראל, והשיב באריכות ובנימוקים מפורטים על כל טענה, בקבעו כי התורה תורת ה' היא וכל דבר בה אלוקי, ואין השכל האנושי רשאי להתערב ולגרוע ממנה. בתרט"ז פרצה שריפה גדולה בליובאוויטש, ובה נשרפו חמש תיבות מלאות כתבי יד. הצמח צדק פיזר את כתביו בבתים שונים; אצל הרב הופקדו עשרים כרכים ענקיים — שנים עשר בנגלה ושמונה בחסידות, ובהם אלפיים דפים שבהם השלים את סימני שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן שנשרפו. בעת השריפה מיהר הרבי בעצמו אל בית השמש, ומצאו יוצא בארגז וקורא: 'רבי, הצלתי!' — שכן הבין את ערכו. אל בית הרב שלח את החסיד צבי הצהוב לעזור, אך הרב הציל לעצמו שק נוצות וכוורת דבש ושכח את הארגז היקר, אשר עלה באש.
בטבת תרכ"א הסתלקה רעייתו הרבנית חיה מושקה, ומנוחתה כבוד באוהל הרבניות בליובאוויטש. הצמח צדק אמר: 'עולמי חשך בעדי', וחמש שנותיו האחרונות היו שנות חולי וייסורים קשים, ומאז חדל לקבל חסידים ליחידות. ברביעי בלילה, אור ליום חמישי, בשעה שתים עשרה שלושים ושבע, שלושה עשר בניסן תרכ"ו, נסתלק הצמח צדק — באותו יום שבו נסתלק אף רבי יוסף קארו, בעל השולחן ערוך. במגדל עוז נרמז על שניהם מן הפסוק 'ויקראו סופרי המלך בחודש הראשון בשלושה עשר יום בו'.
בניו ובנותיו
שבעה בנים ושתי בנות היו לצמח צדק. בנו הבכור, רבי ברוך שלום, נקרא על שם אבי אדמו"ר הזקן ואבי הצמח צדק. אדמו"ר הזקן היה סנדקו ולימדו טעמי הכתובים, ואביו למד עמו עץ חיים ופרי עץ חיים. מרוב שפלות וצניעות לא נהג באדמו"רות כלל, ונסתלק בט"ז שבט תרכ"ט. הבן השני, אדמו"ר רבי יהודה לייב, נולד בתקע"ב ואדמו"ר הזקן היה סנדקו; היה מקושר לאדמו"ר האמצעי, ורק בתר"ג, בנסיעתו עם אביו לפטרבורג, פעל עליו הצמח צדק שיהיה חסידו. אחר ההסתלקות עבר לקאפוסט, ונסתלק כחצי שנה אחר אביו, בג' חשוון תרכ"ז. הבן השלישי, אדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן, נולד כשנה אחר הסתלקות אדמו"ר הזקן, ובו ניכרו קווי דמיון פלאיים לזקנו: נקרא על שמו, גר בליאדי אחת עשרה שנה, נסתלק בחודש טבת ובגיל שישים ושש — הכול כאדמו"ר הזקן. הבן הרביעי, אדמו"ר רבי ישראל נח, גאון עצום, שימש ראש הישיבה בחיי אביו, עבר לניז'ין ונקבר באוהל אדמו"ר האמצעי.
הבן החמישי, אדמו"ר רבי יוסף יצחק, גר באובורוץ' שליד ז'יטומיר, וסופרו עליו מופתים רבים. הבן השישי, רבי יעקב, נסתלק צעיר מאוד בחיי אביו וקבור בטולצ'ין. הבן השביעי הוא הרבי מהר"ש, רבי שמואל, ממלא מקום אביו בנשיאות. שתי בנות היו לו: הרבנית רדה פריידה, שנישאה לבן דודה רבי שניאור — בעת חתונתם הכריז הצמח צדק כי אדמו"ר הזקן בא לברך את החתן; והרבנית דבורה לאה, שנישאה לרבי לוי יצחק זלמנסון מוויטבסק, מנהל הישיבה בליובאוויטש.
ספריו הרבים
עצומה ורבה היא ירושתו הספרותית של הצמח צדק. 'דרך מצוותיך — ספר המצוות' כולל את טעמי המצוות על פי הבעל שם טוב, המגיד ואדמו"ר הזקן, ומצורף אליו קונטרס 'שורש מצוות התפילה'. על קונטרס זה מסופר שאדמו"ר הזקן, בקבלו אותו מיד הרבנית חיה מושקה, בירך עליו שהחיינו בשם ומלכות ובירך שתימשך תורה זו לזרעו וזרע זרעו — אף כי הצמח צדק הקפיד תחילה על שאשתו הביאתו בלא רשותו, עד שאדמו"ר הזקן בעצמו פייסו וקבע עמו לימוד קבוע. 'דרך אמונה — ספר החקירה' נכתב בעקבות נסיעותיו לפטרבורג, ודן בשאלות יסוד באמונה, בהתבססו על הכוזרי, הרמב"ם והסמ"ג. סדרת 'אור התורה' בת ארבעים ושניים כרכים משתרעת על כל התורה, על נ"ך, תהילים ('יהל אור'), מגילת אסתר, שיר השירים, מאמרי חז"ל והסידור — אוצר שהרבי כינה 'מים שאין להם סוף', ואמר שתורת הצמח צדק היא מעין חידושו של משיח, נגלה וחסתידות בלולים יחדיו. שו"ת 'צמח צדק' בשמונה כרכים כולל אלף תשובות ויותר בהלכה, ורבות מהן בהיתר עגונות; שמו נדרש בגימטרייה של שם בעליו — 'צמח' כמניין 'מנחם' ו'צדק' כמניין 'מנדל'. עוד חיבר קיצורים והערות לתניא — שאותם חילק הרבי לכל אחד מן הקהל בערב ראש השנה תשנ"ט, במלאות מאתיים שנה להולדתו — 'ביאורי הזוהר' בשני כרכים, 'ספר הליקוטים' בעשרים ושבעה כרכים כמעין אנציקלופדיה של ערכים מסודרת לפי האלפבית, קונטרסי מאמרים על הש"ס, ושני כרכי אגרות קודש.
ההמשך לדורות
מבנו הבכור רבי ברוך שלום נמשכה שלשלת הדורות עד הרבי. בנו רבי מרדכי, רב בויטבסק, נודע בתוקף הנהגתו: בראשית רבנותו עצר שוחט שאינו הגון בהכריזו בבית הכנסת של הקצבים — 'בכוח התורה, בכוח אבותיי הקדושים, אני אוסר על השוחט מלשחוט' — עד שנאלץ השוחט לעזוב את משרתו. מבנו השני של רבי ברוך שלום, רבי לוי יצחק, נמשכה השושלת אל רבי ברוך שניאור, תלמיד חכם עצום היודע ש"ס בעל פה, ומבנו רבי לוי יצחק שניאורסון — אביו של הרבי, גאון בנגלה, בקי בקבלה ומשכיל עמוק בחסידות, מגדולי חסידי הרבי הרש"ב. רעייתו הרבנית חנה הייתה בת רב ניקולאיב, הרב שלמה ינובסקי.
מבנו השני, אדמו"ר רבי יהודה לייב מקאפוסט, נמשכו שלושה בנים שנהגו באדמו"רות: רבי שלמה זלמן מקאפוסט, מחבר ספר 'מגן אבות' (הנדרש בגימטרייה 'שלמה זלמן'); רבי שלום דב בר מרציצה; ורבי שמריה נח מבוברויסק, שהרבי מהר"ש שלחו בגיל עשרים ושלוש להיות רב שם, והקים בעיר ישיבה מפוארת. מן הבן השלישי, אדמו"ר רבי חיים שניאור זלמן מליאדי, נמשך בנו היחיד אדמו"ר רבי יצחק דובר מליאדי, מחבר 'סידור מהרי"ד' — סידור עם פירוש המילים על פי חסידות, שנלקט מכתבי אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי ואביו. מן הבן הרביעי, אדמו"ר רבי ישראל נח מניזין (המהרי"ן), נמשך בנו רבי אברהם שניאורסון מקישינוב — חמיו של הרבי הריי"צ — שהרבי הרש"ב אמר עליו כי מידת הענווה אפשר ללמוד ממנו. מן הבן החמישי, אדמו"ר רבי יוסף יצחק מאורבוץ, נמשכה בתו הרבנית שטרנה שרה, רעיית הרבי הרש"ב. הבן השישי, רבי יעקב מאורשה, נסתלק בחיי אביו, והותיר בן אחד — רבי שניאור. והבן השביעי הוא הרבי מהר"ש, אשר עליו יסופר בפרק בפני עצמו.