בחלק הקודם עסקנו בדרגת הצדיק שאינו גמור, המכונה גם "צדיק ורע לו". למדנו כי הנפש הבהמית קיימת באדם מיום היוולדו, ויש בה את השלד ואת המנוע שלה - הוא הכוח המתהווה - ולצדם הלבושים המצויים בפועל, הכישלונות המעשיים. עבודתו של הצדיק אינה מסתכמת בשליטה בלבושים, אלא בשינוי הכוח המתהווה עצמו, עד שתאוותה של הבהמה תהפוך ותהיה לקדושה. כל עוד לא הושלמה מלאכה זו, ונפשו הבהמית טרם נהפכה כולה לקדושה, נקרא האדם צדיק שאינו גמור, צדיק ורע לו.
עוד למדנו כי הרע הנותר בו מזערי עד כדי כך, שבלשון התניא נדמה לו ש"ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי" - כדרך שדבר הבטל בשישים, באלף או ברבבה אינו ניכר מחמת מיעוטו. וכיצד יוכל אותו צדיק לבחון אם אכן נהפכה בהמתו לטוב? לא בחיפוש אחר התכונה הרעה, שכן זו אינה ניכרת, אלא בבחינת אהבתו: הבהמה אוהבת בטבעה, בתוקף ובעוצמה, ואילו האדם מגיע אל רגשותיו בחשבון, בהתבוננות ואף בחולשה. כאשר ירגיש הצדיק שאהבתו לה' היא בפשטות ובתוקף, ללא צורך לעוררה, כדרך שאדם אוהב את עצמו - סימן הוא שאין בו עוד מציאות של רע, אלא נהפך כולו לטוב.
כעת נמשיך בפרק י' מן השורה הפותחת "והן הם בחינת הצדיקים הרבים".
"והן הם בחינת הצדיקים הרבים שבכל הדורות":
אדמו"ר הזקן מסכם כי הצדיקים הרבים שבכל הדורות נכללים כולם בהגדרה של צדיק שאינו גמור, צדיק ורע לו, "כדאיתא בגמרא: דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה" - שמונה עשר אלף צדיקים העומדים לפני הקדוש ברוך הוא. ראוי לעיין בלשון הגמרא במקורה, שכן היא נוגעת גם לשורות הבאות. הסוגיה מופיעה בכמה מקומות, ונביאה כפי שהיא במסכת סוכה.
אמר חזקיה בשם רבי ירמיה משום רבי שמעון בר יוחאי: "ראיתי בני עלייה והם מועטים. אם אלף הם - אני ובני מהם; אם מאה הם - אני ובני מהם; אם שניים הם - אני ובני הם". (בזוהר מופיעה תוספת: "אם אחד הוא - אני הוא").
שואלת הגמרא: "ומי זוטרי כולי האי?" - וכי מעטים הם הצדיקים כל כך? והרי אמר רבא: "תמני סרי אלפי דרא" - שמונה עשר אלף שורות של צדיקים העומדות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר ביחזקאל "סביב שמונה עשר אלף". ומתרצת הגמרא: "לא קשיא" - אלו המסתכלים באספקלריה המאירה, ואלו שאינם מסתכלים באספקלריה המאירה.
נמצא שיש שני סוגי צדיקים: אלה שראיית האלוקות שלהם היא באספקלריה מאירה, ואלה שראייתם באספקלריה שאינה מאירה. בלשון התניא: צדיק גמור וצדיק שאינו גמור. אותם שמונה עשר אלף שבגמרא הם אלה שאינם מסתכלים באספקלריה המאירה - צדיקים שאינם גמורים, והם "הצדיקים הרבים שבכל הדורות".
מעלת הצדיק הגמור:
הצדיק הגמור הוא זה שכל מהותו טוב, ואין אצלו מושג של נפש בהמית בכיוון השלילי, אלא נפשו הבהמית נהפכה כולה לטוב גמור. וכמה כאלה ישנם? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "הוא שאמר רבי שמעון בן יוחאי: ראיתי בני עלייה והם מועטים וכו'". אדמו"ר הזקן אינו מצטט את המניין כולו - אלף, מאה, שניים, והתוספת שבזוהר: אחד.
ריבוי המספרים שנקט רבי שמעון בר יוחאי אינו נובע מחוסר ידיעה, חלילה, אלא מלמד שאף בדרגת הצדיק הגמור עצמה קיימות רמות:
אלף: הרמה הנמוכה שבצדיקים גמורים, שמספרם המרבי אלף.
מאה: רמה גבוהה יותר.
שניים: רמה גבוהה עוד יותר.
אחד: הרמה הנדירה ביותר, שאינה נזכרת בגמרא אלא בזוהר בלבד.
עדותו של רשב"י על עצמו:
רבי שמעון בר יוחאי מעיד על עצמו שהוא נמנה עם אותם מועטים, ואף אומר "אם אחד הוא - אני הוא". אין בכך משום גאווה, אלא אמירת המציאות כפי שהיא: הוא היה הצדיק הגדול שבדורו. כיוצא בזה אומר משה רבנו לעם ישראל: "אנוכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'" - קביעת מציאות בלבד.
ומי יכול להכריע בכך? רק צדיק גמור עצמו, שכל מהותו טוב. אנו מביטים במשקפיים של בעלי מידות, שבתוכן גם גאווה ונוחיות, ולפיכך כאשר נשמע אדם אומר "אני כך וכך", מתורגמים הדברים מיד למושגינו כביטוי של אגו. אך אצל הצדיק הגמור אין ה'אני' במושגים אלו כלל, ואין בידינו לתרגם את דבריו לפי משקפינו. על דרך זה נאמר בבורא עולם: "ה' מלך גאות לבש" - במושגים של אלוקות מוחלטת, שכולה קדושה, אין בדבר סתירה.
'בני עלייה':
אותם מועטים, בין אם אלף הם ובין אם שניים או אחד, מכונים בפי רבי שמעון בר יוחאי "בני עלייה". הם הנקראים צדיק גמור, וכן צדיק וטוב לו, שכל מהותם כולה טוב. כפי שלמדנו בחלק הקודם, אין אלו שתי מילים נרדפות לאותו מצב, אלא מאחר שיש באדם שני צדדים - נפש אלוקית ונפש בהמית - כל כינוי מתאר צד אחר:
צדיק גמור: מצד הנפש האלוקית.
צדיק וטוב לו: מצד הנפש הבהמית, שנהפכה כולה לטוב.
וכן להפך: "צדיק שאינו גמור" מתאר את הנפש האלוקית, ו"צדיק ורע לו" את הנפש הבהמית שטרם נהפכה כולה.
נשאלת השאלה: מהי ההוראה המעשית העולה מדרגות אלו, וכיצד מגיעים לדרגת הצדיק הגמור ולביטול העצמי המוחלט? כפי שהוזכר בחלק הקודם, אין לומדים את פרק י' כדי להגיע בפועל אל הדרגות הללו, אלא כדי לדעת את הדרגות המרביות הקיימות, ומתוך כך לעמוד על מקומו של האדם במסגרת זו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי "הצדיקים הרבים שבכל הדורות" הם צדיקים שאינם גמורים, ועליהם נאמר בגמרא שמונה עשר אלף צדיקים העומדים לפני הקדוש ברוך הוא. עמדנו על סוגיית הגמרא במסכת סוכה: "ראיתי בני עלייה והם מועטים", ועל תירוצה שיש המסתכלים באספקלריה המאירה ויש שאינם מסתכלים בה - הם צדיק גמור וצדיק שאינו גמור. ראינו שאף בדרגת הצדיק הגמור יש רמות, מאלף ועד לאחד שבזוהר; שעדותו של רשב"י על עצמו אינה גאווה אלא מציאות, שאין בידינו למדוד אותה במושגינו; ושהכינויים "צדיק גמור" ו"צדיק וטוב לו" מתארים את שני צדדיו של האדם - נפשו האלוקית ונפשו הבהמית.
בחלק הבא נעבור לפרק י"א, שבו הדברים נאמרים באופן שונה במקצת, ולא נעסוק בשאלה כיצד מגיעים לדרגת צדיק גמור או צדיק שאינו גמור.