בחלק הקודם עמדנו על עבודתו של הצדיק, המגרש ומבער את הרע שבחלל השמאלי. כעת נמחיש את הדברים במשל מן החיים, ונעמוד על דרגות ההתרחקות מן הרע - מדיכוי התאווה ועד למיאוס גמור.
לדוגמא: אדם שהסבירו לו והוכיחו לו שהעישון מזיק לבריאותו, מפתח בהדרגה סלידה מן הדבר, עד שאין הוא מסוגל לעמוד בקרבתו של אדם המחזיק סיגריה בוערת. אולם בתהליך זה ישנם שלבים:
דיכוי התאווה: בשלב הראשון הוא עדיין נזכר ב"ימים הטובים", ולעיתים אף כועס על מי שגילה לו שהדבר מזיק ("מוטב שלא הייתם אומרים לי"). אלא שהוא מתגבר על עצמו, ומתוך ידיעה שהדבר אינו טוב הוא נלחם בתאווה, מדכא אותה ועוזב אותה.
מיאוס וסלידה: בשלב מתקדם יותר אין הוא רק דוחה את התאווה ומגרשה, אלא שונא את הדבר, סולד ממנו וממאס בו.
על דרך זה הוא בכל דבר שהוא היפך רצון השם ובכל תאוות העולם. עבודתו של הצדיק פועלת על ה"מנוע" הבהמי בשלבים: לצנן את התאווה, עד כדי סלידה ומיאוס. זהו פירוש הדברים שהצדיק מגרש ומבער את הרע הבא מן החלל השמאלי.
וכי אין הצדיק חי בעולם?
ודאי שהוא חי בעולם, אלא שכל דבר מן המותרים משמש אצלו לתכליתו. כפי שלמדנו בפרקים הקודמים על רבי יהודה הנשיא, רבנו הקדוש, שהיה על שולחנו כל טוב - ואף על פי כן לא אכל מצד תאווה והנאת הגוף, להאנאת כרסו, אלא משום שהתורה מצווה עליו לשמור על בריאות גופו. לפיכך הוא אוכל כפי צורכו ואינו מוסיף כמלוא הנימה מעבר לכך; ואם ביכולתו להסתפק במועט ולהתקיים אף בלא התוספת, לא יבקש אותה. אין הוא מחפש את התאווה שבדבר, אלא את הצורך והכוונה האלוקית שבו.
אדם המגיע למצב זה חי בעולם, אך חי בו נכון, ומשתמש בכל דבר בצורה הראויה לו. זהו "בכל דרכיך דעהו" - כל מעשה שהוא עושה, ואף האכילה בכלל, קשור אצלו בידיעת הבורא. וזהו שהוא מגרש ומבער את הרע שבחלל השמאלי.
"ובערת הרע מקרבך":
בפשטות הכתובים נאמר פסוק זה על אדם שעשה מעשה אסור, שמוטלת חובה על בית הדין להענישו; ובשעה שמענישים את החוטא מתקיים "ובערת הרע מקרבך" - מקרב העם, מתוך כלל ישראל. כאן נוקט אדמו"ר הזקן את הביטוי שנאמר על כללות האומה ומייחסו לאדם הפרטי: יש רע הנמצא "בקרבך" כפשוטו, בקרביו ובתוך תוכו של האדם; וכאשר הצדיק עמל על הוצאת הנטייה והמנוע המוליכים אותו אל הרע, הריהו מקיים בעצמו "ובערת הרע מקרבך".
ראוי לחזור ולהדגיש, כפי שהוגדר בתחילת הדברים, כי מדובר בעבודה של צדיק ובדרגות גבוהות שאין אנו שייכים אליהן; ואף על פי כן יש בלימודן כדי לדעת במה מדובר וללמוד מכך לעבודתנו.
צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו:
הצדיק המתואר כאן הגיע למצב נעלה: אין לו עוד תאווה לענייני העולם, ואדרבה, המנוע הבהמי מתחיל להתהוות ולנטות אל הדברים שבקדושה. ואף על פי כן לא הגיע לשיא, ואין הרע נהפך אצלו לטוב ממש, שכן לא הצליח להפוך את המנוע הרע כולו לטוב. לפיכך הוא נקרא "צדיק שאינו גמור" ו"צדיק ורע לו".
ובלשון אדמו"ר הזקן: "יש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי, אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו כי ויגרשו וילך לו כולו לגמרי; אבל באמת, אילו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו - היה נהפך לטוב ממש".
שני תארים אלה כבר נזכרו בפרק הראשון בתניא, וכל אחד מהם מתאר צד אחר שבנפש:
"צדיק שאינו גמור": מצד הנפש האלוקית שבו - עדיין לא הגיעה לשיאה. (ולעומתו הצדיק המושלם נקרא "צדיק גמור".)
"צדיק ורע לו": מצד הנפש הבהמית שבו - עדיין נותר בו מעט רע, אלא שהוא כפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו. (ולעומתו הצדיק המושלם נקרא "צדיק וטוב לו".)
אדמו"ר הזקן עצמו פותח בביאור העניין, אך קודם שנעיין בביאורו נסביר את הדברים בפשטות, ונחזור לנקודה שנתבארה בשיעורים קודמים.
ההבדל בין אדם לבהמה:
שכל מול אינסטינקט: אצל האדם כל מעשיו ורגשותיו בנויים על השכל ועל ההיגיון - מוח שליט על הלב, והשכל מוליד את הרגש. אצל הבהמה הכול בנוי על הטבע ועל האינסטינקט; אין היא נזקקת להתבוננות או ללימוד כדי להחליט מה היא אוהבת ומה היא רוצה.
מידה מול פריצת גבול: תאוותיו ורצונותיו של האדם נתונים במידה, בגבול ובאיפוק. הבהמה, כשהיא רוצה דבר, רוצה אותו כאן ועכשיו, ואינה מביטה לא ימינה ולא שמאלה.
לעיתים מתנהג אדם כבהמה ועושה את שליבו חפץ, אך אנו עוסקים בהבחנה העקרונית שבין השניים. ראוי לשים לב שדווקא בבהמה טמונה מעלה יתרה - עוצמה טבעית ופשוטה - שלעיתים היא חיסרון, וכשיודעים להשתמש בה נכון היא נהפכת למעלה.
הבחנה זו קיימת גם בתוך האדם עצמו, בין הנפש האלוקית שבו לנפש הבהמית שבו: הנפש הבהמית, כשהיא רוצה דבר, רוצה אותו מיד ואינה מביטה לצדדים; ואילו הנפש האלוקית רוצה על פי היגיון, על פי שכל ועל פי התבוננות.
ומה קורה אצל הצדיק? נפש בהמית ודאי יש לו, אלא שהוריד ממנה את ה"שלד" הבהמי והשאיר את המנוע שלה, את הכוח המתאווה - אלא שבמקום שתתאווה לדברים של מה בכך, מכוונת עתה תאוותה אל הדברים הנעלים. (וכן במה שנאמר על דוד המלך, שבתעניותיו הרג את ה"שלד" ולא את המנוע.)
כיצד יודע הצדיק אם הפך את הבהמה או רק הרדים אותה?
עצם העובדה שאין הוא נלחם עוד עם עצמו אינה מוכיחה שהגיע לשיא; ייתכן שרק הרדים את נפשו הבהמית, והיא שרויה בתרדמה אך קיימת ועומדת. הפיכת הבהמה והרדמתה - שני עניינים שונים הם. במה, אם כן, יבחן את עצמו?
המבחן נעוץ באותו הבדל שבין אדם לבהמה: אצל הבהמה, כשהיא אוהבת משהו, האהבה באה בטבעיות ובעוצמה. לפיכך יבחן הצדיק את אופן אהבתו לקדוש ברוך הוא: האם היא זורמת בפשטות ובטבעיות, או שמא הוא נזקק להתבוננות ורק ממנה מגיע להתעוררות. אם האהבה באה בפשטות גמורה - סימן שאהבתו שלמה, שאף הבהמה שבו אוהבת. ואם אהבת השם באה אצלו רק כתוצאה מהתבוננות - סימן שהבהמה עדיין קיימת כשהייתה, ושעד כה עמל על הצד האלוקי בלבד ולא ניצל את יכולותיה ואת עוצמותיה של הנפש הבהמית לצד החיובי.
לכך רומז הכתוב: "משכני אחריך נרוצה" - "נרוצה" בלשון רבים, שאף הנפש הבהמית תרוץ עמו.
וזהו גם ההבדל שנתבאר בשיעור הקודם בין אהבה כרשפי אש לאהבה כמים:
אהבה כאש: האש מלווה ברעש, שכן יש בה כוח מתנגד - לחות ואוויר - וההתנגדות היא היוצרת את הרעש. כך באהבת השם: ה"רעש" מלמד שהבהמה עדיין קיימת; אין היא בועטת ואף אינה ערנית, אך ישנה.
אהבה כמים: המים שקטים וחודרים בשקט. זוהי אהבה בתענוגים, שבה אוהב האדם את השם בפשטות כזו עד שאף הבהמה שבו אוהבת.
זהו גם ההבדל בפרק י' שלפנינו בין צדיק גמור לצדיק שאינו גמור: הצדיק הגמור, שנלמד עליו בהמשך, הגיע למצב שהכול אצלו אהבה בתענוגים הזורמת בפשטות גמורה; ואילו הצדיק שאינו גמור עדיין לא הגיע לשיא זה.
ואם ישאל הצדיק שאינו גמור את עצמו: כיצד אדע שהרע עדיין קיים בי, והרי איני מתאווה כלל לתאוות רעות, והדבר רדום אצלי לחלוטין? - אכן, בצד התאווה לרע אין הוא יכול למדוד, שכן אין לו תאווה כזו כלל. אלא שהיעדר התאווה אינו מעיד על היעדר קיומה.
משל למה הדבר דומה: אדם השרוי בסביבה טובה, בישיבה או בבית הכנסת, אינו מתאווה כרגע לתאוות העולם. וכי אין תאוות אלו קיימות אצלו? קיימות ועומדות - הוצא אותו החוצה, ומיד יתאווה כמי שמצוי בחוץ תמיד. ואילו מי שיוצא אל סביבה שאינה טובה ואף על פי כן אינו חש במשיכה ובתאווה, בו יש מקום לומר שנתרחק מן הרע באמת. אף בזה יש דרגות: עצם העובדה שאין הוא חש במשיכה אל הרע עדיין אינה מוכיחה שהפך את הרע לטוב.
לסיכום: בחלק זה למדנו את משל העישון ואת שלביו - דיכוי התאווה ולאחריו מיאוס וסלידה - ככלי להבנת עבודתו של הצדיק, המצנן את המנוע הבהמי עד למיאוס, ועם זאת חי בעולם ומשתמש בכל דבר בצורה הנכונה, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". עמדנו על ייחוס הפסוק "ובערת הרע מקרבך" מן הכלל אל היחיד, על שני התארים "צדיק שאינו גמור" ו"צדיק ורע לו" המתארים כל אחד צד אחר שבנפש, ועל ההבדל בין אדם לבהמה כמפתח לבחינת שלמות האהבה - אהבה כאש לעומת אהבה כמים.
בחלק הבא נעסוק בביאורו של אדמו"ר הזקן לדברים, ובהבחנה שבין דרגות הצדיקים - צדיק גמור וצדיק שאינו גמור.