בחלק הקודם מנינו את הדוגמאות שהביא אדמו"ר הזקן למצבים שבהם גובר הרע בדבר קל. רשימה זו חלקית וקטנה מאוד, ואף המצבים שבה הם כאלה שהלוואי ולא תהיינה לכל אחד מאתנו בעיות חמורות מהן. אדמו"ר הזקן מתאר כאן מצב נדיר: אדם שאינו נכשל בכל הלבושים ובכל הדוגמאות, אלא נכשל לעיתים רחוקות באחת מהן בלבד, ואף היא בדבר קל. די בכך - באחת מן הדוגמאות שהובאו או "כיוצא בהן" - כדי שייקרא רשע בעת ההיא.
הבהרה חשובה - הגדרה נפשית, לא שכר ועונש:
בטרם נמשיך, יש לחזור ולהיזכר במה שנתבאר בפרק א'. אדם שנכשל אחת לזמן רב במחשבה קלה ייקרא בפינו צדיק, ולא רק בפינו: אף הקב"ה יקרא לו צדיק. בראש השנה וביום הכיפורים, כאשר נבחן האדם באיזה ספר ייכתב, יהיה אדם זה ראשון ברשימה בספרן של צדיקים, שכן שם נבחן מצבו הכללי - היכן מונחים רוב מעשיו והיכן מיעוט מעשיו. רוב מעשיו של אדם זה מצוינים, ולפיכך יזכה לחיים טובים ולשנה טובה, לגן עדן ולעולם הבא, לשכר, לשפע, לברכה ולהצלחה בגשמיות וברוחניות מכל וכל.
אלא שאין אדמו"ר הזקן עוסק כאן בשאלה אם יזכה האדם לגן עדן; אין זה נושא הפרק ואין זו נקודתו. השאלה הנידונה כאן היא מהי הגדרתו הנפשית של האדם - היכן מיקומו בסולם ההתקרבות הנפשית לבורא עולם. ייתכן בהחלט שמגיע לו גן עדן, ושביחס לרוב מעשיו הוא נקרא צדיק, ובכל זאת מצבו הנפשי ביחס לקרבת הבורא הוא מצב של רשע.
וטעם הדבר: ההגדרה המדויקת של צדיק ורשע בהקשר זה היא קבלת עול מלכות שמיים לעומת פריקת עול מלכות שמיים. אין נפקא מינה אם פריקת העול גדולה או קטנה. מרגע שהאדם מסוגל לומר למלך "נתת עשרים או שלושים או מאה הוראות, ובאחת מהן אני עובר על רצונך" - באותו רגע יצא מגדר מקבל עול ונכנס לגדר פורק עול. אמנם המלך עשוי לומר לו שהוא מן הטובים שבמשרתיו, שהרי בקושי הוא פורק עול, ואכן בקושי הוא רשע - אך מכלל פורק עול לא יצא. לכן אין להתבלבל בתיאורו של אדם זה: הכינוי "רשע" מוסב על מצבו הנפשי בלבד, ולא על מכלול התנהגותו ועל השכר הצפוי לו.
"נקרא רשע בעת ההיא":
"בעת ההיא" - בשעת הכישלון עצמו. ומה אירע באותה שעה שגרם לו להיקרא רשע? הרע שבנפשו גבר בו והתלבש בגופו, ושלט על אחד מחלקיו: על מחשבה, על דיבור או על מעשה, והוא "מחטיאו ומטמאו". בלשון זו טמונים שלבים אחדים - גובר, מתלבש בגופו, מחטיאו - ואין אנו נכנסים כאן לדיוקי המילים. באופן כללי: הרע התלבש בו, החטיאו והפילו, ועל כן נקרא רשע.
בחלק הקודם עמדנו על כך שאף אדם שאינו נכשל כלל עשוי להיקרא רשע, ותמהנו כיצד הדבר ייתכן. השורות הבאות מבארות זאת. אותו אדם שהעמדנו ברף הגבוה ביותר נכשל לעיתים רחוקות ביותר, ומיד לאחר מכן "גובר בו הטוב שבנפשו האלוקית ומתחרט": הצד הטוב שבו מתעורר, הוא קולט שנכשל, והטוב תובע ממנו לשוב בתשובה. חרטתו אמיתית, והוא מבקש מחילה וסליחה מהשם: ריבונו של עולם, יודע אני שחשבתי שלא כשורה, דיברתי שלא כשורה ועשיתי שלא כשורה, ואיני חוזר לכך עוד. והשם יסלח לו.
ובלבד שישוב "בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו ז"ל בשלושה חילוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש". מהי תשובה ראויה? הכוונה לדברי הגמרא במסכת יומא, שבהם מונה רבי ישמעאל שלושה מצבים:
"עבר על מצוות עשה ושב": אדם שעבר על מצוות עשה - כגון שלא הניח תפילין יום אחד - וחזר בתשובה, "אינו זז משם עד שמוחלין לו". התשובה פועלת תיקון מיידי, ובמקום נמחה העניין.
"עבר על לא תעשה ועשה תשובה": כגון שדיבר לשון הרע או אכל מאכל אסור. כאן אין התשובה מספיקה לבדה: "תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" - התשובה משאירה אותו במצב תלוי, ובהגיע יום הכיפורים יהיה נקי.
"עבר על כריתות ומיתות בית דין": דברים שחייבים עליהם כרת, כגון חילול שבת ואיסורי עריות. כאן "תשובה ויום הכיפורים תולין וייסורין ממרקין".
למקרא הדברים על פניהם ניתן היה לחשוב שהתשובה בכל הדרגות היא אותה תשובה עצמה, וכל ההבדל נעוץ בשאלה אם נדרשת עליה תוספת: במצוות עשה די בתשובה, במצוות לא תעשה נדרשים תשובה ויום הכיפורים, ובכריתות נדרשים תשובה, יום הכיפורים וייסורים. אולם מלשון התניא מובן שגם התשובה עצמה שונה בכל דרגה: מן העובר על מצוות עשה נדרשת תשובה ברמה אחת, מן העובר על לא תעשה נדרשת תשובה עמוקה יותר, ומן העובר על כריתות ומיתות בית דין נדרשת תשובה עמוקה עוד יותר. "תשובה ראויה" פירושה, אם כן, תשובה בהתאם לרמה הנדרשת באותו חטא.
ואם כן, לאחר שחזר בתשובה - כיצד הוא נקרא?
לא בעל תשובה ולא בינוני, אלא רשע וטוב לו. אדמו"ר הזקן פותח כאן את תיאורו של "רשע וטוב לו" בכך שנכשל בדבר קל מאוד ולאחר מכן שב בתשובה - וזוהי עצמה ההגדרה. ראיה לדבר: אילו החזרה בתשובה הייתה מוציאה אותו מכלל "רשע וטוב לו", לא היה מקום כלל להזכיר את עניין התשובה בפרק זה, והיה על אדמו"ר הזקן לעצור בתיאור "מתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו" ולסיים שם. מכך שהוסיף את שורות התשובה מוכח שאף לאחריהן ממשיך אדמו"ר הזקן לתאר מה עובר על אותו אדם, ועדיין נקרא הוא רשע וטוב לו.
ומה חסר לו? הרי כבר התחרט וכבר מחק את החטא.
ההסבר, שיובלט עוד יותר בשורות הבאות, מעניין מאוד: לאחר החרטה עדיין אין הדבר עקור מלבו לגמרי. אין הוא נמצא במצב נפשי שבו שלולה מכול וכול האפשרות שייכשל שוב. אדם שדיבר לשון הרע והתחרט חרטה אמיתית - אין לשון הרע מושללת אצלו כדרך שמושללת אצלו אכילת חזיר או חילול שבת. הוא אומר: דיברתי לשון הרע, חזרתי בתשובה, אך עדיין לא עקרתי זאת מלבי, ייתכן שאפול שוב שוב בעוד רגע.
אמנם הדבר תלוי במידת החרטה, ובוודאי קיימת אפשרות להגיע לנתק מוחלט - עובדה היא שיש מצב של בינוני, שנלמד עליו בפרק י"ב. אך כל זמן שלא ניתק האדם מנפשו את עצם האפשרות ליפול, נותר הוא בגדר "רשע וטוב לו", אף אם ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות: הצד הרע שבו מינורי ומזערי, והוא אף כבר התחרט עליו, ובכל זאת מסוגל הוא לחטוא ועומד כפסע בינו לבין הנפילה. משיגיע לנתק מוחלט, יעלה לדרגת בינוני.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי די בכישלון נדיר באחת מן הדוגמאות שמנה אדמו"ר הזקן, ואף בדבר קל, כדי שייקרא האדם רשע בעת ההיא, שכן באותה שעה גבר הרע שבנפשו והתלבש בגופו, מחטיאו ומטמאו. הבהרנו שאין מדובר כלל בשאלת השכר והעונש - לעניין זה אדם כזה צדיק גמור, ראשון בספרן של צדיקים - אלא בהגדרת מצבו הנפשי ובמיקומו בסולם הקרבה לבורא, שהרי אף פריקת עול קלה מוציאה מגדר מקבל עול. עוד ראינו את שלושת חילוקי הכפרה של רבי ישמעאל, ואת הדיוק שגם עומק התשובה הנדרשת משתנה בין הדרגות. ולבסוף נוכחנו כי אף לאחר החרטה האמיתית נותר האדם בגדר "רשע וטוב לו", כל עוד לא עקר מלבו את עצם האפשרות לחטוא.
בחלק הבא נמשיך בשורות הבאות שבפרק, שבהן יתחדד עוד יותר יסוד זה - מדוע אין החרטה כשלעצמה מוציאה את האדם מהגדרת "רשע וטוב לו".