בחלק הקודם עמדנו על דמותו של ה'רשע וטוב לו', שאין הרע שבו שולט בכל כוחות נפשו. כעת נראה כיצד מתאר אדמו"ר הזקן את האופן שבו מצליח הרע להשתלט ולהתלבש באחד משלושת לבושי הנפש בלבד.
שלושת הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה - הם צורת הביטוי והביצוע של הנפש, כפי שנתבאר באריכות בפרק ד'. אצל האדם שלפנינו מצליח הרע להתלבש רק באחד מהם: או במעשה לבד, או בדיבור לבד, או במחשבה לבד. ובכל אחד מן הלבושים מביא אדמו"ר הזקן דווקא את דוגמת הכישלון המזערית ביותר, כישלון שאינו מתרחש אלא לעיתים רחוקות.
באיזה מן הלבושים הפגם חמור יותר?
ניתן להמשיל זאת למכשיר שנגרם לו נזק: אם הנזק אירע בעטיפתו החיצונית בלבד, אין הדבר נורא; ככל שהוא מתקרב אל פנימיותו הוא מפריע יותר; וכאשר הוא פוגע ב'מוח' המכשיר, שוב אין הוא פועל כתיקנו. מכאן נולדות שתי הסתכלויות הפוכות:
הסתכלות אחת: המחשבה קרובה יותר אל הנפש, ולפיכך הפגם בה הוא הפגם בדבר העדין ביותר; הדיבור חיצוני ממנה, והמעשה הוא הטכני שבכולם. לפי זה הכישלון במעשה הוא הקל שבכולם, והכישלון במחשבה - החמור שבהם.
הסתכלות שנייה: המעשה הוא העיקר והתכלית, ולפיכך הכישלון בו הוא הפגם המשמעותי; ואילו במחשבה, שאין הפגם ניכר בה בפועל, החומרה פחותה.
משום שיש מקום לשתי ההסתכלויות, מונה אדמו"ר הזקן את שלושת הלבושים כאחד: יהיה אשר יהיה סדר החומרה, האדם הזה נכשל רק בנקודה אחת מהן.
"או במעשה לבד":
ייתכן שהאדם נכשל אך ורק בעניין מעשי. אף בתוך המעשה עצמו מחפשים את הכישלון הקטן ביותר האפשרי, ולכן נוקט אדמו"ר הזקן: "עבירות קלות ולא חמורות חס ושלום".
לאמיתו של דבר, כפי שנלמד בעזרת השם בהמשך התניא, כל עבירה היא עבירה והיא נגד רצון הבורא, והחלוקה בין קלות לחמורות אינה חלוקה אמיתית מצד מהות העניין. אף על פי כן, במצוות עשה לא נתפרש בתורה השכר (מלבד דברים בודדים) - אין נאמר מהו שכרו של מניח תפילין או של הקובע מזוזה; ואילו במצוות לא תעשה נתפרש העונש: מלקות, מיתת בית דין, כרת וכיוצא בזה. רבי עובדיה מברטנורא כותב כי מסוג העונש ניתן ללמוד על חומרת העבירה, וממילא עבירה שעונשה קל יותר נקראת 'עבירה קלה'. בעבירות מסוג זה בלבד נכשל אותו אדם, ולא בחמורות חס ושלום.
"או בדיבור לבד":
ייתכן שאין הוא נכשל במעשה כלל, אלא בדיבור בלבד; ואף בדיבור מביא אדמו"ר הזקן את הדוגמה המינימלית: "אבק לשון הרע ולצנות וכיוצא בזה".
"אבק לשון הרע" - אין זה לשון הרע ממש. לדוגמה: המספר בשבחו של אדם במקום שבו העלאת שמו על השולחן עלולה לגרום לכך שאחר כך ידברו בו רעה מי שאינם אוהביו. הדיבור עצמו טוב היה, אך מתוכו עלול לצאת לשון הרע.
"ולצנות" - כישלון בדיבור בענייני ליצנות.
ובכאן יש להבהיר: אדמו"ר הזקן מחפש דוגמאות לעוונות קטנים ומזעריים, וכיצד מביא הוא את הליצנות, שהיא מן החמורות שבעבירות?
שהרי בגמרא במסכת סוטה אומר רבי ירמיה בר אבא שארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה, והראשונה שבהן - עוד לפני בעלי לשון הרע - היא כת ליצים. ובמסכת עבודה זרה מובאים דברי אמוראים על העוסק בליצנות: יש אומרים שייסורים באים עליו, יש אומרים שמזונותיו מתמעטים, יש אומרים שנופל בגיהינום, ויש אומרים שגורם כליה לעולם. אף בפרק א' למדנו שהליצנות באה מיסוד הרוח שבנפש.
הרבי מבאר באחד המקומות כי המילה "אבק" משמשת ככותרת לשתי הדוגמאות כאחת: אבק לשון הרע ואבק ליצנות. אבק ליצנות עניינו דיבור המוריד את רף הרצינות ועלול להביא לידי ליצנות ממש, ולא הליצנות עצמה; ובכך מיושבת התמיהה.
מכאן גם התשובה לשאלה אם מותר לספר בדיחות: כפי שלמדנו בפרק ז', 'מילתא דבדיחותא' שהיא לשם שמיים - קדושה היא; אך דיבור שאינו כן הרי הוא מן הקליפה, ואין ספק בדבר.
"או במחשבה לבד":
ייתכן שאין האדם נכשל לא במעשה ולא בדיבור, אלא במחשבה בלבד, ועל כך נאמר: "הרהורי עבירה שקשים מעבירה". אין הכוונה לכל מחשבה שהיא: אדם המהרהר בחילול שבת או במאכלות אסורות - אין זה כשורה, אך אין הוא נעשה בכך רשע. אולם יש סוגי עבירות, ובעיקר בענייני צניעות, שבהן עצם ההרהור לבדו כבר נחשב כישלון העושה את האדם רשע.
ומדוע הרהורי עבירה קשים מעבירה? ראשית, מפני שהאדם מקל בהם בעיניו ואומר: "הרי לא עשיתי דבר". הרמב"ם בהלכות תשובה מונה דברים שהאדם סבור שאין בהם ממש, ואינו יודע שחמורים הם. ושנית, כפי שנתבאר, הפגם במוח ובמחשבה גורם גסות בפנימיות האדם, והפגם הנעשה בו עמוק וקשה הרבה יותר.
ואדמו"ר הזקן מרחיק לכת עוד יותר: "וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה" - אף אם אין הוא מתכנן להיכשל בה בפועל, אלא מהרהר בעניין זיווג זכר ונקבה בעולם כשלעצמו, חומרת הדבר גדולה כל כך עד שהוא עובר על אזהרת התורה שבספר דברים: "ונשמרת מכל דבר רע". הגמרא במסכת עבודה זרה דורשת פסוק זה: "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". נמצא שאף הרהור בלבד, פעם בפרק זמן ארוך, מכניס את האדם להגדרת 'רשע וטוב לו'.
ראוי לציין כי עבודת זיכוך המחשבה אינה נעשית בבת אחת; זוהי עבודה של שנים, והיא מקיפה את כל הלבושים גם יחד.
"או שאית ליה שעת הכושר לעסוק בתורה ומפנה לבו לבטלה":
דוגמה נוספת: יש לאדם שעת הכושר - הפנאי, הזמן והיכולת הנפשית, ואין לו טרדות המונעות ממנו ללמוד תורה - ואף על פי כן הוא מפנה את לבו לבטלה. אף ביטול זה, שהאדם יכול היה לנצל את הרגע לטוב ולא ניצלו, מכניס אותו לקטגוריה של רשע.
ומקור הדברים במשנה, "כדתנן באבות": אדם הנעור בלילה ואינו נרדם, ובמקום לשבת וללמוד תורה בשעה זו הוא מפנה את לבו לבטלה. המשנה נוקטת כלפיו לשון חריפה ביותר, ללמדנו עד כמה יש להיזהר ממצב זה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אצל ה'רשע וטוב לו' מתלבש הרע באחד משלושת הלבושים בלבד. עמדנו על שתי ההסתכלויות בשאלה איזה פגם חמור יותר - הפגם במחשבה הקרובה אל הנפש, או הפגם במעשה שהוא העיקר. בכל לבוש הובאה הדוגמה המזערית ביותר: במעשה - עבירות קלות ולא חמורות, כפי שנלמד מסוג העונש שנקבע להן; בדיבור - אבק לשון הרע ואבק ליצנות, ובביאור הרבי שהמילה "אבק" מוסבת על שתיהן; ובמחשבה - הרהורי עבירה הקשים מעבירה, ואפילו הרהור שאינו לשם עשיית העבירה, שיש בו משום "ונשמרת מכל דבר רע". ולבסוף - המבטל שעת הכושר שיש בידו לעסוק בתורה ומפנה לבו לבטלה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק י"א ובהגדרת מדרגתו של ה'רשע וטוב לו'.