בחלק הקודם למדנו כי מאכל האסור יונק את חיותו משלוש הקליפות הטמאות, ואין בכוח האדם להעלותו לקדושה - אף אם אכלו בלא ידיעה או לשם שמיים. בחלק זה נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן ונראה כי אף איסור דרבנן דינו כן, ומהו ההבדל שבין כוח המתאווה לדברים האסורים לבין כוח המתאווה לדברים המותרים.
"אפילו איסור דרבנן":
ממשיך אדמו"ר הזקן וכותב: "אפילו איסור דרבנן" - גם מאכל שאיסורו מדברי חכמים בלבד, דינו כמאכל אסור לכל דבר. הדוגמה שהובאה לעיל, מבכור שלא הראה את מומו לחכם, היא איסור דרבנן: ייתכן שנפל בו מום גמור, אלא שחכמים אסרו את אכילתו כל עוד לא הובא לפני חכם. אף על פי כן, המאכל קשור בשלוש הקליפות הטמאות ואין ביכולתו להתעלות.
ומניין לחכמים הכוח לשנות את מקור חיותו של החפץ? הרי התורה היא הקובעת איזו חיות אלוקית שורה בכל דבר. ומדאורייתא הרי המאכל מותר, כלומר חיותו מקליפת נוגה. ואין זה אלא שבאו חכמים, מכוח הרשות שנתנה להם התורה לעשות סייג ולגדור גדרות והרחקות, ואסרו אותו - כדוגמת בשר עוף בחלב, שמן התורה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו", ואין האיסור אלא בבשר בהמה, ואילו חכמים הוסיפו ואסרו אף בשר עוף. וכי בכוחם של חכמים להסיט את חיותו של החפץ מקליפת נוגה אל שלוש הקליפות הטמאות?
על כך משיב אדמו"ר הזקן בחיוב, "שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה". ואכן נחלקו בספרי ההלכה באיסורי דרבנן: האם החפץ עצמו נאסר, או שמא נותר החפץ במצבו הקודם והאדם בלבד מנוע מלאוכלו. מדברי אדמו"ר הזקן מבואר שאין זו מניעה על האדם בלבד, אלא החפץ עצמו מקבל חיות חדשה ממקום אחר, מהרגע שחכמים אסרוהו.
מדוע נקראים חכמים "סופרים", ומהי המעלה בהם על דברי התורה המפורשים?
משל לספר רב-מכר, מיוחד ומעניין, שכל האנשים קונים וקוראים בו. אדם אחד קרא את הספר ויודע את כל הכתוב בו, ואף זכה לפגוש את המחבר עצמו, וזה סיפר לו כמה דברים שמאחורי הקלעים - שורות ספורות שלא נכתבו בספר ואינן ניתנות לפרסום. היכן היוקר גדול יותר? תוכן הספר גלוי וידוע לכול, ואילו הדברים שהסופר גילה ולא כתב הם המסקרנים והחביבים במיוחד.
כך הוא למעלה: הקדוש ברוך הוא כתב ספר - תורה שבכתב, והוא הסופר. ויש דברים שלא כתבם בספר אלא גילה אותם לחכמים, שדבר ה' ומילתו על לשונם, והם הצינור המעביר את דברי הסופר עצמו. לפיכך נקראים דבריהם "דברי סופרים", וחמורים הם מדברי תורה. נמצא שאין חכמים משנים את החיות האלוקית, אלא מגלים אותה: בשעה שקבעו שדבר פלוני אסור, פירושו שהחיות האלוקית של אותו חפץ השתנתה והוא נעשה משלוש הקליפות הטמאות. קודם שאסרוהו היה במצבו הקודם, ומשנאסר אין הדבר תלוי עוד בידיעת האוכל ובכוונתו, כמבואר לעיל.
שני סוגי כוח המתאווה:
המתאווה לדברים האסורים: "שד משדים נוכראין" - נכריים. נפשו הבהמית של היהודי מקורה בקליפת נוגה, וזו כל מהותה ועניינה, ולפיכך היו כל תאוותיו אמורות להיות בדברים של נוגה בלבד. תאווה למאכל אסור אינה שייכת בו מצד עצמו כלל, ואם נמשך היהודי אל האסור - סימן שהתלבש בו כוח טומאה, שקיבלו מיצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלוש הקליפות הטמאות.
המתאווה לדברים המותרים: "שד משדים יהודאין" - 'שד יהודי', 'משלנו'... "לפי שיכול לחזור לקדושה". אדם האוכל מאכל מותר אך למילוי תאוותו, כמבואר בפרק ז', יורד לשלוש הקליפות הטמאות, אלא שהמאכל עצמו מותר וניתן להשיבו לקדושה.
ראוי להוסיף כי כל עבירה נובעת מ"רוח שטות", כמאמר חז"ל "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות" - ואף כאשר מדובר בדברים שמצד עצמם הם מקליפת נוגה, המשיכה אליהם באה מאותה רוח שטות.
ומהי אותה "תאווה"? אדם הרעב ואוכל כדי לקיים את גופו ונפשו - אין זו תאווה; רצונו היה של נוגה ונשאר בנוגה. תאווה היא כאשר אינו אוכל מחמת רעב, אלא לאחר ששבע נוטל את הביס הנוסף, את הביס האחרון שיכול היה להותירו בצלחת ולא היה קורה דבר. אכילה זו היא כבר לשם תאווה, ומאכל זה הוא היורד לשלוש הקליפות הטמאות. וכלל נקוט בידינו: מוטב שיאבד שיור המאכל ולא תושחת הנפש.
ומניין נולד ליהודי אותו "שד משדים נוכריים"? מריבוי תאוות ההיתר. בכל פעם שאדם מתאווה למאכל מותר, מכניס הוא בעצמו לתוכו את שלוש הקליפות הטמאות, ומרוב הפעמים שוב אין הדבר נחשב בעיניו לגרוע - שהרי הוא שרוי בתוכו תמיד. מתוך כך הוא עלול להגיע להתאוות אף לדבר שהוא מלכתחילה משלוש הקליפות הטמאות. נמצא שהאדם הוא המביא זאת על עצמו, ורק יש לדעת את המקור: זה בא משדים נוכריים וזה משדים יהודאים.
הנקודה העיקרית היא שדבר הקשור בשלוש הקליפות הטמאות אין יכולת להעלותו למעלה, ואילו מאכל המותר, שמקורו בקליפת נוגה, יכול לחזור לקדושה - כמבואר בפרק ז'. אימתי? כאשר יחזור האדם בתשובה ויחליט להשתמש בכל הכוחות שקיבל ואגר במשך חייו מן המאכלים המותרים לתורה ולמצוות, ומעתה יעביר את כוחותיו לקדושה. "אך מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה" - אף מי שאכל מאכלים בהכשרים המהודרים ביותר, אם כוונתו הייתה לשם תאווה, בינתיים מצוי הדבר אצלו ברמת שלוש הקליפות הטמאות, והוא נושא עמו כוחות של קליפה וסטרא אחרא שנוצרו מאכילתו, עד שיעלה אותם בתשובתו.
בעבודה למעשה:
קשה להגדיר במדויק את קו הגבול שבין הצורך לתאווה, ואין זו עבודה פשוטה להפריד בין התאווה לבין האכילה. עצם המודעות לכך שקיים עניין כזה כבר יש בה מעלה, ויש אדם המסוגל להגיע למדרגה זו. אין להסתכל על החיים כ'הכל או לא כלום', אלא בכל נקודת זמן ובכל ארוחה צריכה להיות מודעות: 'כעת עלי להתאפק', או להמתין עוד שתיים-שלוש דקות כשהמאכל כבר לפניו על הצלחת. גם התאפקות קצרה זו נקראת שבירת התאווה והרדיפה, וכל צעד כזה מפחית מאחיזת שלוש הקליפות הטמאות.
ומוסיף אדמו"ר הזקן: גם אחר כך, לאחר שהעלה האדם את הכול לקדושה, "הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף". רושם נותר בגוף, כפי שדובר בפרק ז': הדם והבשר שנוצרו מאותה אכילה שהייתה לשם תאווה כבר נעשו חלק ממנו, ואין ההחלטה שמהיום והלאה יהיה הכול כשורה מבטלת אותם. האנרגיה הרוחנית הועברה לקדושה, אך התאים הגשמיים שנוצרו בגוף נשארים דבוקים בו.
וטעם הדבר: "להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו" - באותה שעה ממש שהכניס האדם את המאכל לפיו, נעשה הוא דם ובשר מבשרו.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף איסור דרבנן מוריד את המאכל לשלוש הקליפות הטמאות, שכן "חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" - החפץ עצמו מקבל חיות חדשה, וחכמים אינם משנים את החיות האלוקית אלא מגלים אותה, כסופר המגלה את שלא כתב בספרו. עוד למדנו את ההבחנה בין כוח המתאווה לאסור, שהוא "שד משדים נוכריים", לבין כוח המתאווה למותר, שהוא "שד משדים יהודאים" היכול לחזור לקדושה; כי ריבוי תאוות היתר הוא המוליד את המשיכה לאיסור; וכי אף לאחר התשובה נשאר הרושם דבוק בגוף, לפי שמכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ח' ונעמיק בביאור הרושם הנשאר בגוף מן המאכל ובדרכי בירורו.