בחלק הקודם עסקנו בדברי אדמו"ר הזקן בעניין לימוד חוכמות האומות, ובלשון חז"ל שאין לעשות מהן "קרדום". בחלק זה נדייק בביטוי עצמו, נעמוד על הסכנה הטמונה בדרך זו, ונברר את דבריו של אדמו"ר הזקן על מי שיודע להשתמש בחוכמות אלו לעבודת השם.
מדוע נקטו דווקא בדוגמת הקרדום:
מדוע נקט אדמו"ר הזקן דווקא במשל הקרדום? ניתן לבאר זאת בשני אופנים. האופן הראשון: הקרדום הוא הדוגמה ההולמת למושג "ברווח". בין הכלים שבהם עושים מלאכה יש כלים שהבלאי שלהם גדול, ופחתם בא על חשבון הרווח, שהרי יש להחליפם תדיר. הקרדום לעומתם הוא כלי מסיבי ואינו עדין, הפחת שבו נמוך והעבודה בו נמשכת ללא הפסק. לפיכך דווקא הוא המשל ל"להתפרנס בהם ברווח", שכן בכלי שאינו בגדר קרדום יש פחת, וממילא אין הפרנסה ברווח.
אופן נוסף: אדמו"ר הזקן נוקט בלשון "קרדום לחתוך בהן", ואילו במשנה מופיע הביטוי "קרדום לחפור בו". ההבדל תלוי בפירוש המילה "קרדום": יש המפרשים אותה ככלי חפירה ויש המפרשים אותה ככלי חיתוך, וכמה משמעויות נאמרו בפירושה. מכל מקום, בשני המקומות מובא הביטוי מאותו הטעם עצמו.
יש נקודה נוספת ומעניינת בבחירת דוגמת הקרדום. אדם העובד עם קרדום אינו מתגאה בו ואינו רואה בו עניין כשלעצמו. הקרדום עצמו אינו נותן לו דבר, וכל אחיזתו בו והתעסקותו עמו אינן אלא לשם התוצאה שיביא. יש אמצעים שהאדם נהנה מהם גם בדרך עצמה, ואילו הקרדום הוא אמצעי בלבד, שמעבר לתכליתו אין ממנו כלום.
לפיכך ההיתר אמור באדם המסוגל ללמוד את חוכמת האומות כשהיא בעיניו קרדום בלבד: בלי להתפעל ממנה ובלי ליהנות ממנה כשלעצמה. ברגע שהאדם נהנה מן החוכמה עצמה ולא מחמת המטרה שלשמה למד, כאן כבר ישנו עניין של טומאה. אך עבור מי שיודע להתייחס אליה כאל קרדום, אין בכך פגם.
דרך שיש בה סכנה:
כל זמן שאין האדם עומד ביחס זה, הדרך מסוכנת מאוד. ידועה תנועת ההשכלה, שעשתה שמות בעם ישראל וביקשה לעקור רבים מן הדרך הנכונה של דבקות בתורה ובמצוות בטענה שיש ללכת אחר ההשכלה. הרבי הצמח צדק, האדמו"ר השלישי, נלחם בה בכל עוז, וקיימת חוברת המספרת את הפרשה כולה: "הצמח צדק ותנועת ההשכלה".
באותה תקופה ביקש גם אחד מגדולי ישראל, רבי ישראל מסלנט, להילחם בתנועת ההשכלה. הוא לקח את אחד מתלמידיו המוכשרים ואמר לו: "אני שולח אותך ללמוד את כל חוכמות ההשכלה, ותראה להם שאפשר ללמוד את כל ההשכלה ולהיות יהודי ירא שמיים. הם טוענים שיש לעזוב את הדת מפני ההשכלה, ואתה תראה להם שאפשר גם וגם". סופו של הסיפור שהתלמיד נשאר שם. הרי שדרך זו בחזקת סכנה, ואין היא פשוטה כלל.
לימוד החוכמות לעבודת השם:
אדמו"ר הזקן מוסיף אפשרות נוספת: "או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם והרמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן" - כלומר, אדם היודע להשתמש בחוכמה עצמה לעבודת השם או לתורתו. הרמב"ם, כידוע, עסק הרבה מאוד בחוכמות רבות, וכן הרמב"ן, ושניהם עסקו בהן מטעם זה.
כאן יש לעשות סדר בכל העניין ולהבין מדוע הביא אדמו"ר הזקן דווקא את הרמב"ם, שהרי תנאים ואמוראים רבים מסופר עליהם שידעו חוכמות והיו חכמים גדולים.
כפי שמופיע באחד ממכתבי הרבי, ניתן לסכם את כל הרמות האפשריות בלימוד חוכמות האומות ובידיעתן. באופן כללי היו לפני הרמב"ם חמש רמות, והרמב"ם הוסיף רמה שישית. נמנה אותן מלמעלה למטה.
הרמה הראשונה - ידיעת החוכמות מתוך התורה עצמה:
זוהי הרמה הגבוהה ביותר, והנדירה ביותר, ורק יחידי סגולה שייכים אליה: אלו היודעים את כל חוכמות העולם מן התורה עצמה, ואינם נזקקים לפתוח שום ספר חיצוני. הם פותחים את התורה ומוצאים בה את הכל, שהרי "לית מידי דלא רמיזא באורייתא" - אין דבר שאינו מרומז בתורה. כל חוכמה שבעולם מצויה בתורה, אלא שלא לכל אדם יש את העיניים הבהירות לפתוח את התורה ולמצוא בה את הכל.
דוגמה מעניינת לכך מובאת בגמרא. רבי יהושע בן חנניה ידע לקבוע שעיבורו של הנחש נמשך שבע שנים. החכמים ניסו להתווכח עמו, ולבסוף, לאחר בדיקות חוזרות ונשנות, הגיעו אף הם למסקנה שצדק, ואילו הוא לא נזקק לשום בדיקה. שאלוהו מניין הוא יודע זאת, והשיב שהדבר כתוב בתורה.
וכך היה חשבונו: בנחש נאמר "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה", ויש להבין מדוע נאמרו שניהם, שהרי אם ארור הוא מן הבהמה, ממילא ארור הוא גם מן החיה. אלא שמכאן למד את היחס: החתול, שהוא מן החיות, עיבורו חמישים ושניים יום; החמור, שהוא מן הבהמות, עיבורו פי שבעה מכך, כשנה. ואותו מרחק שבין הבהמה לחיה, רחוק הנחש מן הבהמה, ונמצא שעיבורו פי שבעה מן החמור, שהם שבע שנים. הכל כתוב בפסוק, אלא שיש לדעת כיצד לקרוא בו.
הרמה השנייה - חוכמות שהתורה מצווה ללמדן:
לעיתים התורה עצמה מצווה על היהודי לפתוח את חוכמות האומות וללמוד אותן:
עיבור החודש והשנה: בית דין החוקרים את העדים הבאים לפניהם חייבים להיות בקיאים בכל חשבונות מהלכי החמה והלבנה והגלגלים, עד שיש ממוני המצוות הסוברים שזו אחת מתרי"ג המצוות.
דיני עבודה זרה: בזמן שהעבודה הזרה הייתה מצויה, והיו מביאים לבית הדין עדויות על עובדיה כדי להענישם, היה על הדיין היושב בסנהדרין להיות בקיא בכל ענייני העבודה הזרה, שאם לא כן כיצד ידע אם המעשה נחשב עבודה זרה אם לאו.
ידיעת שפות: הדיין צריך לשמוע את הדברים ישירות מפי האדם ולא מפי מתורגמן, שכן התרגום עלול לשנות. לכן יש צורך לדיין לדעת שפות רבות.
חוכמת יוון: בסוף מסכת סוטה מובא שבמשפחת רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות, אמרו להם ללמוד חוכמת יוון, כדי שיהיו בקיאים ותהיה להם שפה משותפת עם המלכים, ויוכלו לשמש שתדלנים לטובת עם ישראל.
אדם הלומד את החוכמות באופן זה, אין בלימודו טומאה כלל ואין הוא עניין של שלוש הקליפות הטמאות, אלא קדושה ממש, שהרי הוא עושה בדיוק את המוטל עליו.
הרמה השלישית - לימוד בשעה הפנויה מן התורה:
מסופר במדרש ששמואל היה בקיא גדול באסטרולוגיה. שמואל עצמו דרש את הפסוק "לא בשמים היא": כל אלו שאומנותם בענייני שמיים אין התורה נמצאת בהם. אמרו לו: הרי אתה אסטרולוג גדול ובקיא בכל חוכמות האסטרולוגיה, ועם זאת גדול אתה בתורה, כיצד הדבר מתיישב? השיב להם שלמד את האסטרולוגיה בבית המים, ובלשונו: "בשעה שהייתי פנוי מן התורה, שהייתי נכנס לבית המים". במקום שאסור ללמוד בו תורה ואף לא להרהר בה, ניצל את הזמן ללימוד האסטרולוגיה. אין הוא מצווה על לימוד זה, אך מכיוון שלמד באותה שעה שבה אסור להרהר בדברי תורה, לכאורה אין בכך עניין של קליפה.
הרמה הרביעית - לימוד לצורך הבנת התורה:
אדם ההולך ללמוד את חוכמות האומות לא מפני שנצטווה על כך ולא בשעה הפנויה מן התורה, אלא משום שבלעדיהן לא יבין עניין מסוים בתורה.
דוגמה לכך: מסופר על רב שעזב את הישיבה לשנה וחצי והלך לשהות בשדה אצל רועי צאן, כדי שילמדוהו את כל מבנה גוף הבהמה, איבריה הפנימיים והחיצוניים. מה ראה להשקיע שנה וחצי בלימוד זה? לשם הבנת דיני בכור: כדי להתיר בכור לשחיטת חולין צריך שיהיה בו מום שאינו עובר, מום בלתי הפיך, אך אם המום עובר והבכור עשוי לשוב לתקנתו, אסור להוציאו לחולין. ומי יכריע אם המום עובר או קבוע? רק מומחה. רב ביקש להיות מומחה בבכורות, כדי שידע להורות למי שיבוא לפניו.
יכול להיות מצב שמביאים לפני הרב תרנגול שנמצאה בו מחט לאחר השחיטה, כדי לברר אם טרפה הוא. ויאמר הרב: אם האיבר הזה הוא קורקבן הרי ההלכה היא כך, ואם האיבר הזה הוא גרון הרי ההלכה היא כך... כלומר, הרב אינו יודע כיצד נראה הקורקבן וכיצד נראה הגרון, אלא רק שבפוסקים נאמר כך וכך על גרון וקורקבן... לכן על הרב להקדיש חלק מזמנו וללכת לבית המטבחיים, ללמוד כיצד נראים הקורקבן והריאות, שאם לא כן לא יבין את ההלכה. נמצא שאדם ההולך ללמוד חוכמות מפני שהוא נזקק להן להבנת ענייני התורה, אף לימודו כשר.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי הקרדום נבחר כדוגמה משום שהוא אמצעי בלבד, שאין בו גאווה ואין ממנו הנאה כשלעצמו, וכך על האדם להתייחס אל חוכמות האומות. ברגע שהוא נהנה מן החוכמה עצמה, כבר נכנס בכך עניין הטומאה, ולכן הדרך הזו בחזקת סכנה. עוד למדנו את דברי אדמו"ר הזקן על מי שיודע להשתמש בחוכמות לעבודת השם ולתורתו, וזהו טעמם של הרמב"ם והרמב"ן, ופתחנו במניין הרמות שבלימוד חוכמות האומות: ידיעתן מתוך התורה עצמה, לימודן מכוח ציווי התורה, לימודן בשעה הפנויה מן התורה, ולימודן לצורך הבנת ענייני התורה.
בחלק הבא נמשיך ברמה החמישית ונגיע לרמה השישית, חידושו של הרמב"ם, שממנה יובן מדוע הביא אדמו"ר הזקן דווקא את הרמב"ם והרמב"ן וסיעתן.