בחלק הקודם עסקנו בדינו של מאכל המותר הנאכל שלא לשם שמיים ובצורך בבירורו. כעת נעבור אל הדיבור: מה דינו של אדם המדבר דברים בטלים, ומהי הדרך לטהר את הנפש מהם.
אדם המדבר דברים בטלים אינו מדבר דברים אסורים. אין לבוא אליו בטענה שדיבר דבר האסור, שכן דיבורו נעשה בהיתר. אך מאידך גיסא, אין הוא יכול לומר שהאנרגיה שהוציא במילים אלו היא קדושה, שהרי לא היה בדיבור זה שום עניין של מצווה. וכפי שנתבאר בפרק ו', אין מצב אמצעי: או קדושה או סטרא אחרא. נמצא שדיבור זה, אף שהוא בהיתר, דומה למאכל המותר הטעון בירור, ועל האדם לטהר את נפשו מטומאה זו ומקליפה זו.
יסוד הדברים: כל דיבור הוא אנרגיה. אין המילה יוצאת מן הפה ונעלמת ללא כל השפעה, אלא לכל מילה יש כוח ומשמעות, והיא נקשרת בנפשו של האדם ונשארת קשורה בה - כפי שיתבאר בהמשך, עד שהנפש מיטהרת לגמרי. אין מילה ההולכת לאיבוד. משום כך, לאחר שדיבר האדם דברים בטלים, נקשרת נפשו באנרגיות שאינן קדושות, וממילא הן טמאות, והנפש נזקקת לטהרה.
מהו 'כף הקלע'?
הטהרה נעשית על ידי גלגול הנפש ב'כף הקלע', כמובא בזוהר פרשת בשלח (דף נ"ט). 'קלע' הוא מכשיר הזורק את החפץ מקצה אל קצה, כעין בליסטרה. ומהי משמעות הדבר בנפש? זריקת הנפש מקצה אל קצה, כאשר תוכן הקצוות משתנה לפי מדרגתה:
נפש שטעמה עונג רוחני: אדם שהיו לו בחייו הזדמנויות של עונג בדבר רוחני, ומפעם לפעם הייתה לו התעוררות רוחנית - מכניסים את נפשו אל העונג הרוחני, ומיד לאחר מכן זורקים אותה אל העונג הבהמי, וחוזר חלילה. מחזירים אותה אל אותו עונג עצמו שהיה לה בדיבורים הבטלים, אלא שעתה היא קולטת ומרגישה עד כמה מטופש היה הדבר, וזהו צער עצום לנפש.
נפש שלא טעמה עונג רוחני: אדם שמעולם לא היה שייך לעונג רוחני, אך קיים תורה ומצוות ברמה בסיסית - עליו נאמר הביטוי שזורקים אותו מארץ ישראל לחוץ לארץ ומחוץ לארץ לארץ ישראל. הכוונה היא לרצון: נותנים לנפש תחושה של רצון לקיים תורה ומצוות, ומיד לאחר מכן רצון להפך.
וכמה זמן נמשך הדבר? הכל לפי מידת הניקוי הנדרשת, ובעולם זה אין מושג ה'זמן' קיים כלל. ב'היום יום', באותו קטע שהובא קודם לכן, נאמר שאדם יכול לטהר את עצמו מחיבוט הקבר על ידי אמירת דברי תורה שישית מן היממה. ואילו לגבי כף הקלע לא נזכר שיעור זמן כלל, אלא שינצל כל רגע פנוי לדברי תורה. נמצא שאין ראוי שיהיה זמן שבו אין האדם עוסק בדברי תורה.
דיבורים אסורים:
עד כה עסקנו בדיבורים שבהיתר. מה דינו של המדבר דברים אסורים, כגון ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם? כאן אין מדובר בדיבור המותר הטעון בירור, אלא בדיבורים אסורים שהם משלוש הקליפות הטמאות לגמרי. אף כאן נדרש כף הקלע, שכן כל דיבור בטל טעון כף הקלע, אך אין הוא מספיק: "אין כף הקלע לבדו מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, אלא צריכה לירד לגיהינום".
מהו גיהינום?
אדמו"ר האמצעי מבאר באריכות באחד ממאמריו את עניין הגיהינום, ומביא דוגמה המקרבת את הדבר להבנה. כבר נתבאר שהנפש נצחית היא, ואף כשהגוף שרוי בקבר נשארים בה כל הדברים שעשה האדם בחיי חיותו בעולם ואינם הולכים לאיבוד. אדם דיבר דברים מסוימים והיה לו בהם עונג, ואותו עונג נותר תפוס בנפשו על כל מיני העניינים שהתמלא בהם.
דוגמה: אדם המועמד מול מראה נפלא ורוחני, שנפשו יוצאת לראותו, ותוך כדי כך בא אליו מישהו ומתחיל לבלבל את דעתו בשטויות ולהציק לו. הוא מבקש להיות מרוכז, והלה מפריע. תחושה קשה היא לנפש להימצא במצב שבו היא מבקשת להתרכז בדבר אלוקי, ובו בזמן מכניסים לה דברים בטלים.
זהו עניינו של הגיהינום: הנפש כבר נמצאת במצב שבו היא יכולה לראות אלוקות, ובו בזמן נותנים לה לטעום את כל טעימות התענוגות שהיו לה בעולם בשעה שדיבר האדם דיבורים אסורים - ליצנות שנהנה ממנה, לשון הרע שנהנה ממנה. השילוב הנגדי, בין העונג האלוקי האין סופי לבין ההנאות הללו, הוא הצער האדיר לנפש הקרוי גיהינום.
וכיצד מנקה מצב זה את הנפש? משום שהאדם חש סלידה מן הדיבור האסור. ככל שעונגו באלוקות גדול יותר, כן מרגיש הוא את שפלות הדבר וטיפשותו, מתחרט עליו ומבקש להיפטר ממנו, וייסורים אלו הם המנתקים אותו מן השטות. משל לאדם ההולך אל הים ביום חורפי סוער, ואומרים לו שלא ילך והוא הולך; משתפס אותו הגל והוא עומד לטבוע, עוברת במחשבתו חרטה אמיתית: כמה חבל שלא שמע למה שאמרו לו. זהו הצער האמיתי, וזוהי משמעות הגיהינום - האדם מרגיש עד כמה מטופש היה מעשהו, מתחרט עליו, ובכך מטהר את עצמו מן המצב הזה.
ואילו על גן עדן, שהוא הצד החיובי, נלמד בעזרת השם בהמשך.
ראוי לציין: הקדוש ברוך הוא שאל את אברהם אבינו מה יעדיף לבניו - גיהינום או שעבוד מלכויות בגלות, ובחר אברהם בגלות. נמצא שכל הטרדות והבעיות והייסורים שיש לאדם בגלות באים במקומו של עניין הגיהינום. משל מפורש על נקודה זו מובא בסוף איגרת התשובה: הייסורים שלמטה מחליפים את הייסורים שלמעלה.
"וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים":
עד כה דובר במי שדיבר דברים בטלים בהיתר, שטהרתו בכף הקלע. אך מי שיכול היה לעסוק בתורה ובאותה שעה עסק בדברים בטלים, הרי דיבורו נעשה באיסור, ונמצאו בו שלוש בעיות:
עצם הדיבור בדברים בטלים, שעליו נאמר כף הקלע.
ביטול תורה: היה עליו ללמוד באותה שעה ולא למד, ונמצא שעבר על מצוות עשה של תלמוד תורה.
העונש הכללי החל על כל העובר על מצוות עשה מחמת עצלות, באיזו מצווה שתהיה.
ולכן נאמר: "אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה". לכאורה, כף הקלע מועיל לכל מי שעשה דבר האסור, ומדוע כאן אינו מספיק? משום שהדבר תלוי גם באיזו מצוות עשה מדובר. אדם זה עבר על מצווה מיוחדת במינה, ש"תלמוד תורה כנגד כולם": כשם שבצד החיובי אין דומה לשכרו של הלומד, כך אף בצד השני. משום כך ישנם עונשים חמורים המיוחדים לביטול תורה בפרטות, מלבד העונש הכללי החל על כל ביטול מצוות עשה מחמת עצלות.
'גיהינום של שלג' - מידה כנגד מידה:
העונש הכללי על מי שהיה עצל ולא קיים מצווה קרוי 'גיהינום של שלג', כמובא במקום אחר. אין הכוונה כפשוטו לשלג היורד, אלא לעניין שניתן להבינו על דרך מידה כנגד מידה: העובר על מצוות לא תעשה עושה זאת מתוך חיות, ולפיכך סוג הגיהינום שלו הוא גיהינום של אש; ואילו המבטל מצוות עשה אינו עושה מאומה אלא נשאר פסיבי מחמת עצלות, ולפיכך הגיהינום שהוא מקבל הוא גיהינום של שלג, של קרירות. נמצא שהמדבר דברים בטלים באיסור נדרש לכף הקלע, לגיהינום של שלג על ביטול מצוות עשה, ולעונש המיוחד על ביטול תורה.
הגדרת ביטול תורה:
ביטול תורה הוא מי שיכול היה ללמוד ולא למד, כפשוטו: לא הייתה לו שום סיבה שלא ללמוד ולא למד. מאז שהומצאו המכשירים האלקטרוניים אין עוד תירוץ למי שנוסע בדרכים, ואף קודם לכן היה בידו ליטול עמו ספר לכל מקום. אמנם בשעה שאדם עובד חייב הוא להיות מרוכז בעבודתו, ואין זו שעת לימודו, אך על כל אחד לקבוע עיתים לתורה בזמן שהוא פנוי ושייך לכך.
בספר הזיכרונות של אדמו"ר הקודם מסופר על יהודים שעסקו בעבודה פיזית, נפחים וכיוצא בהם, שהיו אומרים תוך כדי עבודתם את כל ספר תהילים בעל פה. עבודתם לא מנעה מהם לנצל כל רגע, שלא יהיה אצלם מצב של ביטול תורה.
נקודת הדברים כולם: על האדם לדעת שכל אנרגיה שהוא מוציא מטילה עליו מחויבות לראות שתלך אל צד הקדושה ותהיה לשם שמיים - כל דיבור, כל רגש, כל מאכל וכל מחשבה. ואם לא כן, גרם בכך בעיה שיש לנקותה ולטהרה. אין צורך להיות מונח בפרטי הדוגמאות, ולדון מהו גיהינום זה ומהו כף קלע זה; המסקנה צריכה להיות דווקא בצד החיובי - ההכרה בחשיבות ניצול כל רגע לטובה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי דיבור דברים בטלים, אף שהוא בהיתר, אינו דיבור קדוש, ולפיכך נקשרת הנפש בטומאה הטעונה טהרה על ידי גלגול בכף הקלע - זריקת הנפש מקצה אל קצה, כל נפש לפי מדרגתה. בדיבורים אסורים אין כף הקלע לבדו מספיק, ונדרשת ירידה לגיהינום, שעניינו הצער שבין ראיית העונג האלוקי לבין טעימת ההנאות הפסולות, צער המביא לחרטה ולטהרה. עוד למדנו שהמדבר דברים בטלים בשעה שיכול לעסוק בתורה נושא בשלוש בעיות שונות שאת כולן יש לתקן, ועמדנו על 'גיהינום של שלג' שהוא מידה כנגד מידה על העצלות, על הגדרת ביטול תורה ועל חובת קביעת עיתים לתורה.
בחלק הבא נעסוק בנקודה מעניינת נוספת המופיעה בסיום הפרק באותו נושא, וכן נשיב על השאלה מהו מקומה של הצדקה בטהרת הנפש.