בחלק הקודם למדנו כי משכנה של הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי שבלב, וכי הדם הוא ביטויה של הנפש בגוף. כעת נעמוד על אופן פעולתה של הנפש הבהמית - מן הלב אל כל הגוף ואל המוח - ומנגד על משכנה של הנפש האלוקית, במוחין שבראש ובחלל הימני שבלב.
מכיוון שמשכן הנפש הבהמית הוא בחלל השמאלי שבלב, כל התאוות שבאדם שוכנות בלב, והלב פועל כתוצאה מן הבהמיות שבנפש. אדמו"ר הזקן נוקט סדר מסוים: "תאוות והתפארות וכעס ודומיהן". מדוע דווקא סדר זה?
סדר המידות - תהליך פעולתה של הנפש הבהמית:
תאווה - תחילה מתאווה האדם לדבר מסוים.
התפארות - משקיימת בו התאווה, הוא מתפאר בדמיונותיו ובתחושותיו סביב אותו דבר שהוא עתיד להשיג.
כעס - אולם לא הכל ניתן להשגה. משנתקל האדם במחסומים ואינו מגיע אל מבוקשו, באה תגובת הכעס: מדוע איני משיג את אשר אני רוצה? וחוזר חלילה.
זהו ביטויה של הנפש הבהמית בלב. ומן הלב מתפשטות מידות אלו בכל הגוף: הידיים פועלות לפי התאווה, הרגליים רצות אל אשר תוליכן, וכן העיניים, האוזניים והפה - הגוף כולו נעשה פעיל סביב התאווה שראשיתה בלב.
"וגם עולה למוח שבראש":
לכאורה, משנאמר שהמידות מתפשטות בכל הגוף, כלול בכך גם המוח. מדוע, אם כן, מוסיף אדמו"ר הזקן שהן עולות למוח? אלא שאין זו התפשטות בעלמא אלא עלייה ושדרוג: תפקידו של המוח כאן הוא "לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן" - למצוא תחבולות כיצד להשיג את התאווה וכיצד לשמרה.
ראוי לדייק: המוח משמש כאן ככלי שרת ללב בלבד, ואין הוא בן שיח המרסן את הלב. אצל הנפש הבהמית אין המוח קובע מה לרצות ומה לדחות, אלא רק כיצד להשיג. כך גם, להבדיל, אצל בעלי חיים: מצויים בהם תחכום ופיקחות מופלגים, אך כל תחכומם משועבד להשגת הרצונות והתאוות, ולעולם אין שכלם מורה להם לעצור. לעומת זאת, אצל הנפש האלוקית המוח הוא הקובע מה ראוי ומה אינו ראוי.
יש המבארים בדרך זו את הפסוק "ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל": מהו יתרונו של האדם על הבהמה? ה"אין". יכולתו לומר "לא", לומר "אין". הבהמה מתאווה, ואין לה מוח שיאמר לה "לא". האדם יכול לומר לעצמו: אתה רוצה, אך אין - אי אפשר, יש לעצור. לפיכך, גם כאשר הנפש הבהמית עולה למוח שבראש, אין זה אלא כדי לסייע ללב ולתאווה.
המקבילה בגשמיות - הדם:
אדמו"ר הזקן כבר קבע כי הדם הוא ביטויה של הנפש, ולפיכך הוא מראה שאותו סדר עצמו קיים גם בגשמיות: הדם מקורו בלב, ומן הלב הוא מתפשט לכל האיברים "וגם עולה למוח שבראש". אף כאן נשאלת השאלה מדוע נצרכה הוספה זו, והתשובה אחת היא: זרימת הדם במוח אינה כזרימתו בשאר האיברים. בכל אברי הגוף זורם אותו דם עצמו, ואילו למוח עולה החלק הזך והעדין שבדם, שכן המוח הוא מקום מעודן שאינו מקבל את הדם בצורתו הגסה. כשם שהדם מזדכך בעלייתו למוח, כך גם התאווה: מקורה בלב, ובעלייתה למוח היא משתדרגת מתאווה גסה לתאווה עתירת תחכום, מחשבות וחשבונות.
משכן הנפש האלוקית:
עד כה עסקנו במקום משכנה של הנפש הבהמית. "אך מקום משכן נפש האלוקית" - היכן היא שוכנת, והיכן הבסיס שממנו היא פעילה?
כפי שלמדנו, ההבדל שבין שתי הנפשות הוא שהנפש הבהמית מחפשת בכל דבר את האני, את הרגש ואת הכדאיות, ואילו הנפש האלוקית מחפשת בכל דבר את האמת - לא "מה יצא לי מזה", אלא מה נכון לעשות. לפיכך מקומה הוא "במוחין שבראש", שכן זהו אופיו של המוח: הוא מסוגל להבין דבר כפי שהוא, בין אם האדם נמשך אליו ובין אם לאו, ולקבל את המציאות בלא לערב שיקולים אישיים. אדרבה, שיקול דעת אישי המתערב בהבנה נקרא בלשון התורה שוחד, ו"השוחד יעוור עיני חכמים" ומאבד את החכמה האמיתית. החכמה האמיתית היא דווקא ניטרול האינטרסים וקבלת הדבר כמות שהוא.
מן המוח מתפשטת הנפש האלוקית לכל האיברים: המוח מורה ליהודי מה נכון לעשות, ובעקבותיו נשמעים כל האיברים - הרגליים רצות לדבר מצווה, וכן בשאר האיברים.
"וגם בלב":
כאן משתנה משמעות ההוספה. בנוגע לנפש הבהמית אמרנו שהעלייה למוח אינה קובעת בו משכן, ומקומה נותר בלב. אך המילים "וגם בלב" מתייחסות למשפט הפתיחה עצמו: מקום משכן נפש האלוקית הוא במוחין וגם בלב. שני בסיסים יש לה. שני דיוקים מלמדים על כך:
דיוק הלשון: אילו הכוונה הייתה שהיא נמשכת ללב בלבד, היה ראוי לכתוב "וגם ללב". הכתיבה "וגם בלב" מורה על משכנה של הנפש.
לשון מפורשת בפרק י"א: שם כותב אדמו"ר הזקן על "הטוב שבנפשו האלוקית שבמוחו ובחלל הימני שבלבו" - ומייחס את הטוב גם למוח וגם ללב.
והיכן בלב? "בחלל הימני שאין בו דם". כפי שכבר צוין, אין הכוונה שאין בו דם כלל, אלא כוונת הדברים היא באחד משני אופנים: שאין לו דם מצד עצמו והוא בבחינת תחנת מעבר בלבד; או שהרביעית דם המחזיקה את הגוף כולו אינה מצויה בו, שכן היא שוכנת בחלל השמאלי.
"לב חכם לימינו":
מניין שהנפש האלוקית שוכנת בחלל הימני שבלב? מן הפסוק "לב חכם לימינו". ראוי לדייק: לפסוק זה יש המשך - "ולב כסיל לשמאלו" - ואילו היה אדמו"ר הזקן מוסיף "וגומר", היינו מבינים שכוונתו להביא ראיה לשני הצדדים: שבחלל השמאלי שוכן הכסיל ובחלל הימני החכם. אך הוא מצטט את שלוש המילים הללו בלבד, שכן כוונתו להוכיח אך ורק את מקומה של הנפש האלוקית בחלל הימני.
ומדוע אין הוא נזקק לראיה על מקומה של הנפש הבהמית בחלל השמאלי? משום שדבר זה פשוט ואינו טעון הוכחה - הבהמה כולה לב וכולה תאוות. אך שהנפש האלוקית שוכנת גם בלב - זהו החידוש הטעון ראיה, שכן היא נתפסת כשייכת למוח.
ובכך טמון יסוד גדול: תפקידו של היהודי בעולם אינו מצטמצם במוח בלבד, אלא כולל אף את עבודת המידות. הנשמה ירדה לעולם כדי לתקן את המידות, ועבודת הלב היא עבודה חשובה שיש לה תכלית ומטרה - ולא עניין אגבי. לפיכך, כשם שמשכן הנפש האלוקית הוא במוח, כך יש לה משכן בלב ותפקיד על הלב, ועל כך מביא אדמו"ר הזקן את הפסוק.
"אהבת השם כרשפי שלהבת":
מהו ביטויה של הנפש האלוקית בחלל הימני שבלב? כנגד התאוות, ההתפארות והכעס שבחלל השמאלי, מביא אדמו"ר הזקן שתי דוגמאות כלליות של רגש יהודי - דרגה אחת ודרגה גבוהה ממנה - ומסיים "וכן שאר מידות קדושות".
הדרגה הראשונה היא "אהבת השם כרשפי שלהבת" - אהבה שבה אוהב היהודי את הבורא כשלהבת אש המתלהבת. ומובן כי אף שהלב הוא מקום משכנה של הנפש האלוקית, המעורר אותו הוא המוח, שהרי המוח שליט על הלב ופועל עליו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי משכן הנפש הבהמית בחלל השמאלי שבלב, וממנו מתפשטות התאוות בכל הגוף ועולות למוח - כשהמוח משמש כלי שרת לתאווה, בדומה לדם העולה למוח בזיכוך. מנגד, משכן הנפש האלוקית הוא במוחין שבראש, שכן המוח מסוגל לקבל את האמת ללא נגיעה אישית, וממנו היא מתפשטת לכל האיברים וגם בלב - בחלל הימני שאין בו דם, כמו שכתוב "לב חכם לימינו". דיוק זה מלמד שעבודת המידות היא חלק מהותי מתפקידו של היהודי, וביטויה הראשון הוא אהבת השם כרשפי שלהבת.
בחלק הבא נעסוק בהדגשתו של אדמו"ר הזקן בביטוי "כרשפי שלהבת", בדרגה הגבוהה יותר שהוא מביא בעקבותיה, ובשאר המידות הקדושות השוכנות בחלל הימני שבלב.