בחלק הקודם עמדנו על ההבחנה שבין חומר לצורה. כעת נעבור ליישומה בנפש: מהו החומר שבנפש הבהמית, אותו יש להותיר ולהפוך לטוב, ומהי הצורה שממנה על האדם להיפטר.
הרצון כחומר והתאווה כצורה:
מן המידות של נפש הבהמית נמשכים החשק והתאווה לתענוגי עולם הזה, בהיתר או באיסור חס ושלום. כאשר אדם חושק וחפץ בדבר מענייני העולם הגשמי, אותו חפץ שאליו הוא משתוקק אינו אלא כלי לרצון ולתשוקה שבלבו. הרצון והתשוקה הם החומר, והחפץ שבו הם מתלבשים הוא הצורה.
החפץ הגשמי: הדבר שאליו נושא האדם את נפשו הוא כלי המלביש את רצונו.
אותיות המחשבה והדיבור: ההרהור והדיבור כיצד להשיג את הדבר הם אף הם כלים לאותו רצון. אדם עשוי לדבר שעה שלמה בדרכים להשיג את תאוותו - התאווה היא החומר, והמילים הן הצורה שבה הולבש.
המעשה: וכל שכן המעשה, שכולם בחינת כלים ולבושים לרצון.
עצם הרצון הוא, על דרך משל, כמו החומר הפשוט, וכל אלו הם הצורה - להיות רוצה כך וכך.
מהותו של כוח המתאווה:
עצם הרצון, אף כשמתלבש בתאווה רעה והוא רע גמור, אין מהות כוח זה חטא ורע מצד עצם מהותו. שהרי עצם מהותו אינו אלא כוח המתאווה: הוא רוצה תמיד, אינו פוסק מלרצות, וקופץ מעניין לעניין - לעיתים אף אינו יודע מה הוא רוצה, ורק רוצה. כילד קטן שאינו מבין, וכך גם בהמתו של האדם הגדול, הרוצה בלא הרף ובלא חשבון.
הרע אינו אלא הציור: מה שהיטה והמשיך את כוח המתאווה להיות מתאווה לרע, ונשא בו הצורה רעה מאוד, ונתלבש בלבושים צואים עד שנמשך לסור ממצוות עשה או לעבור על איסור. לעיתים הצורה כה חזקה עד שאין רואים עוד את החומר כלל והאדם סבור שהנפש הבהמית רעה כולה, ואינו מבחין בפוטנציאל הטוב הטמון בה.
אך מצד כוח המתאווה עצמו, יש בכוחו להפוך את הלב מן הקצה אל הקצה, להיות מתאווה ואוהב וחפץ לדבקה בה', כמו שכתוב "נפשי אויתיך", כאדם האוהב ומתאווה לחיי נפשו.
שורשו של כוח המתאווה בקדושה:
כי באמת כוח המתאווה שבנפש הבהמית, מצד עצמו, שורשו ויסודו בקדושה עליונה - מבחינת פני שור שבמרכבה, משורש עליון של המלאכים העליונים שבמרכבה. אלא שבירידת המדרגות ובנפילתן בשבירת הכלים נמשך שיהיה כוח המתאווה גם לדבר עבירה. ולזאת, כשישוב אל ה', יוכל להפוך לבו מן הקצה אל הקצה, שאותו כוח המתאווה שהיה מלובש בתאווה רעה ישוב לאהבת ה' כפי שהיה בשורשו בבחינת פני שור. אז יהיה רצונו לאלוקות רצון בהמי - אך בהמה חיובית, המובילה את האדם בעוצמה ובבהירות אל לימוד התורה ואל היעד הנכון.
מה שאין כן המעשה הרע שנעשה מחמתו - הוא רע גמור מצד עצמו, ואי אפשר לו להתכלל בקדושה, ואין לו תקנה אלא ביטולו והעברתו מן העולם. את הבגדים הצואים, את הציור, יש למחוק; את הבהמה עצמה יש להותיר. כל האריכות הזו נאמרת בתניא בשתי שורות בלבד: "הבגדים הצואים... שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם" - מלובש בהם בלבד, ואילו במהותו אינו אלא כוח המתאווה.
יעדיה של הנפש האלוקית:
עד כאן האריך אדמו"ר הזקן לתאר מהי אהבה: כיצד הנפש האלוקית פועלת בעצמה, ומצליחה לפעול גם על שכנתה השוכנת עמה תמיד - בשלב הראשון בדרך של אתכפיא, ובשלב השני בדרך של אתהפכא. קודם לכן הובאה דוגמת היראה והפחד, וכאן צדה של האהבה, וכן הוא מסיים: "ושאר כל המידות שבלב שהן ענפי יראה ואהבה".
אין לשכוח שעדיין מתוארים כאן רצונותיה של הנפש האלוקית והאסטרטגיה שלה: לכבוש את המוח, לכבוש את הלב, לכבוש את היראה ואת האהבה, ולכבוש את כל המידות - הנצח, ההוד והביטול, שיהיה האדם בטל לאלוקות בלבד ויעמוד בנצחון כנגד כל המנגד, ויהיו הכול לה' לבדו.
לאחר שתיאר את ההשתלטות על הרובד הפנימי, המוח והלב, עובר אדמו"ר הזקן אל הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה:
מחשבה ודיבור: "וכל כוח הדיבור שבפה והמחשבה שבמוח יהיו ממולאים מלבושי המחשבה והדיבור של נפש האלוקית לבדה" - שלא תהא מחשבתו אלא בה' ובתורתו, ותורתו תהיה שיחתו כל היום, ולא פסיק פומיה מגירסא.
מעשה: "וכוח המעשי שבידיו ושאר אבריו יהיה במעשה המצוות לבד".
כפי שלמדנו כבר בפרק ד', לבושי המחשבה והדיבור שייכים לתורה, ולבוש המעשה - למצוות, והוא הלבוש השלישי של הנפש האלוקית. אם תגיע הנפש האלוקית אל היעד הזה במלואו, הרי כבשה את העיר כולה, בכל הרבדים ובכל השלבים.
ולא זו בלבד שהבהמה מתרוממת, אלא שהיא אף מסייעת. "ורב תבואות בכוח שור" - בכוחו של השור חורש האדם את השדה כולו, בעוד לבדו לא היה מצליח לשאת את המחרשה אף שני מטרים. כך בעבודת האדם: כשהוא רותם את הבהמה אל הצד החיובי, נעשית העבודה בחשק, ברצון, בעוצמה ובריצה, והכול נראה אחרת לגמרי. עבודה זו נעשית בסדר ובהדרגה, שלב אחר שלב - מן המוח אל הלב ואל הלבושים - מתוך אימון מתמיד, עד שכל הכוחות מנגנים יחדיו ולכיוון אחד.
רצונה של הנפש הבהמית:
לאחר אריכות כה גדולה בתיאור רצונה של הנפש האלוקית, ומאחר שפתח במילים "ולאום מלאום יאמץ", היה מקום לצפות לעמוד שלם המתאר כיצד מבקשת הנפש הבהמית להשתלט על העסק. אך אדמו"ר הזקן מסתפק במילים ספורות: "אך נפש הבהמית שמהקליפה היא רצונה להיפך ממש" - אותה תוכנית מדויקת עצמה, אלא שהקערה נהפכת על פיה וכולה בצד השני.
וכאן יש לדייק: בנפש האלוקית נקט אדמו"ר הזקן בלשון "חפצה ורצונה", ואילו בנפש הבהמית כתב "רצונה" בלבד, ולא "חפצה". והטעם: בפנימיותה אין הנפש הבהמית, היצר הרע, חפצה כלל שהאדם ייכשל.
משל הזונה שבזוהר:
בזוהר הקדוש בפרשת תרומה מסופר שרבי יצחק פגש את רבי אלעזר, ושאלו כמה שאלות במושג "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" - מה מוסיף זה על זה - ורבי אלעזר ביאר לו באריכות מהי אהבת ה'. ואז שאל רבי יצחק בדרך משל: כלום ראית עבד הרץ תמיד לעשות היפך רצון אדונו ומפריע לדברי אדונו בכל עת? הנמשל: הקב"ה יוצר הכול ובעל הבית על הכול, וכיצד ייתכן שיהיה בעולם מושג של יצר הרע האומר ליהודי לעשות נגד רצון ה' - והרי הקב"ה עצמו בראו?
השיב לו רבי אלעזר במשל: מלך שהיה לו בן, ואהבה גדולה ביניהם. ביקש המלך מבנו באהבה שילך תמיד בדרך הישרה ולא ייכשל בדברים האסורים, והבן הסכים. עוד אמר לו המלך כי רק אם יישאר נאמן יוכל לשהות בארמון פנימה. מאחורי הארמון שכנה אישה שאינה צנועה. ביקש המלך לבחון את אהבת בנו אליו, קרא לה וביקש ממנה שתנסה להכשילו. הלכה האישה ופגשה את הבן וניסתה להסיתו לחטא, והוא דחה אותה, סירב אף להביט בה, ורץ חזרה אל הארמון אל אביו המלך. שמח המלך שמחה גדולה, העניק לבנו מתנות רבות והכניסו חדר בתוך חדר. ואף לאותה אישה נתן מתנות רבות, שהרי היא שגרמה לגילוי נאמנותו של הבן.
נמצא שהאישה פועלת בשליחות המלך, ואין מקום לשאלה כיצד עושה העבד נגד רצון אדונו - שהרי זהו עצמו רצון האדון, לטובת הבן. כך גם הנפש הבהמית: קיומה הוא לטובת האדם, שיתגבר עליה וינצחנה. המטרה היא הניצחון, ובעקבותיו התרוממות שאין לה שיעור. לכך מכוון אדמו"ר הזקן בכותבו "כמשל הזונה שבזוהר הקדוש", ומפנה אותנו אל אותו מקום.
מכאן מובן מדוע לא נאמר בנפש הבהמית "רצונה וחפצה" אלא "רצונה" בלבד: רצונה החיצוני להכשיל את האדם, ואף שהיא נותנת לו כל העת להרגיש עמה בנעימות, פנימיותה מבקשת שידחה אותה, ושתוכל לשוב אל המלך ולומר "לא הצלחתי". בנפש האלוקית - רצון וחפץ; בנפש הבהמית - רצון חיצוני בלבד, רצון בלא חפץ.
מלחמה זו אינה מתרחשת במזרח הרחוק אלא בלב הקרוב. היא קיימת אצל כל אחד ואחד, בכל רגע ורגע מעשרים וארבע שעות היממה, מלחמה תמידית על השאלה מי ישלוט בכל חלק וחלק.
מבוא לשאלת הבינוני:
כל האמור עד כה הוא המבוא למענה על השאלות המרכזיות שהעלה אדמו"ר הזקן בתחילת התניא: מהו בינוני? שהרי אם נכשל בחטא, ואפילו בקל שבקלים, הריהו רשע; ואם לא נכשל כלל, מדוע לא ייקרא צדיק? והרי אצל הצדיק אין כלל מלחמה בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. אי אפשר להשיב על כך במילה אחת, ולכך מוקדשים שלושה פרקים: פרק י' יבאר מהו הצדיק, פרק י"א מהו הרשע, ומפרק י"ב ואילך - מהו הבינוני.
ובקיצור: מאחר שבנפש שני רבדים, כפי שראינו גם בשיעור זה - הרובד הפנימי (מוח ולב) והרובד החיצוני (מחשבה, דיבור ומעשה) - החלוקה היא כזו:
הבינוני: ברובד החיצוני, במחשבה בדיבור ובמעשה, שולט היצר הטוב בלבד, ואינו נכשל בשום דבר - שאם נכשל, הריהו רשע. ואילו ברובד הפנימי, בלב, שולט היצר הרע בגדול: יש לו תאוות כל העת, ואף לרגע אינו פוסק, אלא שאינו מצליח להוציאן החוצה.
הרשע: לא זו בלבד שיש לו תאוות בפנים, אלא שהוא נותן להן מפעם לפעם לצאת אל הפועל - במחשבה, בדיבור או במעשה.
הצדיק: לא רק ברובד החיצוני, אלא אף ברובד הפנימי אין לו תאוות כלל.
ובכל אחת מן הדרגות הללו ריבוי מדרגות: בבינוני נאמר שיש חמש מאות מדרגות; בצדיק יובאו באופן כללי שתי מדרגות, וכן ברשע, אף שבפועל יש בהם רבבות מדרגות, כפי שיוזכר בהמשך בעזרת השם.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הרצון והתשוקה שבלב הם החומר של הנפש הבהמית, והחפץ, המחשבה, הדיבור והמעשה שבהם מתלבש הרצון הם הצורה. כוח המתאווה מצד עצמו אינו רע, ושורשו בפני שור שבמרכבה, ולפיכך ניתן להפכו מן הקצה אל הקצה לאהבת ה'; ואילו הבגדים הצואים - המעשה והציור הרע - אין להם תקנה אלא ביטול והעברה מן העולם. ראינו את יעדה של הנפש האלוקית לכבוש את המוח, את הלב ואת שלושת הלבושים, ואת רצונה של הנפש הבהמית שהוא "להיפך ממש" - רצון חיצוני בלבד, כמשל הזונה שבזוהר, שכל תכליתו שיתגבר עליה האדם וינצחנה. לבסוף עמדנו על החלוקה הכללית בין צדיק, רשע ובינוני לפי שני רובדי הנפש.
בחלק הבא נעסוק בטעמה של חלוקה זו: מדוע דווקא כך נחלקו הדרגות, וכיצד מבאר אדמו"ר הזקן בפרקים הבאים את מהותם של הצדיק, הרשע והבינוני.