בחלק הקודם עסקנו במשלו של אדמו"ר הזקן, וכעת ניגש אל הנמשל. כאן הוא מרחיב מאוד - מכאן ועד לסוף הפרק כמעט - בתיאור רצונה של הנפש האלוקית: מהם יעדיה וכיצד היא מבקשת להגשימם. לעומת זאת, את רצונה של הנפש הבהמית הוא מסכם במילים ספורות בלבד: היא חפצה "להיפך ממש".
מדוע אין הוא מפרט את הצד הבהמי? ראשית, ראוי להרחיב דווקא בדברים החיוביים. שנית, מי שמכיר לעומק צד אחד יודע לתאר במדויק אף את הצד שכנגד. פעם נשאלה השאלה כיצד יודע אדמו"ר הזקן לתאר בתניא את רגשותיו ורצונותיו של הרשע - והתשובה היא שדי בהיכרותו עם היצר הטוב, ומתוך כך הוא יודע בדיוק מה רוצה הצד השני, שהרי רצונו הוא להיפך ממש. ואף שהיצר הרע הוא המולך תחילה, ולכאורה היה מקום לפתוח דווקא בחזק שבשניהם, אדמו"ר הזקן מבקש לתת בידינו מתכון מעשי: שתהיה המגמה ברורה ללומד ושידע מה מוטל עליו לעשות. את שלו יעשה הצד הבהמי ממילא, ואין צורך ללמדו.
שתי הנפשות הנלחמות על הגוף:
אדמו"ר הזקן כותב: "שתי הנפשות הללו נלחמות זו עם זו על הגוף וכל איבריו" - מצד אחד הנפש האלוקית, ומן הצד השני הנפש החיונית הבהמית שמהקליפה. ראוי לשים לב לתוארים: את הראשונה הוא מכנה בשמה בלבד, ואילו השנייה זוכה לכמה תארים - החיונית, הבהמית, שמהקליפה.
תחילה מציב אדמו"ר הזקן את היעדים, ורק לאחר מכן את תוכנית הביצוע. יעדיה של הנפש האלוקית נמנים בשבעה שלבים, המסודרים זה למעלה מזה, שהרי אי אפשר לדלג מיד אל התחנה האחרונה:
"שתהיה היא לבדה המושלת עליו" - שליטה בעל כורחו. בתחילה אין הגוף מוכן כלל, ויש לכפותו כשור המסרב לעול: גם אם האדם אינו מבין ואינו מרגיש, הוא קם לקריאת שמע, מניח תפילין ונותן צדקה מפני שכך נדרש ממנו. זהו עניין הכיבוש שדובר בו קודם לכן.
"ומנהיגתו" - כמדריך המנהיג את ההולך בדרך: אין הנוסע נגרר אחריו בעיוורון, אלא ממלא את הוראותיו כשיש בהן טעם. כך גם האיברים נשמעים לנפש האלוקית במצוות שטעמן מובן ומתקבל על הדעת.
"וכל האיברים סרים למשמעתה" - משמעת פירושה ציות גם כשאין הבנה, ולא רק בדברים המובנים והמתיישבים על הלב.
"ובטלים אליה לגמרי" - עד כאן ביטל האדם את רצונו מפני רצון השם מתוך כפייה עצמית; בשלב זה הוא מרגיל את עצמו לרצות בכך בעצמו, וקם בבוקר לא רק משום שהוא מוכרח, אלא משום שהוא גם רוצה.
"ונעשים לה מרכבה" - זהו ההבדל שבין רוכב על סוס לנוהג ברכב: לסוס רצונות משלו, ובעליו צריך להטותו במושכות או לפתותו במזון כדי שילך לכיוון הרצוי; ואילו לרכב אין רצון כלל, ולאן שהנוהג חפץ - לשם הוא נוסע. זו דרגת ביטול גבוהה, שנאמרה בדרך כלל על האבות אברהם, יצחק ויעקב.
"ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה" - החיות והכוחות הפנימיים הזורמים באיברים נעשים לבוש לשכלה ולמידותיה של הנפש האלוקית. זהו ביטול פנימי הרבה יותר.
"שיתלבשו כולם באיברי הגוף ויהא הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם חס ושלום" - שלא יהיה הדבר חלקי, אלא בכל הגוף ובכל עת, ולא יעבור בו 'זר' - הנפש הבהמית והיצר הרע - אפילו לרגע אחד.
בפרקים כ"א-כ"ג נלמד בעזרת השם את החילוק שבין האיברים עצמם לבין החיות שבהם: האיבר עצמו, שהוא כלי טכני, נעשה מרכבה. דוגמה לכך בדיוק הידוע בפסוקי העקידה: "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו". לכאורה שלוש המילים "וישלח אברהם את ידו" מיותרות, שהרי מובן מאליו כי נטל את המאכלת בידו ולא בפיו וברגליו. אלא שגופו הגשמי של אברהם אבינו היה בטל ומרכבה לרצון האלוקי, ורצונו האמיתי של הקב"ה היה שלא ישחט את בנו; משום כך לא נעה ידו מאליה, ואברהם - שמצדו עמד בניסיון - נאלץ כביכול להיאבק בגופו ולשלוח את ידו בכוח. זו דרגת המרכבה, והיא נאמרה על האיבר הגשמי.
נשאלת השאלה מי אכן הגיע לדרגות הללו. אולם אין אנו לומדים על אחרים אלא על עצמנו, ועלינו לדעת מהו היעד. בחיי היומיום עשוי אדם להיות רגע אחד בשלב הראשון ורגע לאחר מכן בשלב גבוה יותר, ולהיפך - המלחמה נטושה בכל רגע ורגע ובכל שנייה, והאדם עולה ויורד בדרגותיו. אך זו המגמה וזו המטרה: כיבוש הגוף כולו בידי הנפש האלוקית, בצורה מלאה, ברמה הגבוהה ביותר, בלי הנחות וללא הפסק.
מכאן אל דרך הביצוע:
כיצד מגיעים אל היעד? אדמו"ר הזקן פותח: "דהיינו שתלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלוקית". ראשית הדרך היא בראש: שלושת המוחין - חכמה, בינה ודעת - יתמלאו בחכמתה, בבינתה ובדעתה של הנפש האלוקית. פירוש הדבר בפועל: לימוד חסידות ופנימיות התורה, כדי שהראש יהיה ממולא בתורת השם והנפש האלוקית תהיה פעילה בו.
ידוע הפתגם, שבמקום ריק שורצים השרצים, וכדרשת חז"ל על "והבור ריק אין בו מים": מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. אין ואקום - כשהראש מתרוקן מחכמה, בינה ודעת של הנפש האלוקית, נכנסות אליו מיד שטויות. לפיכך, מי שאינו חפץ שייכנסו לראשו דברים בטלים, מוטל עליו למלאו כל העת בחב"ד שבנפש האלוקית.
"להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף":
אדמו"ר הזקן אינו מסתפק בהוראה כללית, אלא מפרט שהחכמה והבינה שבהן יש למלא את המוח הן "חכמת ה' ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף". כיצד מתבוננים בגדולת השם? על ידי לימוד: מאמרי החסידות עוסקים בדרגות ובעניינים שבגדולת הבורא. אף התפילה בנויה כך - פסוקי דזמרה כולם התבוננות, המשמשת הקדמה להגיע אל "ואהבת"; אלא שאי אפשר להבין את הנאמר שם בלי ללמוד את הביאורים על אותם פסוקים.
ההתבוננות אמורה להוליד תוצאה: "להוליד מהן על ידי הדעת". כפי שלמדנו בפרק ג', 'דעת' פירושה התקשרות - אין האדם לומד כיושב באוניברסיטה הלומד דברים מעניינים לצורך מחקר כזה או אחר, אלא כמי שמבין שמדובר בנפשו שלו, מייגע עצמו בכך ומקשר את עצמו אל הדבר. לימוד כזה מוליד רגש.
ומהו הרגש הנולד? "יראה במוחו ופחד ה' בליבו" - תחילה יראה במוח ואחר כך פחד בלב. גם על כך עמדנו בהרחבה בפרק ג': יראה נאמרת על דבר רחוק, ופחד על דבר מוחשי וקרוב. אדם היודע על דבר העתיד לבוא בעתיד הרחוק - יש לו יראה במוח; וכשהוא רואה את הדבר מתקרב, נעשה הרגש פחד מוחשי הרבה יותר. ברגש היראה מתחילים.
ולאחר מכן "ואהבת ה' כאש בוערה בליבו". מדוע פותחים ביראה ורק אחר כך באים לאהבה? כפי שכבר דובר, אהבה היא ביטוי של קרבה ואילו יראה היא ביטוי של ריחוק וכבוד. אין אדם יכול לקפוץ מיד אל האהבה ולהרגיש קרוב; תחילה עליו להרגיש עד כמה הוא קטן ורחוק, עד כמה הבורא אינסופי ועד כמה הוא עצמו אין ואפס - ומכאן מתעוררת היראה. לאחר מכן, כשהוא מבין שהאינסוף האלוקי נתן לו הזדמנות להתחבר אליו על ידי התורה והמצוות, מתעורר בו רגש של קרבה ואהבה. זהו הסדר הרגיל בעבודה, וכך מובא גם לגבי חינוך נשים וילדים, שתחילה מלמדים אותם מיראה ומשם עוברים לאהבה. יסוד הדברים מפורש בפרק מ"א, ש'ראשית העבודה ועיקרה ושורשה' היא היראה, וממנה מתחילים.
שתי דרגות באהבה:
אהבה כאש: אש עולה מלמטה למעלה - זו אהבה שהאדם מעורר בעצמו, ומתרומם בתשוקה, בהשתוקקות ובציפייה לאלוקות.
אהבה כמים: מים מחלחלים מלמעלה למטה - זו דרגה גבוהה יותר, שבה הבורא ברחמיו מאיר לאדם גילוי של קרבה מלמעלה. שתי הדרגות מבוארות בהמשך השורות.
כאן מדובר בדרגה הראשונה: "ואהבת ה' כאש בוערה בליבו כרשפי שלהבת, להיות נכספה וגם כלתה נפשו... וחשיקה וחפיצה לדבקה בו באין סוף ברוך הוא" - שלהבת על ניצוציה, כיסופים והשתוקקות עד כלות הנפש. כל ביטוי כאן הוא דרגה על גבי דרגה, והשיא שבדברים שייך למדרגות נדירות; אך מאחר שאדמו"ר הזקן כתב זאת בתניא, מוטל על כל אחד לעורר בליבו נקודה כלשהי, ברמה כזו או אחרת.
המשפיע הרב שלום חיים קסלמן היה מדבר עם הבחורים בהתפעלות על החובה להתעורר באהבה לאלוקות, ואמר להם: וכי אהבה לאלוקות שייכת לצדיקים בלבד? הרי אדמו"ר הזקן מדבר במאמרים רבים בתורה אור ובליקוטי תורה על עניין האהבה לאלוקות, וספרים אלו נדפסו עבור חסידים ולא עבור צדיקים. והוסיף: אדם הקם בבוקר ומניח תפילין בלי שום רגש, לא מתוך אהבה אלא רק משום שכך צריך - דומה למי שמניח בכל בוקר את התפילין כדי למדוד אם ראשו גדל במשך הלילה, וכל בוקר הוא מודד ומגלה שהמידה נשארה כשהייתה. כדי שהנחת התפילין לא תהיה בגדר מדידת ראש, צריכה היא להיעשות מתוך רגש, אהבה וקרבה. כל אחד שייך לכך ברמתו שלו - שיעורר בעצמו ציפייה, חשק והשתוקקות.
אדמו"ר הזקן ממשיך: "בכל ליבו ונפשו ומאודו" - כלשון קריאת שמע, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" - ומדגיש שהאהבה תבוא "מעומקא דליבא", מעומק הלב שבחלל הימני, שהוא משכנה של הנפש האלוקית. ובאיזה אופן? "תוכו רצוף אהבה" - כלשון הפסוק בשיר השירים, ומלשון רצפה: תחילה תתמלא הרצפה כולה אהבה, אחר כך מלא, ולבסוף גדוש. וכשהחלל הימני גדוש, ממילא נשפכת האהבה החוצה ומתפשטת גם אל החלל השמאלי ופועלת אף עליו.
לסיכום: בחלק זה למדנו את הנמשל שבפרק ט': שתי הנפשות נלחמות על הגוף וכל איבריו, ואדמו"ר הזקן מפרט את יעדיה של הנפש האלוקית בשבעה שלבים - מן השליטה בעל כורחו, דרך ההנהגה, המשמעת, הביטול והרצון, ועד היות האיברים מרכבה ולבוש, שיהא הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם. לאחר מכן עמדנו על דרך הביצוע: מילוי שלושת המוחין בחכמה, בינה ודעת של הנפש האלוקית, התבוננות בגדולת השם אשר עד אין חקר, ההולדה על ידי הדעת של יראה במוח ופחד בלב, ומהן אהבה כרשפי אש מעומק הלב, עד שהיא גדושה ומתפשטת אף אל החלל השמאלי.
בחלק הבא נמשיך מנקודה זו בדברי אדמו"ר הזקן, ונעמוד על התפשטות האהבה מן החלל הימני אל החלל השמאלי ועל המשך הנמשל.