בחלק הקודם עסקנו במדרגת הצדיק הגמור. בפרק זה בא אדמו"ר הזקן ללמדנו מה קיים בפועל: ייתכן שבעניינים נקודתיים הגיע האדם למצב שבו הפך את הלא-טוב לטוב ממש, אך אין זה אלא בנקודות מזעריות. כעת נעמוד על הכינוי שבו כינו חז"ל את הצדיקים הגמורים - 'בני עלייה' - ועל שני הטעמים לכינוי זה.
למדנו כי לצדיק הגמור שני כינויים, וכל אחד מהם מבטא מצב אחר בנפשו:
"צדיק גמור" - ביחס ליצר הטוב שבו: הוא גמור ומוחלט בטוב.
"צדיק וטוב לו" - ביחס לנפש הבהמית שבו: כולה נהפכה לטוב, ועל כן "טוב לו".
אף הכינוי 'בני עלייה', שבו נקטה הגמרא בדברי רבי שמעון בר יוחאי, נדרש בשני אופנים, ושני האופנים מכוונים כנגד שני הכינויים הללו.
הטעם הראשון - היפוך הרע והעלאתו לקדושה:
אצל צדיק שאינו גמור עדיין קיים הצד הבהמי, אף שהוא קיים בצורה מזערית שכמעט אינה מורגשת. אצל הצדיק הגמור אין הוא קיים כלל, שכן כולו נהפך לטוב. וזו לשון אדמו"ר הזקן: "שלכן נקראים בני עלייה, שמהפכים הרע ומעלים אותו לקדושה" - הם רוממו ושדרגו את הצד הבהמי שבהם, והעלו אותו כולו אל הקדושה. כינוי זה מתאר, אפוא, את עבודתם עם הנפש הבהמית, והוא המכוון כנגד התואר "צדיק וטוב לו".
מקור הדברים בהקדמת הזוהר:
מסופר שם כי כאשר ביקש רבי חייא לעלות להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי, שמע קול יוצא ומכריז: "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא" - מי מכם שהפך את החושך לאור ואת הטעם המר למתוק בטרם בואו לכאן. אין הכניסה להיכל זה פתוחה לכל אדם, אלא מותנית בתנאי מוגדר, וטעם הדבר פשוט: רבי שמעון בר יוחאי נמנה עם בני העלייה שבדרגה הגבוהה ביותר, והיכלו בעולמות העליונים הוא היכלו של הצדיק הגמור. התנאי לכניסה הוא אפוא עצם מהותם של בני עלייה - היפוך המר למתוק והחושך לאור.
מן ההכרזה עולה יסוד נוסף: "עד לא ייתון הכא" - עבודה זו אפשרית אך ורק כאן בעולם הזה. מה שלא הספיק האדם לפעול בעולם הזה, שוב אין ביכולתו לפעול שם.
הטעם השני - עבודה לצורך גבוה:
טעם נוסף לכינוי 'בני עלייה' נעוץ דווקא בצד הטוב שבהם, ומכוון כנגד התואר "צדיק גמור": עבודת השם שלהם היא ברמה ייחודית ונדירה אף בין הצדיקים. כדי לעמוד על כך יש להבחין בין האופנים השונים שבהם מקיים היהודי את רצון בוראו:
יראת העונש ותקוות השכר: אדם הלומד ומקיים מפני שהוא ירא מן העונש או מבקש שכר. אין לזלזל בדרגה זו, וכלשון חז"ל הידועה "יהי רצון שיהא מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם"; ואולם באופן זה אין הוא מבקש את המצווה עצמה אלא את עצמו - שיהיה לו טוב ושלא יהיה לו רע.
צימאון לדבקות: אדם שיש בו השתוקקות גדולה וצימאון להיות דבק בבורא עולם, לא מפני שכר ולא מיראת עונש, אלא משום שיודע כי זו האמת וזו התכלית. דרך הדבקות היא לימוד התורה וקיום המצוות, ולשם כך הוא עושה. זוהי דרגה גבוהה מאוד, ובעליה צדיקים הם - אך אין הם בני עלייה, שכן סוף סוף הוא מבקש דבר מה לעצמו: את דבקותו שלו.
בני עלייה: צדיקים ייחודיים ונדירים, שכל עשייתם אינה אלא למען הקדוש ברוך הוא בלבד ולא לצורך עצמם כלל.
המדרש הידוע אומר כי נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. הוא יכול היה לבוא ולשכון בעולם מעצמו, ואינו זקוק לנו כלל, אלא שבחר שהאופן שבו יבוא לכאן יהיה דווקא באמצעות נשמות בגופים גשמיים, המקיימים מצוות ומקדשים את העולם, ודרכם הוא בא ושוכן בתחתונים. על כן אומר הצדיק שהוא מבני עלייה: איני מקיים תורה ומצוות בשבילי אלא בשבילו - כשאני לומד תורה ומקיים מצוות, אני ממשיך אותו יתברך אל תוך העולם. זוהי העלייה: עשייה שאינה לצורך עצמו אלא לצורך העליון בלבד.
ובלשון אדמו"ר הזקן: "ועוד נקראים בני עלייה, מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצוותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות" - "גבוה" הוא כינוי לקדוש ברוך הוא; אין הוא עושה לצורך עצמו אלא לצורך גבוה, "מעלה מעלה", ואינו מבקש את עצמו כלל. וכידוע, יש בזה דרגות ועולמות: יש צדיקים שהשגתם בעולם זה, ויש שהשגתם בעולם גבוה יותר - ואילו עבודתם של בני עלייה מגעת "עד רום המעלות".
ביטוי מובהק לכך במאמרו הידוע של אדמו"ר הזקן: "איני רוצה את גן העדן שלך ואיני רוצה את העולם הבא שלך, אני רוצה רק אותך" - "ועמך לא חפצתי", לא את מה שאיתך אלא אותך בעצמך. זהו עניינם של בני עלייה: הם מבקשים אך ורק את רצון הבורא, ולא את רצון עצמם.
וממשיך אדמו"ר הזקן: "ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד, לרוות צמאון נפשם הצמאה לה'" - אין הם מקיימים תורה ומצוות אף לא כאמצעי לדבקותם שלהם בבורא ולרוויית צימאון נפשם. אין להקל ראש בדרגה זו, ואשרי מי שכל עבודתו נובעת מן הרצון להיות דבק בבורא עולם; אלא שכאן אנו עוסקים בדרגות נדירות, ובעל הצימאון מבקש בסופו של דבר את רווית נפשו שלו.
ובביאור הכתוב "הוי כל צמא לכו למים": לכאורה, מי שצמא למים יודע מעצמו שעליו ללכת אל המים, ואין הוא זקוק להכרזה ולקריאה. אלא שלשון "הוי" היא לשון הודעה והתראה, ומכאן שאין הכוונה למי שצמא למים עצמם. מוסבר בתניא במקום אחר, שהצמא האמור אינו צמא לתורה אלא לדבקות בבורא, והוא מחפש כיצד להגיע אליה; לו קורא הנביא: אם צמא אתה - לך אל המים, ו"אין מים אלא תורה". ואף על פי כן, אף אדם זה הולך אל המים כדי לרוות את צימאונו שלו - ובני עלייה, גם את זה אינם מבקשים.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי לצדיק הגמור שני כינויים - "צדיק גמור" ביחס ליצר הטוב, ו"צדיק וטוב לו" ביחס לנפש הבהמית שנהפכה כולה לטוב - וכי כנגדם נדרש הכינוי 'בני עלייה' בשני אופנים. האופן הראשון: שהם מהפכים את הרע ומעלים אותו לקדושה, כמסופר בהקדמת הזוהר על רבי חייא ועל התנאי לכניסה להיכלו של רבי שמעון בר יוחאי - "מאן מנכון דחשוכא מהפכן לנהורא" - ומשם למדנו שעבודה זו אפשרית רק בעולם הזה. האופן השני: שעבודתם ב"ועשה טוב" היא לצורך גבוה עד רום המעלות בלבד, ולא לצורך עצמם ואף לא כדי לרוות את צימאון נפשם לדבקות.
בחלק הבא נמשיך בלשון הפרק ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן במעלת בני עלייה.