בחלק הקודם עמדנו על ההתבוננות בחכמת השם ובינתו, המולידה על ידי הדעת אהבה בלב, ועל שני החללים שבלב האדם. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר מדוע נמשלו ישראל ל'כלה' בשיר השירים, כיצד מתפשטת האהבה מן החלל הימני אל החלל השמאלי, ומהו ההבדל בין אהבה כאש לאהבה כמים.
מדוע נקראים ישראל 'כלה':
בשיר השירים חוזר ומופיע הכינוי "כלה" ביחס לעם ישראל, ובביאור הלשון ישנם שני אופנים:
כלה מלשון כיליון - כליה והרס, כלשון הכתוב המשמש לעניין כיליון. זו עבודתו של האדם לכלות את הרע שבו.
כלה מלשון התכללות - להתרומם ולהתכלל בקדושה, לעסוק בעיקר בצד הטוב והאלוקי שבו.
שתי תנועות נפש אלו קשורות זו בזו ושורש אחד להן. וזהו "כלתה נפשי": יש בנפש כיליון ותשוקה לבורא, ומתוך אותה תשוקה עצמה היא מכלה גם את הצד הלא טוב שבה.
האהבה הזו היא שוקקה וחפצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא. "חפץ" אינו רצון סתם, אלא מילה נרדפת לרצון המורה על הרובד הפנימי שבו - רצון פנימי ועצמי לדבקות.
זוהי תוכניתה של הנפש האלוקית, שכל מגמתה להשתלט על ה"עיר קטנה" שהיא הגוף. מה היא מבקשת שיתרחש בפועל? שתהיה באדם אהבה בוערת כאש, ושתקיף את כולו - "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" - מעומקא דליבא שבחלל הימני.
שהרי החלל הימני שבלב הוא מקומה של הנפש האלוקית, והחלל השמאלי הוא מקומה של הנפש הבהמית. מובן אפוא שאהבה לאלוקות אינה מתחילה מן הצד הבהמי, שכן הבהמה מצד טבעה אוהבת את ענייני העולם. האהבה מתחילה מן הנפש האלוקית, והיא הראשונה הנסחפת מכוח ההתבוננות להתחבר לבורא עולם. כל הקושי הוא בנפש הבהמית המפריעה לה. המטרה הסופית היא ש"בכל לבבך" יתקיים בשני היצרים, ולשם כך הדברים מתקדמים בשלבים.
שלבי התפשטות האהבה:
"תוכו רצוף אהבה" - "רצוף" אינו רק מלשון רצף אלא אף מלשון רצפה: רצפתו של החלל הימני מתמלאת באהבה. זהו שלב ראשוני.
"מלא" - ככוס המתמלאת עד שוליה. אך כל עוד היא מלאה בלבד, אין הסביבה שסביבה מקבלת ממנה דבר.
"וגדוש" - הכוס עולה על גדותיה ונשפכת החוצה, וכך משפיעה האהבה ומתפשטת גם אל החלל השמאלי.
אף שהדימוי טכני ופיזי, משמעו נפשי: האדם מתמלא באהבתו לאלוקות עד שהוא סוחף עמו גם את הצד הבהמי, וזה בא לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, שהיא התאווה שמקליפת נוגה.
"לאכפיא לסטרא אחרא":
הלומד חסידות נפגש פעמים רבות בביטויים 'איתכפיא' ו'איתהפכא'. בדרך כלל הכוונה ב'איתכפיא', מלשון כפייה, היא לצד הביצועי: אף שהלב חושק בדבר עבירה, כופה האדם את לבו ועושה בפועל את הנדרש. כאן מדובר ברובד עמוק יותר, שאין עניינו הביצוע אלא הרגש עצמו - כפיית הרגש של הנפש הבהמית.
ומהי כפיית הרגש? הדבר דומה לנאמר בעמידת ישראל בהר סיני, "כפה עליהם הר כגיגית". מבואר בחסידות מדוע נקרא הדבר כפייה: הקדוש ברוך הוא הוציאם ממצרים, הראה להם את כל הניסים ואת קריעת ים סוף, העמידם ליד ההר וגילה להם גילוי אלוקי ואהבה גלויה. מי שעומד מול אהבה כזו אינו יכול שלא להיסחף אחריה. עצם העובדה שהוא נסחף מלמדת שכביכול כפו עליו, שכן אלמלא הראו לו את כל זאת, מעצמו לא היה עושה כן.
כך גם בנפש: בסופו של דבר הנפש הבהמית אף היא רוצה, אוהבת ונמשכת, אך אין אהבתה מיוחסת אליה. האהבה מיוחסת לנפש האלוקית, שהיא הבוערת כאש, ואילו הנפש הבהמית נגררת ונמשכת אחריה. אהבה כזו נקראת אהבה של אכפיא, וזוהי אהבה כאש.
מהו ההבדל בין אהבה כאש לאהבה כמים?
שתי הדרגות מופיעות בשיר השירים: האהבה מתוארת כ"רשפי אש", ומיד נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - ושם 'מים רבים' באים במשמעות שלילית, כמים המבקשים לכבות את אהבת השם. לעומת זאת "שפכי כמים לבך נוכח פני השם" הוא עניין אחר לגמרי: אהבה כמים.
בפשטות, ההבדל בין אש למים הוא ההבדל שבין אדם לבהמה:
אהבת האדם: מתחילה מן הראש ומשם משפיעה על הלב. אין הוא נמשך אחר דבר סתם משום שהוא חושק בו, אלא משום שהבין והשתכנע שהדבר נכון, ראוי וטוב. לפיכך אהבתו מדודה ומוגבלת, שכן השכל מרסן ומגביל אותה, והכול לפי מדרגתו.
אהבת הבהמה: מתחילה מיד מן הלב. אין היא נזקקת להסברים ולשכנוע, שכן מה שהיא אוהבת היא אוהבת מעצמה, והאהבה היא חלק ממנה. משום כך אהבתה בתוקף גדול ובפשטות גמורה, ולא יתכן אצלה אחרת.
נקודה נוספת בהבנת האש: כאשר שורפים בול עץ נשמע רעש גדול, ואילו בהדלקת גפרור אין נשמע דבר. מקורו של הרעש בכוח ההתנגדות שבבול העץ - הלחות והרטיבות שבו - שהאש כביכול נאבקת בו ומתגברת עליו לאט לאט. אף גפרור שהורטב במים ויובש במקצת יישמעו בו אותם פצפוצים, משום שנוצרה בו התנגדות.
זוהי אהבה כאש: אהבה שיש בה רעש, משום שיש מי שמתנגד. הנפש הבהמית עדיין קיימת ופעילה, ולאט לאט היא נגררת, מסכימה או מנסה להשתכנע, אך יש כאן עבודה של מלחמה. זוהי עבודתו של הבינוני, שבו אנו עוסקים.
לעומת זאת, אהבה כמים היא כאשר הנפש הבהמית עצמה נשתנתה והחלה אף היא לאהוב את השם. מים זורמים בנחת, "על מי מנוחות ינהלני", ולא ברעש כדרך האש. אין נשמע רעש משום שאין מלחמה: האדם נמשך ונשאב אל האלוקות בפשטות. אהבה זו, הבאה מן הנפש הבהמית עצמה, היא בתוקף, בעוצמה ובפשטות, ואי אפשר לה להיות אחרת - וזוהי דרגת הצדיק.
ומה מבקשת אפוא הנפש האלוקית כרגע? תחילה שתהיה אהבה של הנפש האלוקית עצמה. ואיזו אהבה תהיה זו? אהבה כאש, שכן עדיין לא נפעל השינוי בנפש הבהמית. האדם אוהב, אך אהבתו כאש - ולאט לאט היא מתגברת ומתפשטת.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי ישראל נקראים "כלה" בשני ביאורים - מלשון כיליון ומלשון התכללות - שתי תנועות נפש הקשורות זו בזו. עמדנו על תוכניתה של הנפש האלוקית להשתלט על ה"עיר קטנה", על שלבי האהבה "רצוף", "מלא" ו"גדוש" עד שהיא נשפכת מן החלל הימני אל החלל השמאלי לאכפיא לסטרא אחרא, ועל משמעותה העמוקה של האכפיא ככפיית הרגש, כדוגמת "כפה עליהם הר כגיגית". כן ביארנו את ההבדל שבין אהבה כאש, שיש בה רעש ומלחמה בשל התנגדות הנפש הבהמית, לבין אהבה כמים, הבאה בנחת ובפשטות משנשתנתה הנפש הבהמית עצמה.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן, ובפרק י' נרחיב בדרגות הצדיקים ובהבדל שבינם לבין עבודת הבינוני.