בחלק הקודם עמדנו על אהבתו המוחלטת של הצדיק הגמור לאלוקות. מכאן עולה כלל יסודי: כל זמן שחסר משהו באהבתו המקסימלית של האדם לאלוקות, סימן שנותרה בו עדיין אחיזה כלשהי בצד שכנגד, שכן שני העניינים הללו הם "זה לעומת זה" והולכים זה מול זה.
"תכלית שנאה שנאתים":
יסוד זה מפורש בדברי דוד המלך בתהילים: "תכלית שנאה שנאתים, לאויבים היו לי". דוד המלך שונא בתכלית את כל הקליפות והסטרא אחרא, ומתייחס אל כוחות הרע כאל אויבים ממש. ומיד לאחר מכן: "חקרני... ודע לבבי" - כלומר, בדוק ותראה מדוע אני שונא את הרע בתכלית: משום שלבבי מלא אהבה בתכלית לאלוקות.
הדברים תלויים אפוא זה בזה: כפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית, שהרי המיאוס הוא היפך האהבה ממש, כמו השנאה.
הדבר מוכר מן המשל הגשמי, שהמושגים שבו קרובים יותר להשגתנו: אדם אוהב את גופו אהבה גדולה, ולפיכך כל דבר המנגד לחייו מעורר בו סלידה מוחלטת. הוא אוהב את מה שמועיל לו ומחזק אותו, בין להנאה זמנית ובין להנאה תמידית, ואילו דבר שהוא משוכנע כי הוא גורם לו הרס לא יפתח כלפיו מנגנון של הרס עצמי, שאין זו אלא דרכו של טיפש. נמצא שהאוהב את גופו שונא את המזיק לגופו.
הצדיק הגמור:
אצל הצדיק הגמור אהבתו לה' מוחלטת, והיא נקראת 'אהבה בתענוגים'. קיימת בו גם בחינת 'אהבה כמים' - אהבה טבעית ופשוטה לה', כאינסטינקט טבעי, ואין הוא מפסיד בשל כך את מעלת האהבה האלוקית הבאה מכוח התבוננות בגדלות הבורא. שתי המעלות קיימות בו גם יחד, בבחינת "אחריך נרוצה".
מדרגה זו נדירה ביותר: מבין מיליוני יהודים אין כאלו אלא יחידים בדור. אף על פי כן אנו לומדים אותה משתי סיבות: ראשית, יגיע הזמן שבו יבער הקדוש ברוך הוא את הרע מן העולם, וכל עם ישראל יעלו לדרגה זו, ויתקיים "ועמך כולם צדיקים". שנית, כל אדם נדרש לפתח, במינון ובאופן המתאים לו, סלידה מסוימת מן הרע.
משל לדבר: אדם העומד באמצע תפילת כל נדרי ביום הכיפורים, בשיא ההתלהבות, ומגישים לפניו מאכל טעים. לא זו בלבד שאין הדבר מעניין אותו, אלא שהוא סולד ממנו לחלוטין ואינו רוצה אף להביט בו, משום שהוא נתון כרגע בשיא הקדושה. אצל הצדיק הגמור מצב זה מתמיד: בכל עשרים וארבע שעות היממה ולאורך מאה ועשרים שנות חייו, כל דבר שאינו קשור לקדושה מעורר בו סלידה גמורה.
כפי שנראה בהמשך, רבי שמעון בר יוחאי העיד על עצמו שהוא בדרגה זו של צדיק גמור. וכן מסופר על אדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, שאמר כי מיום בר המצווה הרגיל את גופו הגשמי שכל דבר שאינו על פי שולחן ערוך פשוט לא ייעשה על ידו: דבר הסותר סעיף או פסיק בשולחן ערוך לא היה מסוגל כלל לעשותו. אלו נשמות שנולדו להיות בדרגה זו.
ראוי לציין כי לגבי הל"ו צדיקים שבזכותם העולם קיים, בהמשך נעמוד על דרגות שונות בצדיקים ונראה כי מספרם רב אף יותר, וכולם בבחינת צדיק שאינו גמור. ואילו הכתוב נוקט לשון יחיד דווקא: "וצדיק יסוד עולם", ולא "וצדיקים יסוד עולם".
צדיק שאינו גמור:
מיהו הצדיק שאינו גמור, ומהו השלב שבו הוא נמצא? מגדיר אדמו"ר הזקן: "שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה, ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית". אין הכוונה שיש לו תאווה לרע חס ושלום; הרע שנותר בו מועט כל כך עד שקשה אף לזהותו, והוא עצמו אינו מודע כלל לקיומו. הבדיקה נעשית מן הצד השני: מאחר שאהבתו לה' לא הגיעה לדרגת 'אהבה בתענוגים', מבין הוא שנותרה בו עדיין אחיזה כלשהי. משל לטיפת חלב שנפלה לסיר בשרי: אין אפשרות לזהותה ולראותה, אך היא קיימת.
וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית, על כורחך נשאר בו שמץ אהבה ותענוג לשם, "ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל, ולכן לא נהפך לטוב ממש". אילו היה הרע מתבטל לחלוטין, היה זה צדיק גמור, ואהבתו לה' הייתה בדרגה הגבוהה ביותר של אהבה בתענוגים. ומאחר שהוא יודע כי לא הגיע לדרגה זו, מובן לו מאליו שאף סלידתו מן הרע אינה מוחלטת, ועדיין נותרה ליצר הרע שלו אחיזה כלשהי ב'בגדים הצואים'.
יש לשוב ולהדגיש כי 'בגדים צואים' אינם במובן המגושם של העניין, אלא שהרע בטל במיעוטו, כלא חשוב, מעט וקטן עד שהוא נחשב כאילו אינו נמצא. מכאן שמו: "צדיק ורע לו" - הרע קיים בו, אך הוא כפוף ובטל לצד הטוב שבו. שני התארים מכוונים כנגד שני הצדדים: מאחר שנפשו האלוקית לא הגיעה לשיא, הוא נקרא צדיק שאינו גמור; ומאחר שנפשו הבהמית לא נתהפכה לגמרי, הוא נקרא צדיק ורע לו. "ועל כן גם אהבתו לה' אינה בתכלית".
עד כאן ביאר אדמו"ר הזקן את ההבדל היסודי שבין שתי דרגות הצדיקים: צדיק גמור וצדיק שאינו גמור. עלינו לדעת שדרגות אלו קיימות, ואף להיות צדיק שאינו גמור היא מדרגה נדירה ביותר. מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, שלאחר שלמד את התניא אמר: לפני שלמדתי את התניא הייתי בטוח שאני צדיק, ועתה אני אומר הלוואי שאהיה בינוני. אף להיות בינוני אינו דבר פשוט, אלא מדרגה בפני עצמה.
רבבות מדרגות בצדיק שאינו גמור:
"והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות". ריבוי הדרגות נובע משני עניינים, ובשניהם הכול נמדד בעוצמת הסלידה מן הרע ובעוצמת האהבה לקדושה, שהרי הם תלויים זה בזה:
"בחינת מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים": כפי שלמדנו בפרק הראשון, ארבעה יסודות יש בנפש - אש, רוח, מים ועפר - וכל אחד מהם מוליד בנפש הבהמית נטיות שליליות:
אש - כעס.
מים - תאוות.
רוח - הוללות וליצנות.
עפר - עצבות, כעפר הנופל למטה.
אצל הצדיק שאינו גמור נותר מיעוט רע, ורבבות אופנים יש בדבר: יש שנותר לו מיסוד אחד בלבד, יש שנותר לו משניים או משלושה, ויש שנותר לו מכל ארבעת היסודות, וזהו מצב פחות טוב. מזה מעט ומזה הרבה, וכן הלאה.
שיעור ביטולו במיעוטו: גם אם נותרה בו מידה אחת בלבד, למשל מידת הכעס שמיסוד האש, בעוד כל שאר המידות תוקנו, יש לשאול באיזה שיעור היא נותרה. כעס אקטיבי בוודאי אינו קיים בו, שהרי על הכועס נאמרו ביטויים שאינם מתאימים כלל לצדיק; הרע קיים בו במינון בלבד. אדמו"ר הזקן מביא לכך שלושה אופנים על דרך משל: ביטול בשישים, ביטול באלף וביטול ברבבה - שיעורים המוכרים מן ההלכה בעניינים מסוימים - "וכיוצא בזה".
נמצא שהדרגות משתרעות מביטול ברבבה ועד ביטול בשישים. פחות משישים כבר ניכר טעמו של הרע, כמשל טיפת החלב שנפלה לסיר המרק: אם אין כנגדה אלא חמישים ותשעה, כבר מורגש הטעם. בביטול בשישים אין הטעם מורגש עוד, ובביטול באלף בוודאי אינו מורגש כלל - אך הרע קיים.
לפיכך ייתכנו צדיקים גדולים המנהיגים חצרות של חסידים רבים, והסובבים אותם קוראים להם צדיקים, וייתכן שאכן צדיקים הם, בדרגת צדיק שאינו גמור, ובתוך דרגה זו עצמה רבבות מדרגות.
ראוי להדגיש כי הבדיקה כולה היא עבודה פנימית ואישית, ואין אדם יכול לשפוט את זולתו. הצדיק אינו נמדד בעיני הסובבים אותו אלא בעבודת נפשו. לעיתים רואים אדם הזהיר במעשיו ובדיבורו ואינו נכשל בדבר, וקוראים לו צדיק, ואילו מחשבותיו נסתרות מן העין; ואם עוברות בהן מחשבות רעות רצוניות, הרי הוא רשע, שכן האדם ערל עיניים ואינו יודע מה מתרחש במחשבתו של זולתו. ואף אם מחשבותיו נקיות, אין זה אלא בינוני, שכן בליבו עולות תאוות והוא דוחה אותן, ואילו הצדיק הוא זה שעובד כבר על הרובד הפנימי. אין בידינו לחלק ציונים ותעודות, שכן זו עבודה עצמית, פנימית ונפשית.
ומסיים אדמו"ר הזקן: "והן הן בחינת צדיקים הרבים שבכל הדורות" - כל אותם צדיקים וגדולי ישראל שבכל הדורות הם דרגות שונות בצדיק שאינו גמור. וכדאיתא בגמרא במסכת סוכה: "דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה" - שמונה עשר אלף עומדים לפני הקדוש ברוך הוא, ואין אלו צדיקים גמורים אלא צדיקים שאינם גמורים. "אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רבי שמעון בר יוחאי: ראיתי בני עלייה והם מועטים".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי האהבה לאלוקות והשנאה לרע הן "זה לעומת זה", כדברי דוד המלך "תכלית שנאה שנאתים... חקרני ודע לבבי", וכפי ערך גודל האהבה כך ערך גודל השנאה והמיאוס. עמדנו על הצדיק הגמור, שאהבתו היא אהבה בתענוגים ואהבה טבעית כאחד, ועל נדירותה של דרגה זו; ולעומתו על הצדיק שאינו גמור, שנותר בו שמץ אהבה ותענוג לרע ולא הוסרו ממנו הבגדים הצואים לגמרי, ולכן נקרא "צדיק ורע לו", שהרע שבו כפוף ובטל. כן ראינו שדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות, הן מצד היסוד שממנו נותר הרע והן מצד שיעור ביטולו במיעוטו, והם הם הצדיקים הרבים שבכל הדורות.
בחלק הבא נעסוק בדברי רבי שמעון בר יוחאי "ראיתי בני עלייה והם מועטים", ונרחיב במעלתו של הצדיק הגמור.