בחלק הקודם למדנו את הפירוש הראשון בכינוי 'בני עלייה' שנקט רבי שמעון בר יוחאי: הצדיק הגמור הופך את הרע שבו לטוב. כעת נלמד את הפירוש השני, שאותו סומך אדמו"ר הזקן על לשון התיקונים - כל עבודתו של הצדיק אינה לצורך עצמו כלל, אלא לצורך גבוה.
"איזהו חסיד? המתחסד עם קונו":
לשון תיקוני הזוהר שמביא אדמו"ר הזקן היא: "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו". הצדיק אינו מבקש דבר לעצמו, אלא כל מעייניו נתונים לעשות טובה ל'קן' שלו. זהו מושג עמוק שנעמוד עליו כאן בתמציתיות.
"לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה":
הנוסח 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה' מופיע במקומות רבים בסידור, ורבים נוהגים לאומרו לפני קיום מצוות. בנוסח האר"י הוא נאמר אחת ליום, בתחילת היום, ואף מי שאינו אומרו בפועל - הרי שהעניין עצמו קיים בכל מצווה ומצווה. מהו אותו 'ייחוד'? ייחוד פירושו חיבור בין שניים. אך בין מי למי? 'קודשא בריך הוא' הוא הקב"ה, וגם השכינה היא הקב"ה. מהו, אם כן, פשר הייחוד?
הביאור הוא שבגילוי האלוקי ישנן דרגות, ושתי הדרגות הנזכרות כאן הן שני הפכים:
'קודשא בריך הוא' - בלשון הקודש: הקדוש ברוך הוא. פירוש המילה 'קדוש' הוא רם, נישא, נבדל ומופרש (וכלשון החופה "הרי את מקודשת לי" - מופרשת מכל העולם ומיוחדת לי בלבד). כלומר, הדרגה שהיא כביכול מנותקת ומרוממת מן העולם הזה, המוגבל והתחתון.
'שכינתיה' - מלשון שוכן וגר. כלומר, הדרגה השורה ונמצאת כאן, בתוך העולם.
תפקידו של היהודי הוא לייחד בין השתיים: לקחת את הדרגות העליונות, שמצד עצמן קדושות, מופרשות ומרוממות, ולהמשיכן ולגלותן כאן למטה.
כיצד נעשה הדבר? בכל מצווה ומצווה. יהודי נוטל תפילין - עור בהמה, דבר גשמי וטכני - ומניחן על ידו הגשמית ועל ראשו הגשמי, ובאותו מעשה עצמו מלובש הרצון האלוקי האינסופי, המובדל והמופרש. ברגע קיום המצווה נעשה החיבור בין 'קודשא בריך הוא' ל'שכינתיה', בין האינסוף המרומם לבין העולם הגשמי.
'קונו' - מלשון קן:
הפירוש הפשוט במילה 'קונו' הוא קונה הכול, כלשון התפילה "קונה הכל" - בעל הבית על הכול. אך בזוהר מתפרשת המילה גם מלשון 'קן', דירה ובית, היא השכינה, כשם שהקן הוא משכנה של הציפור. "המתחסד עם קונו" פירושו שהוא עושה חסד עם ה'קן', וכלשון התיקונים: "עם קן דיליה, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים" - לייחד את דרגת 'קודשא בריך הוא' עם דרגת 'שכינתיה' כאן בעולם התחתון.
זהו כל עניינו של הצדיק הגמור בקיום התורה והמצוות: לא צורך עצמו אלא צורך גבוה. אין לו 'אני' כלל; הוא יודע שמציאותו בעולם אינה אלא אמצעי, וכל מגמתו שיזכה להיות המחבר בין 'קודשא בריך הוא' ל'שכינתיה'.
אמנם גם אדם פשוט יכול לכוון ולומר כך, ובוודאי ראוי שיעשה כן, והייחוד נפעל אף אם לא כיוון לכך. אך אצל הצדיק הגמור אין זו כוונה הנאמרת משום שכך כתוב בסידור, אלא זו היא כל מהותו וכל זהותו. זהותו היא זהות אלוקית, כפי שנאמר על משה רבנו: "משה איש האלוקים" - איש בחיי היום־יום, ועם זאת איש האלוקים. אין מדובר בפעולה נקודתית של קנאות לשם שמיים, כפינחס שקינא לה', אלא באדם שכל מהותו אינה אלא ביטוי אלוקי בעולם הזה.
ראוי לציין כי בפרק זה אנו לומדים על דרגות אלו כדי לדעת שקיים מושג כזה. אין הכוונה שאדם יהפוך את זהותו ברגע אחד, ואף לא בשנה אחת; זוהי מהפכה שלמה במציאותו של האדם.
משל הבן הפודה את הוריו:
ברעיא מהימנא שבזוהר, פרשת כי תצא, מובא לכך משל: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה" - כבן המשתדל למען אביו ואמו, שהוא אוהב אותם יותר מגופו, מנפשו, מרוחו ומנשמתו, "ומסר גרמיה למיתה עלייהו למפרק לון משביה" - ומוסר את עצמו למיתה עבורם, כדי להוציאם מן השבי אל החירות.
והנמשל: הקב"ה כביכול מסתתר, כלשון הפסוק "אכן אתה א-ל מסתתר". אך תכלית ההסתר היא שנגלה אותו, וכל מצווה שנעשית בעולם מגלה אותו יותר. זהו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ובגילוי זה מוציא היהודי את השכינה כביכול מן השבי. הצדיק הגמור אינו יודע אלא זאת.
ואף בתוך המשל עצמו ישנן דרגות בבן הבא לפדות את הוריו:
מתוך תמורה: יש הפועל משום שיֵדע כי יקבל שכר מיידי על מעשהו.
מתוך מצפון: יש הפועל מכוח חובה מוסרית וצו מצפונו.
מתוך ביטול גמור: ואילו הבן האמיתי אינו פועל לא בשל הרווח ולא בשל המצפון. אין 'אני' בתמונה כלל; עומדת לנגד עיניו עובדה אחת בלבד: הוריו נתונים במאסר, ועליו להוציאם. יתרה מזו, "ומסר גרמיה למיתה" - הוא מוכן למסור את נפשו למענם, אף שלא יצמח לו מכך דבר.
זוהי עבודת הצדיק, הנעשית אך ורק לצורך גבוה, וזהו הפירוש השני בכינוי 'בני עלייה'.
שני הפירושים ב'בני עלייה':
נסכם, אפוא, את שתי הסיבות שבעטיין מכנה רבי שמעון בר יוחאי את הצדיקים הגמורים 'בני עלייה', בהתאם לשני הכינויים 'צדיק וטוב לו' ו'צדיק גמור':
הפיכת הרע לטוב: הם מהפכים את הרע שבנפשם ומעלים אותו לטוב.
עבודה לצורך גבוה: כל מה שהם עושים אינו לצורך עצמם אלא לצורך מעלה, לייחד קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים.
שני הפירושים תלויים זה בזה. לא ניתן להגיע לפירוש השני בלא הראשון: כל עוד נותר באדם מעט רע, יש בו גם מעט אינטרס עצמי, וממילא עבודתו אינה לצורך גבוה אלא לצורך עצמו. אך משהפך את הרע לטוב ואין בו בהמיות כלל, מובן מאליו שכל מעשיו אינם לצורך עצמו אלא לצורך גבוה.
אדמו"ר הזקן מוסיף כאן בסוגריים נקודה נוספת: שני הפירושים עולים בקנה אחד. אין זה רק שהצדיק לא יוכל להגיע לשלב השני בטרם עבר את הראשון, אלא ששתי הפעולות תלויות זו בזו מעצם טבען.
הפירוש הראשון הוא עבודה מלמטה למעלה: האדם עומד למטה, מהפך את הרע לטוב ומתרומם כלפי מעלה. הפירוש השני הוא ההפך: המשכת 'קודשא בריך הוא' מלמעלה למטה, אל תוך העולם. ושני אלו כרוכים זה בזה, שכן כדי להמשיך דבר מלמעלה יש לעורר תחילה מלמטה, וכלשון החסידות: "אתערותא דלתתא" מביאה "אתערותא דלעילא".
כך הוא אף ביחס שבין רב לתלמיד: הרב מסוגל להשפיע ולתת הרבה, אך כדי שירצה להשפיע נדרשת הכנה מצד התלמיד. משעה שהתלמיד מראה מלמטה שהוא כלי המוכן לקבל, יש למי לתת. כך הוא תמיד.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הפירוש השני בכינוי 'בני עלייה', המבוסס על לשון התיקונים "איזהו חסיד? המתחסד עם קונו" - עם ה'קן' שלו. עמדנו על משמעות הייחוד בין 'קודשא בריך הוא', הדרגה הנבדלת והמרוממת, לבין 'שכינתיה', הדרגה השוכנת בעולם, ועל כך שכל מצווה מחברת ביניהן. ראינו כי הצדיק הגמור אינו פועל לצורך עצמו כלל, כמשל הרעיא מהימנא על הבן המוסר את נפשו לפדות את הוריו מן השבי, וכי שני הפירושים ב'בני עלייה' תלויים זה בזה: העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה, כדרך אתערותא דלתתא המביאה אתערותא דלעילא.
בחלק הבא נמשיך בלימוד דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק י' ובהבנת דרגות הצדיקים המבוארות בו.