בחלק הקודם עמדנו על הגדרת 'רשע וטוב לו', ועל כך שאין ההגדרה נקבעת לפי המעשה שנעשה בפועל בלבד אלא לפי מצבו הפנימי של האדם. בחלק זה נחדד מבחן זה, נעמוד על הקצה התחתון של דרגת 'רשע וטוב לו', ונברר את קו הגבול המפריד בינו לבין הבינוני.
המבחן: מצבו הנוכחי של האדם, ולא ידיעת העתיד:
אין השאלה אם ניתן לדעת שהאדם יחטא בעתיד. ידיעה כזו אינה אפשרית כלל, שהרי אף מצדיק גמור לא ניטלה הבחירה החופשית, ובידו לחטוא אם ירצה בכך. השאלה היא כיצד חש האדם במצבו הנוכחי: האם הוא חש שהדבר כבר אינו שייך אליו ושהתנתק ממנו, או שהוא חש שעדיין לא התנתק ממנו לגמרי.
מבחן זה אמור בכל חטא וחטא, ולא בלשון הרע דווקא, שהובאה כדוגמה בלבד. יש עבירות שהאדם קרוב אליהן ויכול להיכשל בהן בנקל, ויש עבירות שהן מושללות אצלו לחלוטין. כך בהשוואה שבין אכילת חזיר לבין לשון הרע: ייתכן בהחלט שאדם אחד יהיה מושלל לגמרי מן האחת, ובאותה שעה יהיה 'רשע וטוב לו' ביחס לאחרת.
אין הכוונה שידוע בוודאות כי לעולם לא ייכשל באותו עניין; ייתכן שלמחר תיפול עליו רוח שטות ויעשה זאת. אלא שכרגע מצבו הנפשי הוא שהדבר מושלל אצלו, ואילו בעניין האחר הוא עדיין בגדר 'רשע וטוב לו'. מדובר אפוא בהגדרה דינמית ומשתנה: בכל רגע נתון עשוי אדם לעבור מ'רשע ורע לו' ל'רשע וטוב לו' ומשם לדרגת הבינוני, ולהיפך. עבודת הנפש היא עבודה תמידית.
הדברים משתנים גם מאדם לאדם: מה שאצל האחד אינו נחשב פיתוי כלל, אצל חברו הוא הפיתוי הגדול ביותר, הכול לפי טבעו, הרגליו וסביבתו. מי שקיבל על עצמו שלא לאכול מאכלות אסורים, קל לו הדבר ואינו עומד כלל בניסיון; ואילו בתחום אחר, כלשון הרע, עלול הוא להיכשל בנקל. הדבר משתנה מאדם לאדם, מזמן לזמן, מסביבה לסביבה וממצב נפשי אחד למשנהו, ובכל מצב יכול האדם לבחון היכן הוא עומד.
מעין זה ביאר הרב אליהו דסלר את הכתוב "ובכל מאודך": בכל דבר שהוא ה'מאוד' של האדם, היינו שהוא מאוד שלו ומאוד קשה לו. ראוי לציין כי חלקים גדולים מספרו "מכתב אליהו" מיוסדים על ספר התניא, ואף שאין בו ציוני מקורות, מצויים בו קטעים שלמים מדברי אדמו"ר הזקן.
הקצה התחתון של 'רשע וטוב לו':
כעת מתאר אדמו"ר הזקן את הקצה התחתון ביותר של דרגה זו: "ויש מי שהרע גובר בו יותר". הרע מתגבר בו לעיתים קרובות יותר, ומתלבש בו בכל שלושת הלבושים: הוא נכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה. יתרה מזו, הרע "מחטיאו" בעבירות חמורות יותר ובתדירות גבוהה יותר: לא באבק לשון הרע אלא בלשון הרע ממש, ולא בעבירות קלות אלא בחמורות.
ואם כן, מדוע עדיין הוא נקרא 'רשע וטוב לו'? מהו הטוב שנותר בו? אלא שבינתיים, בין עבירה לעבירה, הוא מתחרט ועושה חשבון נפש, ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו המתגבר בו קמעה.
מהיכן באים לו אותם הרהורי תשובה? שנינו כי בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר חורב ומכריזה: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". ולכאורה, מי שומע את הבת קול הזו? אלא שכל אחד ואחד שומע אותה, לא בכל עת ולא בכל יום, אך מפעם לפעם מתעורר האדם לפתע: נשמתו שמעה את הבת קול וקיבלה ממנה דחף פנימי, ומכאן נובע הרהור התשובה המתגבר בו לרגע.
אלא שאין די בהרהור. המשפיע ר' מענדל פוטרפס היה אומר, על יסוד דברי חז"ל שהרהורי עבירה קשים מעבירה, כי הרהורי תשובה גרועים מהרהורי עבירה. בהרהור עבירה, סוף סוף לא נכשל האדם במעשה; אך מי שכבר נפל בליבו הרהור תשובה, והגיע אל הנקודה שבה הכיר בחומרת מעשיו, ואף על פי כן לא עשה תשובה בפועל - טענה גדולה יש עליו.
וזהו בדיוק מצבו: "אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי". אין בו די כוח, אומץ ותוקף לומר לעצמו: נכשלתי, ומעתה אני עוזב ואיני חוזר לכך עוד. מצפונו מתעורר, ובכך מסתיים הדבר; מיד לאחר מכן הוא חוזר אל החטא הבא, שוב מתעורר מצפונו, וחוזר חלילה. אין הוא מגיע לכלל "מודה ועוזב", ולפיכך הוא נקרא 'רשע וטוב לו', שכן כל טובו הוא הרהורי התשובה שבו.
המרחק בין 'רשע וטוב לו' זה שבקצה התחתון לבין 'רשע וטוב לו' שבקצה העליון, אותו אדם ששב בתשובה על כישלונו הקל ואינו נכשל בפועל, אלא שהדבר אינו מושלל אצלו והוא רק מסוגל לו, הוא מרחק עצום. שניהם נכללים באותה הגדרה עצמה, ובין שני הקצוות רבבות מדרגות. אדמו"ר הזקן הציג את שני הקצוות בלבד, ועל כל אחד להעמיד את עצמו על מקומו שביניהם.
"רשעים מלאים חרטות":
על כך אמרו רז"ל: "רשעים מלאים חרטות". ולכאורה, אם מלאים הם חרטות, מדוע נקראים רשעים? אלא שהם מתחרטים בלבד, ואין הם מתרגמים את החרטה לעזיבת החטא בפועל. ומי הם אותם רשעים המלאים חרטות? "שהם רוב הרשעים" - רוב הרשעים מתחרטים בליבם, אף שאיש אינו יודע מכך, שכן "יש בחינת טוב בנפשם עדיין".
ואכן, כמעט לא יימצא אדם שאין בו נקודת מצפון כלשהי המפריעה לו, וזו החרטה. אמנם ייתכן שאדם רגיל בחטא מסוים עד שאינו מתחרט עליו עוד כלל, אך על חטא חמור אחר, שאינו עושה אלא לעיתים רחוקות, הוא כן מתחרט. למצוא אדם ששום דבר אינו נוגע ללבו ולעולם אינו מתחרט - זהו דבר נדיר. אם אין הוא מתחרט על תשעים אחוז מחטאיו, יתחרט על עשרה אחוזים מהם. ומי שאינו מתחרט כלל, אין הוא 'רשע וטוב לו' אלא 'רשע ורע לו'. בזאת מסתיים הפרק.
ההבחנה בין 'רשע וטוב לו' לבינוני:
נחדד את היסוד שעלה: אדם השייך לרע, בין אם הוא שייך לו בפועל ממש ובין אם הוא חש שהוא מסוגל להיכנס אליו - אף שלא חטא בפועל, אלא שהדבר עומד לו על קצה הלשון ורק ברגע האחרון הוא עוצר - הרי הוא 'רשע וטוב לו' ואינו בינוני. כל שהאדם מסוגל לכך, ועומד במצב שכפשע בינו לבין הכישלון, אין זו דרגת הבינוני.
הבינוני הוא מי שפעל בליבו עד שאין עומדת אצלו כלל שאלת הביצוע, והדבר מושלל ממנו. אין להאריך כאן בהגדרת הבינוני, שכן יוקדש לו פרק שלם.
ויש לשאול: כל הדמויות שהובאו בפרק חטאו בפועל, ואף זו שנאמר עליה "שב בתשובה ראויה" עברה עבירה ורק לאחריה שבה בתשובה. האם אדם שחטא פעם אחת ושב בתשובה שוב אינו יכול להיות בינוני?
לפי ההגדרה שלמדנו, אכן כן. אמנם לאחר תשובתו שוב אינו חוטא, ואדמו"ר הזקן אינו אומר שנפל שוב אלא ששב בתשובה ותו לא, ואף על פי כן אין הוא יוצא מהגדרת 'רשע וטוב לו', משום שהדבר אינו מושלל אצלו. עצם קיומו של הפוטנציאל לחזור ולהיכשל הוא המותירו בהגדרה זו; וברגע שהדבר נעשה מושלל אצלו לחלוטין, הופך הוא לבינוני.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי מבחן הדרגה אינו ידיעת העתיד אלא תחושתו של האדם במצבו הנוכחי, האם התנתק מן החטא או שעדיין אינו מושלל אצלו, וכי הדבר משתנה מעבירה לעבירה, מאדם לאדם וממצב נפשי אחד למשנהו. עמדנו על הקצה התחתון של 'רשע וטוב לו', שהרע מתגבר בו בשלושת הלבושים ובעבירות חמורות ותכופות, ואף על פי כן נותרו בו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו, אלא שאין בו כוח לנצח את הרע ולהיות "מודה ועוזב". ראינו את דברי רז"ל "רשעים מלאים חרטות", שהם רוב הרשעים שיש בחינת טוב בנפשם, לעומת מי שאינו מתחרט כלל שהוא 'רשע ורע לו'. ולבסוף חידדנו את קו הגבול: כל עוד החטא אינו מושלל אצל האדם, אף אם שב בתשובה, הרי הוא 'רשע וטוב לו'.
בחלק הבא נעסוק בפרק י"ב, ובו נלמד את הגדרת דרגת הבינוני ומתי נעשה האדם בינוני.