הגענו בשעה טובה לפרק י' בליקוטי אמרים. בפרקים הקודמים למדנו בהרחבה על שתי הנפשות - האלוקית והבהמית - על רצונותיהן ותאוותיהן ועל הצדדים שכל אחת מהן מביאה עמה, ובפרק ט' תוארה המלחמה הקיימת ביניהן, מלחמה ש"מיום ליום יאמץ", שבה כל אחת מבקשת לכבוש כיבוש מלא את "עיר קטנה" זו הגוף. משנתבררה תמונת המצב, בא פרק י' להראות כיצד מתלבש הדבר הלכה למעשה בחיים: עד כה תואר המצב האידיאלי שאליו חותרת הנפש האלוקית, וכנגדו נאמר בקצרה שהנפש הבהמית חפצה בדיוק בהפך; מכאן ואילך נראה כיצד הדברים מתרחשים בפועל.
פרק י' עוסק בדרגות הגבוהות ביותר, דרגות הצדיקים. צדיקים הם אלו שהצליחו במלחמה לא רק ברובד החיצוני - מחשבה, דיבור ומעשה - שאין להם בו כישלון, אלא אף ברובד הפנימי, בנפש פנימה וברגשות הלב, ובהצלחה זו עצמה קיימות דרגות שונות.
סדר הפרקים הבאים:
פרק י' - הקצה העליון: הצדיק, על כל הדרגות שבו.
פרק י"א - הקצה השני: מי שנכלל בקטגוריה של רשע, שלא הצליח לא ברובד הפנימי ואף נכשל ברובד החיצוני שבמחשבה, בדיבור ובמעשה, וגם בו יש דרגות.
פרק י"ב - הפותח במילה "והבינוני": מהו המצב שבו נמצא הבינוני וצריך להימצא, ומהי ההתמודדות היומיומית הקשורה בו. הרי ספר התניא נקרא "ספר של בינונים".
מדוע נדרש הלימוד בדרגות הצדיקים?
לכאורה אין פרק זה שייך ללומד הרגיל, ומקומו כשיעור לצדיקים שיישבו וילמדו בדרגותיהם. מדובר בעניינים נדירים: האדם הרגיל מתמודד מדי יום עם מחשבה, דיבור ומעשה ובקושי עומד בכך, ואילו כאן מדובר במי שהצלחתו היא ברובד הפנימי, בשינוי הבהמה שבו. מה, אם כן, יש לאדם רגיל ללמוד בדרגות שאינו שייך אליהן, ובמקרה הטוב יוכל רק להבין על מה מדובר?
שאלו פעם את אדמו"ר הזקן עצמו מדוע יש מקום שאנשים פשוטים, בינונים ומטה, ילמדו בפרקים ובנושאים הקשורים לדרגות נדירות של צדיקים. השיב אדמו"ר הזקן, כי אחת ההבטחות לגאולה היא נבואת יחזקאל: "והסירותי את לב האבן מבשרכם". הקושי לשנות את הרובד הפנימי נובע מטמטום הלב, מ'לב האבן', ומן החציצה שבין המוח ללב הנקראת 'מיצר הגרון', האוטמת ומונעת מן הידיעות לחדור ולפעול שינוי פנימי אמיתי בלב. אף אם האדם מבין בשכלו ויודע כיצד ראוי לנהוג, המחסום עומד בעינו. לעתיד לבוא יסיר הקב"ה את לב האבן, והנפש מבפנים תהיה כפי שצריכה להיות. אך גם אז יידרש מוח השולט על הלב, שיהיו במחשבתו של האדם דברים שיפעלו על לבו - שאם אין דבר בראש, מה יפעל על הלב? לפיכך לומדים כבר היום את המושגים ואת הדרגות, ובכללן הדרגות הנדירות ביותר שבצדיקים, כדי שכשיגיע זמן "והסירותי את לב האבן מבשרכם" יחלחלו הדברים ויפעלו על הלב.
זאת ועוד: אף קודם לאותו מצב מיוחד, מתוך לימוד הפרק יתברר שכל אדם שייך במידה כלשהי לנקודות שבדרגות אלו, מוגבלות וקטנות ככל שיהיו, ואף לעניינים הקשורים לצדיקים גדולים. ההבדל הוא שהצדיקים, הגמורים ואף שאינם גמורים, נמצאים במצב זה באופן מלא או בשיעור גבוה, ואילו האדם הרגיל עשוי לחוש בכך או להיות שייך לכך באחוז קטן בלבד. הקדמה זו נצרכת כדי שלא יתמלא הלומד תסכול נוכח הפער שבינו לבין הנושאים הנידונים כאן.
הקדמה נוספת: המנוע והשלד
נחזור על נקודה חשובה שנלמדה בפרק הקודם, והיא יסוד להבנת המהלך שלפנינו: לנפש הבהמית יש מנוע ויש שלד. המנוע כשלעצמו אינו שלילי ואינו חיובי - הוא מנוע - אלא שבדרך כלל הוא מתלבש בשלד שלילי. תפקידו של היהודי להסיר את השלד ולהותיר את המנוע, ולא רק להותירו אלא לנווטו אל הצד החיובי, שאז מגיע האדם להישגים ולתוצאות מוצלחים וטובים יותר מאשר בעבודה עם הנפש האלוקית בלבד.
דוגמה לדבר: החרב היא שלד המביא להרג, ולעתיד לבוא נאמר "וכיתתו חרבותם לאתים" - הכלי מקבל ייעוד אחר, ובמקום חרב ההורגת נעשה כלי חפירה שבאמצעותו מביא האדם אוכל אל ביתו. כך גם בנפש הבהמית: המנוע שלה הוא כוח המתאווה, שכל עניינו תאווה והשתוקקות. בדרך כלל נתון מנוע זה בשלד של תאוות אסורות, ואף של תאוות מותרות שהן קליפת נוגה, שלד של רע ושל שלילה. עבודת היהודי היא ראשית להסיר את "הבגדים הצואים", כלשון הפרק הקודם, שהם השלד החיצוני; ואם זכה לדרגה מתקדמת יותר, הנקראת צדיק, אף להפוך את המנוע עצמו למנוע הפועל לצד החיובי והטוב.
לשון הפרק:
פותח אדמו"ר הזקן: "והנה כשהאדם מגביר נפשו האלוקית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה".
מיהו "האדם" שבלשון זו? מצד אחד ניצבת הנפש האלוקית, מצד שני הנפש הבהמית, וביניהן עומד "האדם", שעליו להגביר את האלוקית ולהילחם בבהמית. "האדם" הוא כוח הבחירה שניתן לכל יהודי במתנה אלוקית - "ובחרת בחיים". כוח זה שוכן בדרגה הנקראת 'אדם', שהיא כינוי לכוח השכלי, ובמאמרי החסידות היא נקראת 'נפש השכלית'. השכל מטבעו אובייקטיבי, אינו נגוע לצד זה ולא לצד זה, ומקבל את הדברים כפי שהם. הנפש האלוקית במהותה אינה יודעת אלא קדושה וטוב, ואין לה סברה אחרת כלל; והנפש הבהמית, בשעה שהיא מלובשת בבגדים הצואים, בשלד שאינו טוב, רוצה רע בלבד ואין לה מחשבות אחרות. הנפש השכלית היא אפוא המקום שבו מתגלה כוח הבחירה של היהודי, ובה עליו להכריע כיצד ינהג במצב שבו ניצבות בו שתי נפשות.
"מגביר" - שלב ראשון. כלשון המשנה בפרקי אבות: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". היצר הרע קיים, נלחם ותובע דברים רעים, אלא שהאדם גובר עליו וכובשו. זו העבודה המתאימה למי שנקרא בינוני, הנלחם תמיד וכובש את יצרו, ובעזרת השם נלמד עליה בהרחבה בהמשך.
"ונלחם כל כך עם הבהמית" - שלב נוסף: לא הגברה בלבד, אלא מלחמה של ממש בכל שלביה. בכלל מלחמה שני סוגים: מלחמת הגנה, שבה נדרש האדם להתגונן מפני התוקף אותו, ומלחמת תנופה, שבה הוא יוזם ופועל כדי שלא לאפשר לצד שכנגד לקום כלל. כאן אין די בהסרת השלד של הרע, שעליו אין מה לדבר, אלא המלחמה נוגעת אף במנוע עצמו: בכוח המתאווה שבנפש הבהמית, להפכו ולנווטו שיהיה מנוע לצד החיובי והטוב.
"עד שמגרש ומבער הרע שבה" - ראשית מצנן האדם את תאוותיו, שכאשר ניצבים מולו דברים שליליים ותאוות העולם אין הוא נסחף אחריהם אלא עומד כלפיהם בצינון; ולאחר מכן, כפי שנראה בהמשך, מגיע אף לידי סלידה ומיאוס, שונא את הרע ומואס בו. זו עבודה פנימית, עבודת הנפש, ולא התמודדות עם הצד הטכני של מחשבה, דיבור ומעשה, ובעבודה זו יש שלבים.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על מקומו של פרק י' בסדר הפרקים - הקצה העליון של הצדיק, כנגד פרק י"א העוסק ברשע ופרק י"ב העוסק בבינוני; על טעם הלימוד בדרגות נדירות: הכנת המוח והידיעות לקראת "והסירותי את לב האבן מבשרכם", וכן שייכותו של כל אדם, ולו במידה מועטת, לנקודות שבדרגות אלו; על היסוד שנלמד בפרק הקודם בדבר המנוע והשלד שבנפש הבהמית; ועל פתיחת הפרק: "האדם" שהוא כוח הבחירה השוכן בנפש השכלית, שלב ההגברה, שלב המלחמה, ותחילת ביעור הרע בצינון התאוות.
בחלק הבא נמשיך בלשון הפרק, ונעמוד על השלבים שבגירוש הרע ובביעורו ועל הדרגות השונות שבצדיקים.