בחלק הקודם עמדנו על האהבה הממלאת את תוכו של האדם. בחלק זה נלמד על התפשטותה אל החלל השמאלי, על ההבדל שבין כפיית הרע לבין הפיכתו, על מדרגת 'אהבה בתענוגים', ועל משל העץ הנשרף שממנו מתבאר עניין החומר והצורה.
"עד שתתפשט גם לחלל השמאלי":
אדמו"ר הזקן כותב: "בתחילה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש עד שתתפשט גם לחלל השמאלי". בשלב הראשון ההתפשטות אל החלל השמאלי היא בבחינת 'אתכפיא' - כפייה. אין הכוונה שהנפש הבהמית פועלת מעצמה, אלא שהנפש האלוקית סוחפת אותה אחריה והיא נגררת בעקבותיה, ולעיתים בקול רעש גדול, כמי שמבקשת שהכול ישמעו את היגררותה. אין הזכות מיוחסת לה, שכן אין זה בא מכוחה שלה, אלא 'אתכפיא לסטרא אחרא'.
ומהו הנכפה? יסוד המים הרעים שבנפש הבהמית. כפי שלמדנו בפרק א', יסוד המים הוא היסוד המוליד את כל התאוות. מהותה של הנפש הבהמית היא כוח המתאווה, ותאוותה נמשכת לדברים רעים - התאווה שמקליפת נוגה. הנפש הבהמית יש לה מהות ויש לה התפשטות, ועוד נרחיב בכך בהמשך.
אלא שהמטרה אינה מסתכמת בכפייה בלבד, אלא בעלייה לדרגה גבוהה יותר - "לשנותה ולהופכה". בכך נכללים שני שלבים, והם הנרמזים בלשון "בכל לבבך - בשני יצריך":
אתכפיא: כפיית היצר הרע והשלטת הנפש האלוקית עליו. בשלב זה מגיע האדם לאהבה כרשפי אש.
אתהפכא: הפיכת היצר עצמו, "להפכה מתענוגי עולם הזה" - שתחת ההתענגות בענייני העולם תהיה התענגות באהבת השם. בשלב זה מגיע האדם לאהבה כמים.
"אהבה בתענוגים":
וזהו שממשיך אדמו"ר הזקן: "והיינו שיעלה ויבוא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחביבה יתרה ממדרגת אהבה זו כרשפי אש", "והיא הנקראת בכתוב אהבה בתענוגים". כל עוד נלחם האדם בנפשו הבהמית, אף אם הצליח להשפיע עליה ולסחוף אותה אחריו, אין הוא יושב בשלווה ומתענג, שהרי הבהמה עלולה בכל רגע למשוך אותו לצד השני והוא נדרש לשמור עליה תמיד. אך באהבה בתענוגים אף הנפש הבהמית חפצה באלוקות, והאדם מתענג על השם - מעין עולם הבא, שהיא התכלית הגבוהה ביותר האפשרית בנפש.
כבר בפרק ב' רמז אדמו"ר הזקן בשתי מילים כי יסוד האש מקורו בלב ויסוד המים מקורו במוח, וכאן הוא חוזר על כך בקצרה: "והעונג הוא במוח, חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו". אין הכוונה שהלב אינו נהנה, שהרי מדובר כאן ב"בכל לבבך", אלא שהדרגה הגבוהה יותר היא הארת יסוד המים דקדושה שמקורו במוח, והיא הנקראת גן עדן ועולם הבא, בחינת המים.
אהבה כמים משמעה שהנפש הבהמית נהפכה לגמרי, ומכאן שקטה ומיושבת. אברהם אבינו, שהגיע לאהבה הגבוהה ביותר, הגיע לאהבה כמים, וכפי שנאמר בפיוט הגשם: "זכור אב נמשך אחריך כמים" - שנמשך אחר הקב"ה באהבה שבבחינת מים.
בהמשך כותב אדמו"ר הזקן: "וזרע אור זרוע". מבואר בחסידות באריכות כי מקור המים הוא האור, וכן מצינו בפסוק באיוב על הגשם: "יפיץ ענן אורו" - הענן מפיץ את אורו, וטיפות הגשם נקראות אורו של הענן. אדמו"ר הזקן אינו מרחיב כאן, אלא מגלה מושג זה במילה אחת בלבד.
וממשיך: "שבקדושת נפש האלוקית המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית שמהם באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחילה". כאשר הנפש הבהמית עצמה אוהבת את השם, מתקיים הכתוב בשיר השירים "משכני אחריך נרוצה": הפסוק פותח בלשון יחיד - "משכני", שהנפש האלוקית נמשכת, ומסיים בלשון רבים - "נרוצה", שתיהן יחדיו, הנפש האלוקית והנפש הבהמית. אמנם ה"נרוצה" עצמה יכול להיות באופן של אתכפיא ויכול להיות באופן של אתהפכא, ושני השלבים נזכרים כאן.
מימיה של הנפש הבהמית הם תאוות העולם הזה, והם באים בפשטות, בטבעיות ובתוקף. ההיפוך לטוב אינו עקירת הטבע, אלא הפניית אותה פשטות ואותה עוצמה עצמן אל הצד האלוקי: אותן תאוות ממש, אלא שכעת הן תאוות לענייני אלוקות. וכפי שכותב אדמו"ר הזקן, זהו "כמו שכתוב בעץ חיים שער נ' פרק ג' בשם הזוהר", שהרע נהפך להיות טוב גמור כמו יצר טוב ממש.
ראוי לציין כי באחד המכתבים נשאל הרבי על כך: הרי אמרו חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו", וכאן מתואר מצב שבו האדם מתעלה ואילו יצרו הרע נהפך לטוב. הרבי משיב שם בכמה נקודות, ובראשונה שבהן משיב בפשטות: קודם שעבד האדם על עצמו ודאי שיצרו גדול ממנו כגודל מדרגתו, ואילו לאחר שעבד ופעל את ההיפוך, אותו יצר גדול עצמו נהפך לצד החיובי. אין כאן קושי, אלא ידיעה במה מדובר בכל אחד מן המצבים.
"בהסיר הבגדים הצואים ממנו":
כיצד ניתן להפוך את הנפש הבהמית לטוב? לעוקרה אי אפשר, שהרי האדם נולד עמה. על כך אומר אדמו"ר הזקן את המשפט המשמעותי: "בהסיר הבגדים הצואים ממנו, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם". הבהמה נשארת שלמה, אך מתרוקנת מתוכנה הקודם. הדברים נאמרו כאן בשתי שורות בלבד, ולביאורם נפנה למקום אחר שבו מרחיב אדמו"ר הזקן עצמו.
משל העץ הנשרף - חומר וצורה:
בליקוטי תורה מבאר אדמו"ר הזקן את עניין שריפת הפרה האדומה, המשמשת משל לבהמה שבאדם, וכך לשונו: "העניין דהנה על דרך משל, כששורפים עצים ועל ידי זה נעשים אפר, שהאפר הוא מהותו ועצמותו של העץ הנשרף". המהות היא האפר, וכל המבנה הגדול הנראה לעין אינו אלא תוספת עליה.
ובהמשך הוא מבאר זאת בבירור: "כי הכל היה מן העפר" - יסוד העפר הוא הבסיס שממנו נברא כל העולם, "רק שנרכבו בו עוד ג' יסודות אש רוח מים, אלא עפר שהוא עצמותו". הקב"ה ברא כל דבר בדרך של הרכבה: בזה יותר מים, בזה יותר רוח ובזה יותר אש, ומידת הרכבתם של שלושת היסודות הנוספים היא המבדילה בין חפץ לחפץ.
"ועל ידי השריפה באש אזי ג' יסודות אש, מים, רוח, שהיו בעץ חלפו וכלו בעשן המתהווה מהרכבתן" - המים שבעץ מתאדים, הרוח עולה עם העשן והאש כלה באש. "ויסוד הד' שהיה בעץ, שהוא עצמותו, שהוא העפר שבו, הוא הנשאר קיים והוא האפר".
וזהו גם עניין החומר והצורה שבכל דבר. ניתן ליטול בול עץ ולעצבו לכיסא נאה ומהודר, וניתן להותירו כמות שהוא. ככל שהצורה מעודנת יותר, כך פוחתת נוכחות החומר בעיני המתבונן: שני כיסאות עשויים מאותו חומר, באותה כמות ובאותו משקל, ובכל זאת באחד נראית חתיכת עץ פשוטה ובשני מלאכת מחשבת, עד שהמתבונן תוהה מאיזה חומר נעשה, ואף עלול לדמות שאין כאן חומר כלל אלא צורה בלבד. ואולם כל דבר מורכב מחומר ומצורה: החומר הפשוט של העץ הוא יסוד העפר, ושלושת היסודות אש רוח ומים אינם אלא הצורה של העץ, ועל ידי שריפת העץ נשאר רק עצם החומר הפשוט שלו. עד כאן במשל הגשמי.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי התפשטות האהבה אל החלל השמאלי מתחילה בבחינת אתכפיא, שבה נכפה יסוד המים הרעים שבנפש הבהמית - כוח המתאווה שמקליפת נוגה - ומגיעה לשלמותה באתהפכא, בהפיכת התאווה עצמה לאהבת השם. מדרגה זו היא "אהבה בתענוגים", אהבה כמים שמקורה במוח, שהיא מעין עולם הבא, ובה אף הנפש הבהמית רצה עם הנפש האלוקית - "משכני אחריך נרוצה". דרך ההיפוך היא "בהסיר הבגדים הצואים", ולהבנת העניין הובא מליקוטי תורה משל העץ הנשרף: שלושת היסודות אש רוח ומים הם הצורה, ואילו יסוד העפר הנשאר באפר הוא החומר והעצם.
בחלק הבא נעסוק בנמשל שברוחניות, ונראה כיצד מתבארים החומר והצורה בעבודת האדם ובהסרת הבגדים הצואים מן הנפש הבהמית.