בחלקים הקודמים עמדנו על דרגות הרשע שמונה אדמו"ר הזקן, ועל מקומה של החרטה כסימן לגילוי הטוב שבנפש. כעת מגיע אדמו"ר הזקן אל הדרגה האחרונה והחמורה שבכולן, ומתוכה נלמד יסוד גדול בכוחה של הנקודה היהודית שאינה אובדת לעולם.
"אך מי שאינו מתחרט לעולם":
אדמו"ר הזקן כותב: "אך מי שאינו מתחרט לעולם" - אדם שאין באים לו הרהורי תשובה כלל, ואינו מתחרט על שום דבר. נדיר למצוא אדם כזה, ואם ישנו - הריהו נקרא 'רשע ורע לו'.
מהו 'רשע ורע לו'?
ניתן היה לחשוב שכשם שאצל 'צדיק וטוב לו' הרע אינו קיים כלל, כך אצל 'רשע ורע לו' הטוב בטל ומבוטל ונאבד ממנו לחלוטין. אך אין הדבר כן: יהודי הוא, ונשמה יהודית בקרבו, וממילא הטוב קיים בו בהכרח. ואכן, אילו הייתה בו חרטה כלשהי - היה זה סימן שיש לטוב שבו ביטוי מסוים. 'רשע ורע לו' פירושו שאין לטוב שבו שום ביטוי, ולא שהטוב נעלם ואיננו.
ויש לדייק בלשונו: "שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו, כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו" - ואין הוא עוצר במילים אלו, אלא מוסיף ואומר שהטוב "עומד עליו מלמעלה בבחינת מקיף". הטוב הסתלק מפנימיותו ומן ההרגש, אך הוא קיים אצלו בצורה חיצונית ומקיפה בלבד: אינו מורגש ואינו פעיל, אך קיים.
ומהי ההוכחה שהטוב אכן קיים?
אמרו רבותינו ז"ל: "אכל בי עשרה שכינתא שריא" - בכל מקום שמצויים בו עשרה מישראל שורה השכינה, ללא כל תנאי. אפילו הם רשעים גמורים, ואפילו נתכנסו יחד למושב ליצנים ולא לשם תפילה. אמנם גלות גדולה היא לשכינה לשרות במעמד שכזה, אך השכינה שורה שם.
לכאורה יש לתמוה: חשבון פשוט הוא, אפס ועוד אפס אינו אלא אפס, ואף אפס הכפול עשרה נותר אפס. אם אין ברשע זה כלום, מה יצטרף מעשרה כמותו? מכאן ראיה ברורה שאין הוא אפס, אלא יש בכל אחד ואחד חלק של קדושה. כשהוא לבדו, הכמות קטנה כל כך עד שאינה מורגשת ואינה פועלת מאומה; אך כשמצטרפים עשרה כאלה, מצטברת כמות שבה כבר שורה השכינה. אין זה מניין של אפסים, אלא מניין של יהודים שיש בהם קדושה, והשראת שכינה זו אינה עניין טכני אלא בעלת השפעה.
אלא שנשאלת שאלה, והרבי עצמו העלה אותה: הרי אף פושעי ישראל "מלאים מצוות כרימון" - כיצד מתיישב הדבר עם הקביעה שהטוב נסתלק מקרבו ואינו קיים בו?
התשובה נעוצה במושג שמביאה הגמרא במסכת סוטה: "עבירה מכבה מצווה". אין הכוונה שהמצווה נמחקת, שהרי מצווה שאדם עשה קיימת ואי אפשר למחקה. אלא שלכל מצווה יש עוצמה רוחנית, המסייעת בידי האדם ומקרבת אותו לבורא עולם, וקדושתה אופפת אותו - אך לא תמיד המצווה פעילה. לעיתים המצווה כבויה: כגחלת שאין ניכרת בה אש, שאם ינפנפו בה תתגלה, וכל עוד היא מונחת נראית כרדומה וכבויה. אף הרשע מלא מצוות כרימון, אלא שלצערנו מצוותיו כבויות, משום שהעבירות שבו כיבו אותן. לפיכך אומרים שהטוב אינו קיים בו - כלומר אינו מורגש ואינו פעיל - אך לא שאיננו כלל, וכשמצטרפים עשרה כאלה מתברר שיש לדבר קיום ועוצמה.
יתרה מזו: לעיתים אין האדם מודע כלל למצווה שנעשתה על ידו. דוגמה לדבר: נפל ממנו מטבע מכיסו ולא ידע כלל שנפל, וזימן הקב"ה שימצאנו עני נזקק, ובאותו מטבע השיב את נפשו ואכל ושבע - הרי נחשב לו כמצוות צדקה, אף שאינו יודע מכך כלל. אין הרע שבו יכול ליטול ממנו את הטוב הזה, אלא שדברים אחרים שבו מכבים את עוצמתו.
סיפור לפורים - שתי היודי"ן שבמגילה:
בהשגחה פרטית, עניין זה קשור אף לפורים. הרבי סיפר שפעם ניגש משכיל אחד אל אדמו"ר ה'צמח צדק' ושאל אותו שאלה בדקדוק: מדוע במגילת אסתר נכתבת המילה "יהודים" לעיתים ביו"ד אחת ולעיתים בשתי יודי"ן?
"המן בן המדתא האגגי צורר היהודים" - לפני הגזירה, ביו"ד אחת.
"אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים לאבדם" - בגזירה עצמה, הכתיב בשתי יודי"ן, אף שקוראים "ביהודים".
השיב לו ה'צמח צדק': יו"ד בגימטריה עשר. יש עשר כוחות הנפש שמצד הקדושה, ויש עשר כוחות הנפש שמצד הקליפה. המן, בבקשו להשמיד את היהודים, לא הבחין כלל בין רשעים גמורים ל'רשע וטוב לו' ול'רשע ורע לו', לבינוניים ולצדיקים גמורים - כולם נכללו בגזירתו כאחד (וכפי שהיה לימים גם במחשבתו של היטלר). לפיכך, במקום שבו מדובר באיבוד היהודים נכתב "ביהודיים" בשתי יודי"ן: גם אלו שעשר כוחות נפשם מצד הקדושה, וגם אלו שעשר כוחות נפשם מצד הבהמיות.
הוסיף אותו משכיל ושאל: והרי גם לאחר הנס, בכתוב "ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים", נכתבת המילה בשתי יודי"ן?
השיב לו: לאחר הנס השפיע הנס על היהודים עד כדי כך שהתחברו כולם יחד, ואף אלו שכוחות נפשם היו מצד השלילה הפכו אותם לטוב - ואף המשכילים בכללם - עד שהכול נהיה בצד הטוב. לכן גם שם נכתבה המילה בשתי יודי"ן.
מכאן חזרה לנקודה שלמדנו: אף ה'רשע ורע לו' אינו אבוד. לעיתים דווקא המן הוא שמגלה לו שיהודי הוא. עובדה היא שהמן אומר לו: אתה סבור שאין בך כלום, ואילו בעיניי יהודי אתה, יהודי כשר. משום כך חיפש אותו המן, ובסופו של דבר פעלה הגזירה שתתגלה גם ביהודי זה נקודתו היהודית האמיתית, והוא יהיה יהודי שלם וגמור.
אין הכוונה שדור שלם הפך את רעו לטוב, אך רבים מבני הדור חזרו בתשובה, ואף גויים רבים נלוו אליהם, ככתוב: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים כי נפל פחד היהודים עליהם".
הרמ"א, רבי משה איסרליש, בספרו 'מחיר יין' על מגילת אסתר, מפרש ביטוי זה באופן מעניין. בפשטות משמע שפחדו מפני היהודים: משנתלה המן על העץ ומרדכי עלה לגדולה, מי יודע מה ייעשה בהם. אך הרמ"א שואל - מהו "פחד היהודים"? מהו הפחד של היהודי? הפחד מן הקב"ה. וזהו "נפל פחד היהודים עליהם": אף הם החלו לפחוד מן הקב"ה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את דרגת "מי שאינו מתחרט לעולם", הנקראת 'רשע ורע לו', ועמדנו על דיוק לשונו של אדמו"ר הזקן: אין הטוב נעלם ממנו, אלא נסתלק מפנימיותו ועומד עליו בבחינת מקיף - קיים אך בלתי מורגש ובלתי פעיל. הוכחנו זאת מ"כל בי עשרה שכינתא שריא", שאילו היה כל אחד אפס לא היה בצירופם כלום. ביארנו את "עבירה מכבה מצווה" - שהמצוות קיימות אך כבויות כגחלת שאין ניכרת בה אש, ואף מצוות שאין האדם מודע להן קיימות בו. לבסוף למדנו מסיפור ה'צמח צדק' על שתי היודי"ן שבמגילה, שגזירתו של המן לא הבחינה בין הדרגות, ודווקא היא גילתה בכל יהודי את נקודתו הפנימית.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונעבור לעסוק בדרגת הבינוני.