בחלק הקודם למדנו על מאכלות המותרים הנאכלים לשם תאווה ועל מאכלות האסורות. כעת נעמוד על חומרת הדברים כפי שהיא עולה מדברי חז"ל, על עניינו של חיבוט הקבר, ועל הדרך שבה מורה אדמו"ר הזקן לאדם לאכול ולשתות מבלי להיטמא בהנאת העולם הזה.
"לא יאונה לצדיק כל אוון":
כך נאמר בספר משלי. הגמרא מספרת על רבי חנינא בן גמליאל, שבשל מעשה שאינו ראוי - שהטיל אימה יתרה בתוך ביתו - האכילוהו בטעות דבר אסור. מיד שואלת הגמרא: "האכילו?" - כיצד ייתכן הדבר? התוספות מבארים במקום: כיוון שנאמר "לא יאונה לצדיק כל אוון", אין זה ייתכן שצדיק יאכל מאכל אסור. ייתכן שצדיק ייכשל בדבר זה או אחר, אך במאכלים לא ייכשל, משום שהמאכל נעשה מיד דם ובשר מבשרו וחלק ממנו ממש, ולפיכך אין הקדוש ברוך הוא מכשיל אותו בכך, אף אם אינו יודע.
מכאן על האדם לדעת שכל מאכל נעשה מיד חלק ממנו, ומכאן עולה השאלה: כיצד מנקים זאת? לשם כך נצרך הגוף לחיבוט הקבר.
חיבוט הקבר:
עמוד זה בתניא הוא כמעט המקום היחיד שבו מדובר על עונשים. בתורת החסידות נדיר לעסוק בחיבוט הקבר, בכף הקלע ובגיהינום; אין אלו ביטויים המצויים בסגנונם של מאמרי חסידות, שכן אין מקרבים יהודי לתורה ומצוות מתוך פחד מן העונשים, ואין זו הגישה הנכונה. אדמו"ר הזקן מביא כאן את הביטויים החמורים הללו אך ורק כדי להמחיש עד כמה חמורה התאווה - בין בשלוש הקליפות הטמאות ובין בקליפת נוגה, כאשר האכילה היא לשם תאווה.
מהי פעולתו של חיבוט הקבר בגופו של האדם לאחר מאה ועשרים? כשמו כן הוא, חבטה, ועניינה לנקותו ולטהרו מן הטומאה שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו. הגוף נהנה בעת חיים חיותו מתענוגי העולם ונטמא, וטומאה זו יורדת ממנו על ידי חיבוט הקבר. מדובר בטומאת קליפת נוגה וב'שדים יהודאין' שהיו בו, ולא באותם שדים הבאים ממאכלות אסורות, שהם חמורים מן המאכלים המותרים הנאכלים לשם תאווה, ובהם יעסוק אדמו"ר הזקן בשורות הבאות.
האם ניתן להינצל מחיבוט הקבר?
הפתגם הידוע שמביא הרבי: מי שמבקש לנקות את עצמו בחייו, יקדיש חלק שישי מן היממה - עשרים וארבע השעות המחולקות לשישה חלקים - לאמירת אותיות התורה, תהילים וכיוצא בזה, וניקוי זה יפטור אותו מחיבוט הקבר.
הנפטרים בערב שבת: כתוב שאלו אינם עוברים את חיבוט הקבר, אלא שאין הדבר מסור בידי האדם לקבוע.
מי שלא נהנה מעולם הזה כל ימיו: זהו האופן היחיד שבו אין האדם שייך כלל לעניין חיבוט הקבר, שכן גופו זך ונקי ולא נהנה מן העולם הזה. על כך כותב אדמו"ר הזקן: "כרבינו הקדוש".
מיהו "רבינו הקדוש"?
אין אדמו"ר הזקן מבקש לספר לנו סיפור היסטורי בלבד על אדם שלא נהנה מן העולם הזה, אלא להורות ללומדי התניא את מי לחקות וכיצד. כל אחד יכול ליטול נקודה מהנהגתו, ברמה כזו או אחרת.
הקורא שורות אלו עלול לחשוב שרבי יהודה הנשיא חי בבקתה עלובה, שבקושי היה לו מה לאכול ומה לשתות, וסבל ייסורי תופת כל ימי חייו. אך המציאות אינה כזו, כמסופר בגמרא.
הגמרא במסכת עבודה זרה מספרת - וכן מובא ברש"י על החומש - שכאשר הייתה רבקה מעוברת בתאומים ולא ידעה מה מתרחש בקרבה, הלכה ושאלה, ונאמר לה "שני גויים בבטנך". דורשים חז"ל: אל תקרי "גויים" אלא "גאים", ואלו הם אנטונינוס ורבי. אנטונינוס היה מלך רומי, ורבי הוא רבי יהודה הנשיא - שני קצוות שיצאו מצאצאיהם של יעקב ועשיו, ו"גאים" הוא לשון גדולה.
ומהי גדולתם? אומרת הגמרא, ש"לא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים". אלו היו מאכלים משובחים ויקרים מאוד בזמנם, שרק עשירים גדולים הרשו לעצמם, ואף כשהיה נדיר להשיגם ונדרש ממון רב לכך, היה שולחנם בשפע. נמצא שרבי לא היה סגפן, וכל טוב היה מצוי אצלו.
אמנם התוספות כותבים שרבי עצמו לא אכל מהם, אלא שהיה מכניס אורחים גדול ורבים היו "אוכלי שולחנו", והוא דאג שלא יחסר דבר לכל היושבים אצלו. אך אי אפשר לבאר כך בפשטות, וההוכחה עולה מקטע אחר בגמרא.
הגמרא במסכת כתובות מספרת כי לפני פטירתו זקף רבי עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי", ורש"י מוסיף: "לא נהניתי מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה".
ודייקו בדבר: אילו לא היה רבי אוכל את המאכלים המשובחים, לא היה מקום לומר "גלוי וידוע לפניך", שהרי לשון זו מורה שרק לפניו יתברך הדבר גלוי. אילו היו הכול רואים שרבי פותח שולחן ומעניק שפע רב לאחרים ואינו נוגע כמעט במאכל שלפניו, היה הדבר גלוי וידוע לכל מי שהכיר את הנהגתו. מכך שנצרך לזקוף עשר אצבעותיו ולומר "גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי", מוכח שכל הסובבים סברו שהוא כן נהנה - כלומר, בפועל הוא אכל את המאכלים המשובחים ביותר, ואף על פי כן לא נהנה מהם.
מכאן מלמדנו אדמו"ר הזקן: מי שאינו נהנה מן העולם הזה, אין פירושו אדם החי חיי צער. ייתכן שהוא אוכל מאכלים טעימים, אלא שאוכל אותם אך ורק לשם שמיים.
דיוק הלשון "כרבינו הקדוש":
לפיכך מדייק אדמו"ר הזקן ואינו כותב "כרבי יהודה הנשיא". "הנשיא" הוא מלשון מרומם, ואילו היה נוקט כן, היה הלומד רואה לפניו אדם קדוש ומרומם שאין להידמות לו כלל. משכתב "רבינו" - הרבי שלנו - הרי הוא מלמד אותנו ואנו תלמידיו, ותלמיד יכול לחקות את אורחותיו של רבו ולילך בדרכיו על פי הדוגמה האישית שהותיר.
מכאן עולה דרכו של יהודי המבקש שלא להגיע לידי חיבוט הקבר, או ליתר דיוק - המבקש לחיות כנדרש ממנו. הוא אוכל ושותה, כמובן רק מאכלים המותרים, שהרי במאכלות אסורות, כפי שלמדנו, אין כל אפשרות להעלותן; ואת המותר הוא אוכל לשם שמיים, מתוך מטרה פנימית שכך רצון הקדוש ברוך הוא ממנו, או משום שזו סעודת שבת, כפי שנתבאר בפרק הקודם. על אדם כזה אפשר לומר שאינו נהנה באותה שעה.
"ועל דברים בטלים":
לאחר שעסק במאכלות המותרים והאסורים ובביאות אסורות, עובר אדמו"ר הזקן מכאן ועד סוף הפרק לתחום נוסף מחיי היומיום - עולם הדיבור. אף הוא צריך להיעשות בצורה נכונה: לעיתים הדיבור שייך לשלוש הקליפות הטמאות, ולעיתים נותר בקליפת נוגה. וכשם שאדם שאכל מאכל בכשרות מהודרת ביותר, וכיוון שלא אכלו לשם שמיים נצרך לנקות את גופו מכך שנדבק בו עניין, כך גם בדיבור: אף אם הדיבור עצמו אינו אסור, כיוון שאינו קדוש הוא מדביק בגוף טומאה מסוימת, שיש לחפש את הדרכים להיפטר ממנה.
ונדייק בלשון: "ועל דברים בטלים" - מדובר באדם המדבר דברים בטלים באופן שמותר לו לדבר. מיהו זה שמותר לו ומיהו זה שאסור לו? היכן בכלל יש היתר לדבר דברים בטלים? על כך משיב אדמו"ר הזקן: "כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד" - מי שאין בידו כל יכולת ללמוד, שאינו מבין דבר.
אף שורה זו טעונה ביאור. הרבי מקשה עליה ונשאר בצריך עיון, שכן מפורש בשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן שעם הארץ שאינו יכול ללמוד יקרא את מילות התורה אף בלא הבנה, שאף זו תורה, ויאמר תהילים. מכל מקום, כאן נוקט אדמו"ר הזקן "עם הארץ שאינו יכול ללמוד".
ואפשר היה לומר שהכוונה למי שאינו יודע לקרוא כלל; אלא שאדמו"ר הזקן לא כתב "אינו יודע לקרוא", אלא "אינו יכול ללמוד" - שאין בו למידה ואין לו הבנה, וממילא אין ביכולתו ללמוד.
לסיכום: בחלק זה למדנו מן הפסוק "לא יאונה לצדיק כל אוון" ומדברי התוספות שאין הקדוש ברוך הוא מכשיל צדיק במאכל, משום שהמאכל נעשה מיד דם ובשר מבשרו. עמדנו על עניין חיבוט הקבר, המנקה את הגוף מן הטומאה שקיבל בהנאת עולם הזה, ועל כך שאדמו"ר הזקן מזכיר עונשים - דבר נדיר בתורת החסידות - רק כדי להמחיש את חומרת התאווה. ראינו את הדרכים להינצל ממנו, ובראשן הנהגתו של רבינו הקדוש, שאכל את המשובח שבמאכלים ולא נהנה מהם כלל, ואת דיוק הלשון "רבינו" - שהוא רבנו ואנו תלמידיו היכולים לילך באורחותיו. לבסוף פתחנו בעניין הדיבור: "ועל דברים בטלים", וההיתר שנאמר ב"עם הארץ שאינו יכול ללמוד".
בחלק הבא נמשיך ונעמיק בעניין הדיבורים הבטלים, בהיתר שנאמר בעם הארץ ובנפקויות העולות ממנו.