בחלק הקודם עסקנו באדם המבטל תורה ומדבר בינתיים דברים בטלים. ראינו שיש בכך כמה עניינים: ביטול תורה, ביטול מצוות עשה של "ודברת בם", ובנוסף לכך הטומאה שנוטלת נפשו מאותם דברים בטלים עצמם.
כעת, בסיום הפרק, מגיע אדמו"ר הזקן לנקודה מעניינת: מה דינו של אדם שאינו מבזבז את זמנו על שטויות, אלא יושב ולומד בזמן זה את חכמות העולם - כימיה, פיזיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה וכיוצא בהן? האם גם זה נחשב ביטול הזמן, והאם כרוכה בכך קליפה מסוימת, שהרי לכאורה מדובר בעניין של תוכן ושל חכמה?
לימוד חכמות האומות כביטול תורה:
כותב אדמו"ר הזקן: "וכן העוסק בחכמות העולם, חכמות אומות העולם, בכלל דברים בטלים יחשב לעניין ביטול תורה". כאשר באים לבחון מה עשה האדם עם זמנו - האם קיים את הציווי "ודברת בם" או שביטל תורה - אין הבדל בין דברים בטלים לבין החכמות המעמיקות ביותר, אף אותן חכמות שנדרשים כמה תארים באוניברסיטה כדי להגיע אליהן. ביחס לתורה נחשב לימודן ביטול תורה, וממילא קיבלה נפשו את אותה קליפה, ועליה לעבור את אותו תהליך, אף שמדובר בעניין של חכמה.
מקור הדברים הוא בהלכות תלמוד תורה, שם נאמר במפורש שכל זמן שאדם אינו לומד תורה - בין אם עסק בדברי הבל ובין אם עסק בחכמות האומות - הרי זה ביטול תורה.
יתרה טומאתה של חכמת האומות:
אדמו"ר הזקן מוסיף ומחדש שלא זו בלבד שאין בלימוד החכמות יתרון על דברים בטלים, אלא "יתרה טומאתה" - הטומאה שמקבלת הנפש מלימוד חכמות האומות חמורה וגדולה מן הטומאה שהיא מקבלת מדיבור דברים בטלים. ומדוע?
ההסבר נעוץ בשאלה איזה חלק בנפש נפגם בכל אחד מן המקרים. הנפש בנויה משכל וממידות, כפי שנתבאר בפרק ג', וכל דבר שאדם מדבר, חושב או עושה הוא ביטוי של אחד מכוחות אלו:
דברים בטלים: "אינו מלביש ומטמא, רק המידות מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלוקית, בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו שבנפשו הבהמית". כבר בפרק א' נתבאר שהנפש הבהמית כלולה מארבעה יסודות - אש, רוח, מים ועפר - ושדברים בטלים באים מיסוד הרוח; לפיכך הם מטמאים את המידות שביסוד הרוח שבנפש האלוקית. אך "ולא בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו, מאחר שהם דברי שטות ובורות" - השכל אינו שותף בהם כלל, שהרי אין צורך בחכמה כדי לדבר דברים ריקים שאף השוטים ועמי הארץ יכולים לדברם, ועל כן נותרת בחינת חב"ד שבנפשו נקייה.
חכמות האומות: "מה שאין כן בחכמת האומות" - הלומד אותן מוכרח לשתף בלימודו גם את שכלו, ולפיכך הן מלבישות ומטמאות את בחינת חכמה בינה ודעת שבנפשו האלוקית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו. הנפש האלוקית אינה מנותקת ממעשי האדם - כל מה שאדם עושה הוא עושה עם כל נפשו, והיא נגררת אחריו אל אשר ילך. וככל שהפגם נוגע בחלק פנימי ועדין יותר, כך הוא עמוק וקשה יותר. משל למה הדבר דומה: חפץ הנמכר כסוג ב' מחמת פגם שיש בו - אם הפגם נמצא שוליו, יורד מחירו במעט בלבד; אך אם הפגם ב"מוח" של החפץ, לעיתים אין הוא ראוי אלא לגרוטאות. כך גם בנפש: פגם במידות אינו כפגם בשכל, ולפיכך הטומאה כאן כואבת ומשמעותית הרבה יותר.
בדרך אגב, ובשתי מילים בלבד, מרמז אדמו"ר הזקן מניין באה בכלל מציאות של חכמה בעניינים שאינם קדושה, שהרי כל מושגי החכמה, המידות, הכלים והכוחות מקורם בקדושה. על כך הוא כותב שחכמות אלו "נפלו שם בשבירת הכלים מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי חן" - ליודעי הקבלה ידוע שהחכמה האמיתית מקורה בקדושה, ומבחינת האחוריים של חכמה דקדושה נשתלשלה מציאות של חכמה אף בעניינים שאינם קשורים לקדושה.
כיצד, אם כן, עסקו בהן גדולי ישראל?
המעיין בגמרא ובמדרשים מוצא סיפורים רבים על גדולי ישראל, תנאים ואמוראים, שהיו בקיאים גדולים בכל מיני חכמות. כיצד מתיישבים הדברים עם קביעתו של אדמו"ר הזקן שלימוד זה מטמא את המוח, ולכאורה אין להתעסק בו כלל?
על כך כותב אדמו"ר הזקן שהאפשרות היחידה שבה רשאי אדם כערכנו לעסוק בהן היא "אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהם" - כלומר שהוא משתמש בחכמות כאמצעי לפרנסה. הקרדום הוא הכלי שבו חוצבים וחותכים, וכוונת הדברים שאם משמשות לו החכמות ככלי פרנסה, אין בכך פגם. יתרה מזו, אדמו"ר הזקן מוסיף הנחה נוספת: "דהיינו כדי להתפרנס בהם ברווח" - אף אם יכול היה למצוא פרנסה גם בלעדיהן, ורק ידיעתן מביאה לו פרנסה קלה יותר, ברווח ומתוך מנוחת הנפש - אף זה מותר. ובלבד שתכלית הדבר תהיה "לעבוד ה'", שכן אם אין הכוונה לעבודת השם, שוב יורד הדבר לקליפה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי העוסק בחכמות העולם במקום בתורה נחשב מבטל תורה ככל המדבר דברים בטלים, כמפורש בהלכות תלמוד תורה. יתרה מזו, טומאת חכמות האומות חמורה יותר: דברים בטלים מטמאים את המידות בלבד, שכן הם דברי שטות ובורות שאין השכל שותף בהם, ואילו חכמות האומות מלבישות ומטמאות את בחינת חכמה בינה ודעת שבנפש האלוקית, וככל שהפגם פנימי יותר כך הוא קשה יותר. מקורן של חכמות אלו באחוריים של חכמה דקדושה שנפלו בשבירת הכלים. ההיתר היחיד לעסוק בהן הוא בעשייתן "קרדום לחתוך בהם" - להתפרנס מהן ברווח לשם עבודת השם.
בחלק הבא נעמיק במשל הקרדום שנקט רבינו בשני אופנים, נעמוד על מצב נוסף שבו יש היתר להשתמש בחכמות אומות העולם.