מכאן ואילך מתחיל קטע חדש העוסק בחוכמות טומאות העולם. בטרם נמשיך, נחזור בקצרה על עיקרי הדברים שנתבארו בחלק זה של הפרק, ונוסיף עליהם כמה נקודות להשלמת העניין.
קליפת נוגה ושלוש הקליפות הטמאות במאכלים:
למדנו בשיעורים האחרונים על המושג 'קליפת נוגה', המצוי למשל במאכלים המותרים. בקליפת נוגה קיימות שלוש אפשרויות:
להעלותה אל הקדושה.
להשאירה במצבה.
להורידה אל שלוש הקליפות הטמאות.
הדגשנו כי אף כאשר האדם מתעסק בענייני קליפת נוגה ומשאיר אותם במצבם, עדיין כשמה כן היא - קליפה. קליפה אינה דבר חיובי, ובשלב מסוים יש להסירה. לפיכך הזכיר אדמו"ר הזקן כמה אופנים שבהם מנקה הקב"ה את הנפש מן הקליפה שנדבקה בה.
לעומת זאת, שלוש הקליפות הטמאות, שהן חמורות בהרבה מקליפת נוגה, מתבטאות במאכלים במאכלות אסורות. שם אין בידי האדם כל יכולת להעלות את הדבר למעלה, כמו שמתאפשר בקליפת נוגה, אלא הכיוון הוא אחד בלבד - כלפי מטה. אדם האוכל מאכלות אסורות אינו יכול להעלותן, ואין נפקא מינה אם אכל אותן בכוונות ובברכה, או אם התפלל ולמד בכוח שקיבל מהן, שכן דבר זה לא יועיל מאומה.
קליפת נוגה בעולם הדיבור:
לאחר מכן עבר אדמו"ר הזקן לדבר על עולם הדיבור. גם בדיבור ישנו דיבור שהוא בבחינת קליפת נוגה, וישנו דיבור שהוא משלוש הקליפות הטמאות. ובדיבור שהוא קליפת נוגה חוזרות שלוש האפשרויות: הוא עשוי להישאר במצבו, לרדת למטה או לעלות למעלה, כדין כל קליפת נוגה.
דיבורים אסורים, כגון לשון הרע וליצנות, יונקים בוודאי משלוש הקליפות הטמאות, שהרי הדבר עצמו אסור. אמנם יש להבחין: הגמרא אומרת שכל ליצנות אסורה חוץ מליצנות של עבודה זרה, וכן הזכרנו בפרק הקודם, פרק ז', את העניין של מילתא דבדיחותא שבה היו פותחים לפני הלימוד. כאשר הדבר נעשה בצורה נכונה, אין ספק שהוא עולה לקדושה. דברינו אמורים בליצנות ובלשון הרע במובנם השלילי, שהם משלוש הקליפות הטמאות.
שונה מהם עניין הדברים הבטלים. אין מדובר בדיבורים שיש בהם איסור מצד עצמם, אלא בשיחה על מזג האוויר, על חדשות כלליות וכיוצא בזה, שאין בהן לשון הרע, אלא רק דיבורים סתם. דיבורים אלו הם קליפת נוגה, ומעמדם תלוי באדם המדבר.
מקור הדברים בפסוק שאנו אומרים בקריאת שמע: "ודיברת בם". שואלת הגמרא מהו הדיוק במילה "בם", ומשיבה כי היא באה למעט: "בם" - בדברי תורה, ולא בדברים בטלים. נמצא שכל שעה שאדם עוסק בתורה ואינו מדבר דברים בטלים, הוא מקיים מצוות "ודיברת בם". מכאן שני מצבים:
עם הארץ שאינו יכול ללמוד: אין ביכולתו לקיים "ודיברת בם" בדברי תורה, שכן אינו מבין ואינו יודע לקרוא. אצלו הדברים הבטלים הם בהיתר, ולפיכך קליפת נוגה שבהם נשארת במצבה ואינה יורדת למטה. אף על פי כן, כיוון שגם קליפת נוגה טעונה ניקוי, נדרשת הנפש לטהרה מסוימת, והיא עניין 'כף הקלע' שעליו הרחבנו בשיעור הקודם.
מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק: המדבר דברים בטלים בשעה שהיה יכול ללמוד, הרי הם אצלו באיסור, ואינם עוד קליפת נוגה בלבד. אצלו לא די בכף הקלע, אלא נדרשת תוספת: ירידה לגיהינום.
לאדם זה שלושה עניינים הטעונים תיקון: ראשית, עצם הדיבור בדברים בטלים והקליפה הנדבקת ממנו. שנית, ביטול מצוות עשה של "ודיברת בם". ושלישית, שהמצווה שביטל היא מצוות תלמוד תורה, שעליה מגיע חשבון נפרד בפני עצמו.
משל הבגד:
באחד המאמרים מובא לכך משל גשמי. בגד שספג אבק בלבד - די בניעורו, האבק יוצא והבגד ראוי ללבישה. אך בגד שנדבק בו כתם, אף כתם שאינו מן החמורים, לא יועילו לו אלף ניעורים, אלא יש להכניסו למכבסה, במים חמים, ולנקותו.
כך הדבר בנפש: קליפת נוגה דומה לאבק, וכף הקלע היא כניעור המנקה את הנפש; אך שלוש הקליפות הטמאות, כדיבורים אסורים וליצנות, דומות לכתם, ולגביהן אין הניעור מספיק, ונדרשת פעולה נוספת הנקראת גיהינום.
"גיהינום של שלג":
הזכרנו בסוף השיעור הקודם כי המבטל מצוות עשה מחמת עצלות נדרש לסוג גיהינום המכונה "גיהינום של שלג". מדוע דווקא שלג? חסידים בדורות הקודמים, שהיו לומדים את התניא, ביארו זאת על פי הנהוג ברפואת הגוף. אדם שיש לו חום מציעים לו לשתות כוס תה חם, ולכאורה תמוה: הרי חם לו, ומדוע להוסיף לו חום? אלא שהכלל הוא "הבלא מפיק הבלא" - ההבל מוציא את ההבל, והחום שמכניסים מוציא את החום הקיים. כיוצא בזה, אדם שקפא מקור, אחת הדרכים לחממו היא לשפשף את גופו בשלג דווקא, ובכך חוזרת אליו החיות (השפשוף הוא הפועל, אך הוא נעשה בשלג).
לפי ביאור זה, אדם שעבר על מצוות לא תעשה פעל פעולה אקטיבית מתוך חום, ולכן תיקונו בגיהינום של אש, שהאש מוציאה את האש. ואילו מי שביטל מצוות עשה, ביטולו נבע מקרירות ומעצלות, ולפיכך תיקונו בגיהינום של שלג, שהקור מוציא את הקור.
אמנם באחד המקומות שולל הרבי ביאור זה, אף שהוא נשמע הגיוני ומעניין, ומפנה לספר ליקוטי תורה של האר"י הקדוש, שממנו מצטט הרבי לשון המוכיחה בוודאות שאין זו הכוונה. הרבי מבאר כי הטעם אחר: עניין של מידה כנגד מידה - עשית באש, תקבל באש; עשית בקור, תקבל בקור.
הלצה בעניין 'כף הקלע':
להשלמת העניין נביא דבר שאמר אחד מחסידי הדור הקודם בדרך הלצה, בליצנות המותרת... גילו של אדם, אמר, אינו נקבע לפי הכתוב בתעודת הזהות או בדרכון, אלא לפי לימודו, כלשון הכתוב "והדרת פני זקן", ודרשו חז"ל: "זקן - זה שקנה חכמה". מי שלמד הרבה הוא זקן, ואילו מי שלא למד מאומה, אף שהגיע לשבעים שנה, מבחינת הלימוד עודנו ילד.
לפיכך, אדם שכל ימיו עסק בדברים בטלים והגיע לזקנה עם זקן לבן וארוך, כשעולה נשמתו למעלה והמלאכים מקבלים אותה, קורה דבר מוזר: בחיצוניות לפנינו זקן לבן, אבל בפנימיות יש כאן ילד שלא למד כלום. אומר המלאך האחד לחברו: "נשמה כזו קיבלת? זרוק אותה אליי, נראה מה קיבלת". והנשמה נזרקת מקצה לקצה, שהרי המלאכים מתפלאים לראות נשמות מסוג זה, ובגמרא מצינו ביטוי שמלאך עומד בשליש העולם, ומדובר במרחקים עצומים. זהו, בדרך צחות, עניין 'כף הקלע'. וכמובן, דברים אלו נאמרו בדרך הלצה בלבד, שהרי יש שהספיקו הרבה בזמן קצר.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסודות שנלמדו בפרק ח': ההבחנה בין קליפת נוגה, שאפשר להעלותה, להשאירה או להורידה, לבין שלוש הקליפות הטמאות שאין להן העלאה כלל; יישום ההבחנה בעולם הדיבור בין דיבורים אסורים לדברים בטלים, ובין עם הארץ שדבריו בהיתר לבין מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק; משל האבק והכתם המבאר את ההבדל שבין כף הקלע לגיהינום; טעם "גיהינום של שלג" לפי ביאור החסידים ולפי הרבי, שהעמידו על מידה כנגד מידה; והלצת החסיד בעניין כף הקלע.
בחלק הבא נמשיך מן המקום שבו עצרנו, בקטע החדש שבפרק ח', העוסק בחוכמות טומאות העולם.