בחלק הקודם עסקנו במקום משכנה של הנפש האלוקית ובאהבת ה' המתגלה בחלל הימני שבלב. כעת נדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן ונראה כיצד המידות הקדושות שבלב תלויות כולן בעבודת המוח, ומכאן נעבור למשל העיר הקטנה ולמלחמה התמידית שבין שתי הנפשות.
אהבה הבאה מתוך התבוננות:
אהבה זו באה, בלשונו, "בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם" - היא מגיעה אל ליבו של יהודי שהקדים ועשה שימוש בחכמה, בינה ודעת שבמוחו והתבונן בגדלות השם. הטעם לכך: מאחר שהאדם חי בעולם הזה הגשמי ולנגד עיניו מוצגות תאוות העולם, אין הנפש האלוקית מסוגלת לפרוץ באהבת ה' באופן טבעי מאליה, ויש לעוררה לכך.
אמנם מצויים אנשים פשוטים שאינם יודעים ללמוד ואינם מגיעים לדרגות של השכלה והבנה, ובליבם שוכנת אהבה פשוטה הנובעת מתמימות, אהבה עזה ביותר עד כי לא מובן מהיכן היא באה. אלא שאנשים כאלה מעטים הם, וניתן למנותם כמעט על כף יד אחת, והם הולכים ומתמעטים.
מדוע נתגלתה תורת החסידות דווקא בדורות האחרונים:
בדורות הקודמים היה העולם עדין יותר, גסותו לא הייתה חמורה כל כך, והקרבה אל הקדושה הייתה נגישה; היהודי יכול היה להתעורר באהבת השם בקלות רבה יותר. ככל שהעולם נעשה גס יותר, נדרשים כוחות רבים יותר כדי להפעיל את המערכת הקיימת אצל כל אחד ואחד. משירדה תורת החסידות לעולם, אין היא בגדר המלצה בלבד אלא הדרך היחידה להביא לאהבת ויראת השם. בדורות האחרונים, מאז התגלתה תורת החסידות על-ידי הבעש"ט, הדבר מוכרח לבוא בהתבוננות, ובלעדיה לא יבוא כלל.
המגיד ממזריטש כבר שאל: כיצד ניתן לצוות על אהבה? הרי אי אפשר לפנות אל יהודי ולומר לו "התחל לאהוב". ביאר המגיד את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהתורה מצווה על ההתבוננות המביאה לידי אהבה. ואם בדורו כך, על אחת כמה וכמה בדורות שלאחריו - בוודאי שאין האהבה באה מאליה.
שלושת הכוחות מרומזים בלשונו של אדמו"ר הזקן, ובהם עסקנו בהרחבה בפרק ג':
"משכילים" - חכמה.
"המבינים ומתבוננים" - בינה.
"בדעתם" - דעת.
וכל זאת "אשר במוחם, בדברים המעוררים את האהבה" - על האדם להתבונן באותם עניינים המעוררים את אהבת השם. כשיתבונן כראוי, תיוולד בו אהבת ה', והחלל הימני שבלב - הרוצה ממילא לאהוב - יקבל את היכולת לבטא אותה כתיקונה.
הדבר דומה לפרימוסים שהיו בשימוש בעבר: הפתילה והדלק מצויים, ואף אש קטנה דולקת, אך כדי שהשלהבת תעלה נדרשת פעולת שאיבה. בלעדיה לא תעלה האש, ויעשה האדם ככל שיעשה. כך גם כאן: הכול קיים באדם, אך ללא פעולת עוררות לא יפרוץ הדבר החוצה.
שמחת הלב:
הרגש השני שעליו מדבר אדמו"ר הזקן עמוק יותר מן האהבה: "וכן שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו". כאשר אדם רואה יהודי נוסף מתחיל להניח תפילין, הוא מתמלא שמחה - לא רק אהבה, אלא תחושה שהתגלות האלוקות בעולם מתפשטת יותר, כאילו השמחה שמחתו שלו. הדבר מלמד שהעניין האלוקי הופנם בו עד כדי כך שהוא גורם לו שמחה ממש.
מהו 'הדר גאונו'? בתפילות ראש השנה אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיופיע בהדר גאון עוזו. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם באופן שהוא מעלים ומסתיר על האמת האלוקית על ידי צמצומים רבים, ואנו מבקשים ממנו שיופיע בשיא ההתגלות. כך אף בקריעת ים סוף, שהייתה מן הדוגמאות הבולטות של גילוי אלוקי בעולם, נאמר "אשירה לה' כי גאה גאה" - ביטוי לפריצת כל המחיצות ולגילוי אלוקות בעולם. אדם השמח בהדר גאונו הוא הרואה את הגילוי האלוקי בעולם, וראייה זו פועלת בו שמחה גדולה.
וכיצד מגיעים לשמחה כזו? "כאשר עיני החכם אשר בראשו, במוח חכמתו ובינתו, מסתכלים ביקרא דמלכא ותפארת גדולתו עד אין חקר". הראייה בעיניים היא בדרך משל, והכוונה לראייה שבהתבוננות - גם היא אינה באה מאליה. באמצעותה רואה האדם שהעולם הזה אינו אלא עטיפה וצמצום, ובתוכו מסתתרים כוחות אלוקיים אינסופיים. וכל הפורץ עוד חלק בחומת החושך והגלות ומגלה שלב נוסף של אלוקות בעולם, חש כי נכבש עוד שטח ונתגלתה האלוקות במקום נוסף. גדולתו של הקדוש ברוך הוא אין לה חקר ותכלית, וכל הבעיה היא שהעולם מסתיר עליה; וברגע שהאדם רואה את הדר גאונו, ממילא בא הדבר לידי שמחה.
גם שמחה זו אינה יכולה לבוא מאליה, שכן מצד עצמו אין האדם חש בחסרון: העולם אינו מפריע לו, ואדרבה, הוא נהנה ממנו. רק כאשר הוא מתבונן הוא מבין שכל העולם כולו הוא העלם והסתר גדול, ושהגילוי האלוקי מסתתר בו. לאחר התבוננות מרובה תבוא האהבה, תבוא השמחה, וכן "שאר מידות קדושות שבלב" - שכן כל המידות הקדושות שבלב, שהוא משכן הנפש האלוקית, נובעות מחכמה, בינה ודעת שבמוחין: המוח מתבונן והלב מתעורר.
מיקומן של שתי הנפשות - סיכום ביניים:
בשורות אלו נשלם הבירור שנפרש מפרק ג' ועד פרק ט', היכן מקומה של כל אחת משתי הנפשות: משכנה של הנפש הבהמית בלב, בחלל השמאלי; ומשכנה של הנפש האלוקית במוח וכן בחלל הימני שבלב.
אין הסכם שלום בין הנפשות:
לאחר שנתברר כי לכל אחת מהן טריטוריה משלה, היה מקום לחשוב שראוי לכונן ביניהן אוטונומיה: כל אחת תשכון במקומה, תעשה כרצונה ותניח לרעותה לתפקד כדרכה. על כך בא אדמו"ר הזקן עד סוף הפרק ומלמד שאין מצב כזה. אין אפשרות של הסכם שלום שבו כל אחת שולטת בתחומה, וגם אם ייכרת הסכם כזה יהיה זה הסכם מדומיין, שכן ברגע הנכון תפרוץ האחת קדימה ותשתלט על הכול. ביניהן מתנהלת מלחמה תמידית, וכל אחת מבקשת לגרש את חברתה עד תום.
ראוי להבחין: המוח והלב אכן צריכים לפעול בשיתוף פעולה, ובלבד ששניהם פונים לאותו כיוון; אולם הנפש האלוקית והנפש הבהמית אינן יכולות לשכון יחדיו כלל.
וזהו שנאמר: "ולאום מלאום יאמץ". פסוק זה נאמר לרבקה על יעקב ועשיו, שהם הסמל לנפש האלוקית ולנפש הבהמית. עשיו מוגדר "ישראל מומר", ולא כישמעאל הנקרא ישמעאלי לפי שהוא בנה של הגר; עשיו בן רבקה הוא, בדיוק כיעקב, ולפיכך הוא ישראל - אלא ישראל מומר, שהוא נפשו הבהמית של היהודי. על שתי נפשות אלו, שהיו יחד בקרבה של רבקה, נאמר "ולאום מלאום יאמץ": שני לאומים שכל אחד מתאמץ להפיל את חברו, ואין מצב ששניהם יעמדו יחדיו - או זה או זה.
משל העיר הקטנה:
אדמו"ר הזקן פותח במשל: "כי הגוף נקרא עיר קטנה". הכינוי לקוח מדברי שלמה המלך בקהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה ובנה עליה מצודים גדולים; ומצא בה איש מסכן חכם, ומילט הוא את העיר בחכמתו, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא". הגמרא במסכת נדרים מבארת את הפסוק כולו, ואליה מכוון אדמו"ר הזקן:
"עיר קטנה" - זהו הגוף.
"ואנשים בה מעט" - אלו האיברים, רמ"ח במספר; עיר קטנה ובה מאתיים ארבעים ושמונה תושבים.
"ובא אליה מלך גדול וסבב אותה" - זהו היצר הרע, המלך הראשון המגיע אל האדם מיד עם היוולדו, שכן "לפתח חטאת רובץ".
"ובנה עליה מצודים גדולים" - ומוסיפה הגמרא "וחרמים", היינו רשתות שבהן צדים ציד, ואלו הם העוונות: בכל עוון ועוון צד היצר הרע איבר נוסף ועוד איבר.
"ומצא בה איש מסכן חכם" - זהו היצר הטוב. ונקרא מסכן משום שהוא בא שני, ומוצא לפניו ממלכה שלמה הפועלת כבר, ועליו להשתלט על כל זה.
"ומילט הוא את העיר בחכמתו" - חכמתו היא תשובה ומעשים טובים.
"ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא" - "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב": בשעה שהיצר הרע שולט, אין אדם זוכר כלל שקיים בו יצר טוב, וסבור שרק היצר הרע מצוי בו.
חידושו של אדמו"ר הזקן - שני מלכים:
אדמו"ר הזקן מביא את דברי הגמרא בלשונו שלו, ומגלה בהם חידוש: אין לחשוב שמדובר במלך גדול מול איש מסכן, אלא ב"שני מלכים הנלחמים על עיר אחת" - אף לנפש האלוקית עוצמה של מלך.
ומהו רצונם של שני המלכים? "שכל אחד רוצה לכובשה ולמלוך עליה". וההבדל בין השניים: כיבוש נעשה באילוץ ובניגוד לרצון היושבים, ואילו מלוכה היא ברצון, כלשון תפילת ערבית "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". תחילה מבקש כל אחד לכבוש, ולאחר מכן למלוך, "דהיינו להנהיג יושביה כרצונו" - כל היושבים בעיר, היינו כל רמ"ח האיברים, "ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם".
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אהבת ה' באה "בלב משכילים המבינים ומתבוננים בדעתם אשר במוחם", ולפיכך נדרשת התבוננות בחכמה, בינה ודעת - ובדורות האחרונים, שהעולם נעשה בהם גס יותר, אין זו אלא הדרך היחידה. כמו כן עמדנו על 'שמחת לבב בתפארת ה' והדר גאונו', הבאה מהסתכלות ביקרא דמלכא ומראיית הגילוי האלוקי הפורץ את הסתר העולם. השלמנו את בירור מיקומן של שתי הנפשות, ולמדנו כי אין ביניהן הסכם שלום אלא מלחמה תמידית, כנאמר "ולאום מלאום יאמץ". לבסוף פתחנו במשל העיר הקטנה שבקהלת, כביאור הגמרא בנדרים, ובחידושו של אדמו"ר הזקן ששני מלכים נלחמים על העיר, וכל אחד מבקש לכובשה ולמלוך עליה ולהנהיג את רמ"ח האיברים כרצונו.
בחלק הבא נעמיק בהמשך המשל ובהבדל שבין כיבוש העיר לבין המלוכה עליה ברצון.