בחלק הקודם עמדנו על ההבחנה שבין 'צדיק וטוב לו' ל'צדיק ורע לו'. כעת נברר מהו המבחן שבידי האדם לדעת אם הרע שבו נהפך לטוב ממש, או שהוא קיים בו עדיין במיעוט וכפוף לטוב מבלי שיהיה מורגש.
מבחן ההיפוך: באיזו מדרגה אוהב האדם את בוראו?
המבחן אינו בשאלה כמה רע מורגש בו, אלא בבחינת אהבתו להשם ובאיזו מדרגה היא עומדת. אם הגיע לאהבה בתענוגים, אהבה שהיא בפשטות גמורה ובכל שלב ושלב, סימן הוא שאף נפשו הבהמית כבר אוהבת את השם. ואם אהבתו עדיין טעונה עבודה והתבוננות, סימן שהבהמית טרם נהפכה. ובזה עצמו ריבוי דרגות ומדרגות, כפי שנראה בהמשך.
נחזור ללשון התניא:
הצדיק שאינו גמור נקרא גם "צדיק ורע לו", ומדוע נצרכים שני כינויים? "דהיינו שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי". אדם זה אינו חש ברע כלל: אם יישאל מתי הייתה לו לאחרונה תאווה לדבר שלילי, ישיב שאינו זוכר כלל. ואף על פי כן קיים בו "מעט מזעיר" של רע.
ומדוע אינו מרגיש בו? "אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו" - הרע כה מועט וכפוף לטוב, עד ש"נדמה לו שכבר גירשו והלך לו לגמרי". אך רק נדמה לו. "אבל באמת אילו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו, היה נהפך לטוב ממש". וכיצד יוכל האדם לבדוק אם אכן נהפך לטוב ממש? על ידי בחינת מדרגת אהבתו לבורא עולם.
כיצד ניתן למדוד אהבה?
הקדמנו בתחילת הלימוד שדרגות הצדיקים רחוקות מאיתנו וקשה לנו לדבר בהן. אך ניתן ללמוד מן האהבה שבענייני העולם, שאותה יכול כל אדם למדוד. האדם אוהב את עצמו בפשטות גמורה: אין הוא נזקק להתבוננות, לשכנוע או לשמיעת שיעור כדי לאהוב את עצמו. מיום לידתו ועד יום מותו, בכל שעות היממה, אהבה זו קיימת בו בטבעיות. ואילו כל מי שמחוץ למעגלו, ואפילו הקרובים אליו ביותר, עומדים במעגל שני, שלישי ורביעי. מכאן שניתן למדוד אהבה: באיזו מדרגה אוהב אדם את פלוני, האם כאהבתו את בנו או כאהבתו את עצמו.
אהבת האדם את עצמו היא אהבה בהמית שבפשטות, אהבה שבאינסטינקט: כשמתקרב דבר המזיק לגופו, נרתע האדם מאליו ואף אינו נדרש לחשוב על כך, שכן הדבר חלק ממנו. וזוהי השאלה לגבי מדרגתו של הצדיק: האם אהבתו לאלוקות הגיעה לדרגה כזו. אם כן, הרי הגיע למדרגה הגבוהה ביותר. ואם עדיין לא, יש בכך אינספור שלבים ומדרגות, אך ההכרעה עצמה חדה: או שהגיע לכך או שלא הגיע. זהו ההבדל שבין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור.
מים מרים: המתקה או היפוך?
אדם שבידו מים מרים והוא מבקש להמתיקם, מוסיף להם סוכר. המרירות עצמה לא חדלה מלהיות קיימת, אלא שהיא אינה מורגשת; וככל שירבה בסוכר, לא תורגש כלל, עד שאם יאמר לו אדם שמצויה שם טיפה מרה, יכחיש זאת. ואף על פי כן היא קיימת.
לעומת זאת, במרה היו מים מרים ובני ישראל ביקשו לשתות. אמר הקב"ה למשה רבנו ליטול עץ ולהשליכו אל המים, "וימתקו המים". שם לא הוסיפו סוכר, אלא המהות עצמה נהפכה ממר למתוק. על דרך זה בנפש: הצדיק שאינו גמור ממתיק את הרע בריבוי טוב, ואילו הצדיק הגמור הופך אותו לטוב לגמרי.
וביאור העניין בלשון התניא:
"כי הנה צדיק גמור" - שנהפך הרע שלו לטוב, ואין קיים אצלו כלל מנוע בהמי המושך אל הצד השלילי, "ולכן נקרא צדיק וטוב לו". שני הכינויים מכוונים כנגד שתי הנפשות:
"צדיק גמור": שלמות בצד האלוקי שבו.
"וטוב לו": הצד הבהמי שבו נעשה כולו טוב.
הסרת הבגדים הצואים:
וכיצד מגיע לכך? "על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע". הבגדים הצואים הם הלבושים שדיברנו בהם, התאווה לדבר שלילי כזה או אחר, והצדיק הגמור מסירם לחלוטין. "דהיינו למאוס מאוד בתענוגי עולם הזה להתענג בהם בתענוגות בני אדם". אין הכוונה לסיגופים, אלא כלשונו: להתענג בהם כדרך בני אדם המתענגים סתם להנאת גופם. בתענוגי העולם עצמם רשאי הוא להתענג כשהם לשם קדושה, כאדם האוכל בשבת מאכל משובח יותר מכל השבוע ומוציא על כך ממון רב, שכן נפסק בשולחן ערוך שמצווה לענגה בבשר וביין. אצלו אין העונג לשם עונג אלא לשם מצווה, ולא כדי למלא את תאוות גופו בלבד שלא לעבודת השם.
וטעם מיאוסו: בעבודת ה' אין 'פרווה', כפי שלמדנו בהרחבה בפרק ו'. באוכל יש בשרי, חלבי ופרווה, ואילו כאן או שהדבר קדושה או שהוא סטרא אחרא. ממילא, כל שאינו לעבודת השם שייך מאליו לצד השלילי, "מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא" - 'סטרא אחרא' פירושה הצד האחר, הצד שאינו קדוש. וברע עצמו יש דרגות, כפי שהזכרנו אודות קליפת נוגה ושלוש הקליפות הטמאות.
"וכל מה שהוא מהסטרא אחרא" - הצדיק הגמור "שונאו בתכלית השנאה". אין אצלו מה לבטל ומה לשנות, שכן הדבר כבר בטל אצלו לגמרי, והוא שונא את עצם המושג של סטרא אחרא. הדבר דומה לאדם שהוכנס למקום מלא טינופת שריחו בלתי נסבל, שאינו מסוגל כלל לשהות ברדיוס ההוא. כך אין הצדיק הגמור מסוגל לראות דבר שאינו קדושה או לחשוב בו.
ראוי להדגיש כי כל הדיון כאן הוא ברובד הפנימי, הנפשי והרגשי בלבד. באשר לקיום המצוות בפועל, מי שחסר לו במצוות שאינו מקיים נקרא רשע, ואינו נקרא לא בינוני ולא צדיק. כשאנו אומרים 'צדיק', ברור שבצד הקיום הוא מקיים הכול ובצד האיסור אינו נכשל בכלום; רובד זה מושלם אצלו ואיננו עוסקים בו עתה. ומובן שאהבת השם מובילה אל הכול, והכול מוביל אל אהבת השם.
"מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו":
שנאתו לסטרא אחרא נובעת מגודל אהבתו לבורא ומאהבתו את הקדושה. יש כמה אופנים להבין את המילה "וקדושתו", אם היא מוסבת על הצדיק או על הקב"ה, ובפשטות מוסבת היא על הקב"ה. אהבה זו היא "באהבה רבה בתענוגים" שדיברנו בה בשיעור הקודם, אהבה כמים, המורה שנפשו הבהמית כולה כבר בצד האלוקי, "וחיבה יתרה נודעת לו" כפי שלמדנו בפרק ט'.
אין ואקום בנפש:
הכוחות בנפש פועלים באופן שאין בהם מקום ריק. אם חסר לאדם במקסימום האהבה לאלוקות אפילו אחוז אחד, אותו אחוז מתמלא באהבה אל הרע. וכאשר אהבה זו מועטת ביותר, אין היא מורגשת כלל, וכאילו אינה קיימת.
דוגמה לדבר, שאדמו"ר הזקן יביאה בהמשך: טיפת חלב שנפלה לסיר גדול של מרק בשרי. בשר וחלב יחד הם דבר אסור, אך אם יש במרק שישים כנגד הטיפה שנפלה, בטלה היא בשישים והתבשיל מותר, ובלבד שאין הטיפה ניכרת (ואם ניכרת, ברור שיש להוציאה). והרי החלב קיים שם בפועל, אלא שטעמו התבטל לחלוטין ואינו מורגש עוד. כך גם הרע המועט שבצדיק שאינו גמור: קיים, אך אינו מורגש כלל.
לסיכום: בחלק זה למדנו שהמבחן אם נהפך הרע לטוב אינו בהרגשת האדם, אלא במדרגת אהבתו לה': אם היא בפשטות גמורה כאהבת האדם את עצמו, שאינה זקוקה להתבוננות, סימן שאף הבהמית נהפכה. עמדנו על משל המים המרים, שההמתקה בסוכר מסתירה את המרירות ואילו העץ שהושלך במרה הפך את מהות המים, וזהו ההבדל שבין צדיק שאינו גמור לצדיק גמור. ראינו כי הצדיק הגמור מסיר את הבגדים הצואים לגמרי, מואס בתענוגי העולם שאינם לעבודת השם ושונא את הסטרא אחרא בתכלית מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו. וכן למדנו כי אין ואקום בנפש, וכל חיסרון באהבה לאלוקות מתמלא באהבה לרע, שכאשר היא מועטת בטלה היא כטיפת חלב בשישים: קיימת, ואינה מורגשת.
בחלק הבא נעסוק ברבבות המדרגות שבין צדיק לצדיק, ובביאור הדרגות שבביטול הרע.