בעזרת השם אנו פותחים בלימוד פרק ט' בתניא. עם סיומו של פרק ח' הושלם שלב שלם במהלך הספר - לא הנושא כולו, אלא אחד משלביו - ולפיכך ראוי לעמוד תחילה על מבנה הפרקים שנלמדו עד כה.
סיכום המהלך מתחילת ספר התניא ועד לפרק זה:
פרקים א'-ב': בכל נפש מישראל ישנן שתי נפשות. הנפש האחת היא מצד הקליפה והסטרא אחרא, וענייניה נמנו בשורות ספורות בסיום פרק א'; והנפש השנית בישראל היא "חלק אלוקה ממעל ממש".
פרקים ג'-ה': ביאור מהותה של הנפש האלוקית. לנפש עשרה כוחות, המתחלקים לשתי קבוצות: שלושה כוחות שכליים - חכמה, בינה ודעת, ושבע מידות שברגש (פרק ג'). כמו כן יש לה שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה - ובהם עוסקת הנפש האלוקית בלימוד התורה ובקיום המצוות (פרק ד'). נקודת הדגש בפרקים ד'-ה' היא שכאשר הנפש האלוקית פועלת בשלושת לבושיה, היא מתרוממת לגבהים שאין בהם ערוך למדרגתה שלה קודם לכן.
פרקים ו'-ח': ביאור עניינה ומהותה של הנפש הבהמית. אף לה ישנם עשרה כוחות, שלושה של שכל ושבעה של רגש, אלא שסדרם הפוך מהאלוקית (כפי שיבואר להלן); ואף לה שלושה לבושים של מחשבה, דיבור ומעשה. כאשר האדם נכשל במחשבה, בדיבור ובמעשה האסורים, יורדת הנפש ממקורה בקליפת נוגה ומידרדרת אל שלוש הקליפות הטמאות לגמרי. פרקים ז'-ח' הביא אדמו"ר הזקן דוגמאות מעונשים שונים - כגון כף הקלע וגיהינום - כדי להבליט את עוצמת הירידה המתרחשת בשעת החטא.
בכך הושלם ביאורן של שתי הנפשות: הנפש האלוקית בפרקים ג'-ה', והנפש הבהמית בפרקים ו'-ח'. חלקו הראשון של פרק ט' פותח בביאור עניין נוסף: היכן ממוקמות שתי הנפשות הללו בגוף האדם, ומהו משכנה של כל אחת מהן.
משכן הנפש הבהמית:
פותח אדמו"ר הזקן: "והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל". 'משכן' פירושו המקום הקבוע והעיקרי, הבסיס שממנו נפעלים כל ענייניה. והיכן הוא? בלב, ובלב עצמו - בחלל השמאלי.
עוד קודם שנמשיך, יש להתבונן בעצם הקביעה שמשכנה בלב. כפי שנתבאר בתחילת פרק ו', אחד ההבדלים המהותיים בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית הוא שהנפש הבהמית מחפשת בכל דבר את עצמה: את ה'אני', את הכדאיות ואת שיקול הרווח וההפסד האישי. אין היא עושה דבר שאין לה בו אינטרס. משום כך משכנה בלב, שהרי הלב כולו רגש - אוהב, שונא, פוחד וכועס - והרגש הוא מהותה של הבהמיות.
ואם תאמר: הלוא בלב שוכנים גם רגשות חיוביים, ואף אהבת השם בכללם?
ההבדל הברור הוא שרגש חיובי אינו נוצר בלב באופן אינסטינקטיבי מאליו. אין אדם מגיע לאהבת השם מעצמו, כאילו התעוררה פתאום מאליה, אלא היא באה על ידי התבוננות והעמקה במוח, ומשם מחלחלת אל הלב. לעומת זאת, תאוות העולם עולות מאליהן ואינן דורשות מאמץ כלל. הנפש הבהמית שוכנת בלב ופועלת מיד, בלא שיעורר אותה דבר; ואילו הנפש האלוקית זקוקה לעוררות ואינה באה מאליה.
מכאן עולה נפקא מינה מעשית, כפי שביאר הרב נחום גולדשמיד בשיעוריו על התניא (שנתקבצו בספר "ביאורי הרנ"ג על התניא): אין אדמו"ר הזקן בא ללמדנו מיקום אנטומי, אלא להורות לאדם כיצד לזהות את מקורו של כל דבר המתעורר בקרבו. לעיתים סבור האדם שמשיכה מסוימת מקורה בקדושה, שהרי היא נראית טובה ונאה. על כך בא הכלל: אם הדבר נמשך מאליו, בלא מאמץ והתבוננות, יש לדעת כי מקורו בנפש הבהמית, שכן כל העולה מן הלב מעצמו - סימן שמהנפש הבהמית הוא בא.
מדוע דווקא החלל השמאלי:
ללב שני חללים, ימני ושמאלי (ובכל אחד מהם פרוזדור וחדר, והכוונה כאן היא לצד השמאלי בכללותו). אדמו"ר הזקן מגדיר את החלל השמאלי כמקום שהוא מלא דם. ולכאורה, אף החלל הימני מלא דם, וכל האיברים מלאים דם - ומהי אפוא כוונתו?
אלא שכך פועלת מערכת הדם: כל האיברים מקבלים את דמם מן החלל השמאלי, והוא דם מחומצן המאפשר לאיברים לפעול. לאחר שאיברי הגוף צורכים את החמצן שבדם, חוזר הדם אל החלל הימני, וממנו הוא נשלח אל הריאות לקבלת חמצן, ומן הריאות חוזר אל החלל השמאלי ושוב אל האיברים. נמצא שאף שבחלל הימני מצוי דם מבחינה פיזית, אין זה אלא דם ללא חיות וללא חמצן, דם העובר דרכו בלבד; ואילו החלל השמאלי הוא מרכז הדם - הדם שיש בו חיות, והוא המשלח אותו אל כל האיברים. זו כוונת הדברים שהחלל השמאלי מלא דם.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא את הפסוק: "כי הדם הוא הנפש". ידוע שישנה כמות דם מינימלית שבלעדיה אין האדם יכול לחיות, ובלשון ההלכה (בגמרא וברמב"ם) היא נקראת 'רביעית דם'. רביעית זו מצויה בחלל השמאלי, ובו היא נותרת תמיד ומעניקה חיות לכל המערכת. מובן שכאשר הדם מצוי בכל האיברים במילואו, האדם מתפקד טוב יותר, חזק יותר ופעיל יותר; אך המינימום ההכרחי הוא אותה רביעית דם. עליה נאמר "כי הדם הוא הנפש" - אותו דם המחזיק את החיות כולה הוא ביטויה של הנפש הבהמית.
שני פסוקים - שתי מטרות:
כבר בפרק א' (דף ה', עמוד ב') עסק אדמו"ר הזקן בנפש הבהמית וכתב שהיא מתלבשת בדם, אלא ששם הביא פסוק אחר: "כי נפש הבשר בדם היא". מדוע כאן שינה והביא את הפסוק "כי הדם הוא הנפש"? משום שלכל אחד משני הפרקים מטרה ותפקיד אחרים:
בפרק א': לא בא לעסוק במיקומה של הנפש הבהמית, אלא במהותה, ולומר שהיא מתלבשת בדם בלא להיכנס לפרטים היכן בדיוק. לכך די בפסוק "כי נפש הבשר בדם היא" - הנפש נמצאת בדם, בכל המערכת.
בפרק ט': כאן בא לדבר על מקום המשכן דווקא, על אותה רביעית דם שהיא הבסיס והמרכז. לפיכך אין די בפסוק הקודם, המלמד באופן כללי בלבד שהנפש שרויה בדם, ולכן מביא את הפסוק "כי הדם הוא הנפש" - אותו דם המחזיק את האדם בחיים הוא הנפש.
לסיכום: בחלק זה סקרנו את מהלך הפרקים שנלמדו עד כה - שתי הנפשות (א'-ב'), הנפש האלוקית על כוחותיה ולבושיה (ג'-ה'), והנפש הבהמית וירידתה בעת החטא (ו'-ח') - ופתחנו בפרק ט', העוסק במקום משכנן של הנפשות בגוף. למדנו כי משכן הנפש הבהמית הוא בלב, מקום הרגש, ובחלל השמאלי שבו, המלא דם מחומצן ומשלחו לכל האיברים. הכרנו את 'רביעית דם' שעליה נאמר "כי הדם הוא הנפש", ועמדנו על ההבדל בין פסוק זה לפסוק שהובא בפרק א'. כמו כן למדנו את ההוראה המעשית העולה מכל הנ"ל: כל התעוררות העולה מן הלב מאליה, בלא התבוננות ומאמץ, מקורה בנפש הבהמית.
בחלק הבא נעסוק בהמשך פרק ט' ובמקום משכנה של הנפש האלוקית בגוף האדם.