בחלק הקודם, בפרק ז', למדנו על קליפת נוגה - הדומם, הצומח והחי המותרים באכילה, וכן נפשו הבהמית של יהודי. ייחודה של קליפת נוגה הוא בכך שביכולתה לעלות מעלה וגם לרדת מטה, והדבר תלוי באדם: האוכל בשר שמן לשם שמים, כרב נחמן שסופר עליו, או הנהנה ממאכל בשבת מחמת מצוות עונג שבת - מעלה את המאכל לקדושה; ואילו האוכל לשם מילוי תאוותו - החיות שבמאכל יורדת לשלוש הקליפות הטמאות. עם זאת, בידו להעלותה מחדש לקדושה, ואף שבירך על המאכל, הברכה עניין אחד וכוונת האכילה עניין אחר. ראוי לציין כי אצל חסידים נהגו שלא להדר במצוות הקשורות באכילה ושתייה, שכן אף הן עלולות לגשם את האדם, אף שאדמו"ר הזקן עצמו לא חילק בכך ודיבר סתם על עונג שבת ויום טוב.
כמו כן למדנו על מאכלות אסורות, הקשורים כל כולם בידי הקליפה והטומאה - ומכאן שמם 'איסור', מלשון קשר. בהם אין דרך עלייה, אלא במצבים נדירים: על ידי תשובה, או לעתיד לבוא בביאת המשיח.
פרק ח' (דף י"ב עמוד ב') בא להשלמת העניין: אדמו"ר הזקן מוסיף מגרעה נוספת שיש במאכלות אסורות לעומת המותרות, ולאחר מכן יעסוק בדוגמאות נוספות של דברים הקשורים בשלוש קליפות הטמאות - לא בתחום האכילה, אלא בתחום הדיבור והלימוד.
לשון הפרק:
"ועוד זאת" - נוסף על מה שנתבאר בפרק ז', שמאכלות אסורות קשורים בידי הקליפה ואינם עולים משם, קיימת בהם מגרעה נוספת, "שלכך נקראים בשם איסור".
ישנו מצב, שאדם אכל מאכל אסור "בלא הודע" - כאשר לא ידע כלל שהמאכל הוא אסור: הוא קנה בשר בחנות, סבור היה שהוא כשר למהדרין, ונתברר לאחר מכן שהיה טרף. ולא זו בלבד, אלא שאכל "לשם שמים לעבוד ה' בכוח אכילה ההיא" - בירך על המאכל, וכל כוונתו הייתה שיהיה בו כוח לעבודת הבורא. ואף לא הסתפק בכוונה בלבד, אלא "וגם פעל ועשה כן" - השקיע בפועל את כל הכוחות שקיבל מן המאכל בתורה ובתפילה.
ולכאורה, הרי במאכל המותר אנו מוצאים שעצם השימוש באנרגיה שבו לענייני תורה ומצוות, הוא המעלה אותו לקדושה - ומדוע לא ייאמר כן אף כאן? על כך קובע אדמו"ר הזקן, שבמאכל אסור אין זה כך: "אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה". אף שהמילים שאמר הן מילות קדושה, הרי החיות נותרת בשלוש הקליפות הטמאות ואינה עולה. והטעם - מפני שהיא 'אסורה' בידי הסטרא אחרא משלוש הקליפות הטמאות; כיוון שהדבר 'נעול' בתוך הרע, אין הכוונה הטובה מועילה לו.
מה ההבדל בין מאכל מותר למאכל אסור?
שאלה זו נשאלה לרבי, ותשובתו מודפסת באגרות קודש חלק י"ד. הרבי מבהיר כי עצם העובדה שמאכל גשמי מסוגל לעלות לקדושה היא כשלעצמה חידוש גדול, שהרי המאכל חומרי וגשמי ואילו התורה והתפילה עניינם רוחני ואלוקי - כיצד ייהפך בשר שהיה מונח על מדף האטליז לאנרגיה אלוקית? וכיוון שזהו חידוש, נאמר בו הכלל "אין לך בו אלא חידושו": רק באותן הזדמנויות שבהן קבעה התורה שהעלייה אפשרית, היא אפשרית. משום כך אין להתפלא מדוע מאכל אסור אינו עולה; התמיהה צריכה להיות הפוכה - כיצד מאכל מותר כן מתרומם.
עוד ממשיל הרבי במכתבו משל נאה:
היד: אדם היושב וכותב בידו דברי תורה שעות רבות, ולעומתו אדם הכותב דברי הבל ושטות - אין כל הבדל ניכר ביד הגשמית עצמה. דברי השכל עוברים דרכה כמים בצינור: נכנסים מצד אחד ויוצאים מצד שני, והצינור אינו משתנה מחמת המים שעברו בו.
המוח: ככל שאדם משתמש במוחו בענייני שכל, מעמיק ומוסיף רעיונות, אנו רואים שמוחו נעשה זך ועדין יותר, ובידו להבין אחר כך דברים מופשטים; ואילו מי שלא למד מעולם, קשה לו לקלוט. וככל שמכניסים למוח דברי הבל ושטות, הוא נעשה אטום יותר. באחד המקומות מובא שאף החריצים שבמוח משתנים פיזית מחמת הלימוד, וניכר הבדל במספרם ובאופיים בין מוחו של מי שלמד כל ימיו למוחו של מי שלא למד כלל.
ויש להתבונן: הרי המוח והיד שניהם חתיכת בשר גשמית, ושניהם משמשים מעבר לדבר רוחני - אלא שהקב"ה ברא את המוח באופן שדברי חוכמה נתפסים בו והוא משתנה על ידם, ואת היד באופן שדברי החוכמה עוברים דרכה בלבד ואינה משתנה.
כך בדיוק בענייננו: מאכל המותר נברא מלכתחילה באופן שדברי קדושה נתפסים בו והוא מתעדן ומתעלה על ידם, ואילו מאכל אסור נשאר כפי שהיה. לפיכך, בין אם ידע האדם ובין אם לא ידע - העובדה אינה משתנה: המאכל אסור, ואין בכוחו להתרומם מחמת השימוש שנעשה בכוחו לתורה ולתפילה.
דוגמה הלכתית: השוחט את הבכור:
באחד המקומות מביא הרבי דוגמה הלכתית מעניינת הקשורה לחלק זה בתניא. בכור בהמה טהורה - שור, שה או פרה - קדוש מלידתו. בזמן שבית המקדש קיים יש להביא את הבכור אל המקדש; ואם נפל בו מום, מותר לשוחטו והרי הוא חולין וניתן למוכרו. אולם אין בעל הבהמה רשאי להכריע בעצמו שנפל מום, אלא עליו להביאו למומחה המוסמך לבדוק מומים ולקבוע אם מום זה מתיר את השחיטה. הלכות אלו נתבארו במסכת בכורות.
ושנינו במשנה שם: "השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו" - שחט אדם את הבכור ומכר את בשרו, ולאחר מכן נודע שלא הראה את המום לחכם, ובני אדם קנו ואכלו. פוסקת המשנה: "מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים" - הקונים אינם חייבים דבר על מה שאכלו, והמוכר חייב להשיב להם את כספם. ואפילו ערך הקונה מן הבשר סעודה למאות איש - חייב המוכר להחזיר לו את מלוא הכסף. לכאורה מדוע יש להחזיר את הכסף על מאכל שהלקוח כבר אכל?
הטעם לכך הוא שהמאכל האסור אין לו אחיזה באדם. במפרשים מובא ש"נפשו של אדם קצה" באותו מאכל - משנודע לו שאכל דבר אסור, נפשו מקיאה אותו, ולמעשה רואים אותו כמי שלא אכל כלל, אף שאכל ושבע, ולפיכך חייב המוכר להחזיר את הדמים. זו דוגמה מעולם ההלכה לנקודה הפנימית שבתניא: אין למאכל האסור שום יכולת להיעשות דם ובשר כבשרו בצורה שלמה וטובה, ואף בנגלה שבתורה הדבר מתבטא בחובת ההשבה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את פתיחת פרק ח', שבה מוסיף אדמו"ר הזקן מגרעה נוספת במאכלות אסורות: אף מי שאכל מאכל אסור בלא הודע, לשם שמים, והשקיע בפועל את כוח האכילה בתורה ובתפילה - אין החיות שבמאכל עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה, משום שהיא אסורה בידי הסטרא אחרא. ביארנו על פי מכתב הרבי באגרות קודש חלק י"ד, כי עצם עליית הגשמי לקדושה היא חידוש, ו"אין לך בו אלא חידושו", כמשל היד שאינה משתנה מן הכתיבה לעומת המוח המתעדן מן הלימוד; ולבסוף עמדנו על הדוגמה ההלכתית מן המשנה במסכת בכורות - "מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים" - המבטאת שאין למאכל האסור אחיזה בנפשו של האדם.
בחלק הבא נעסוק בדוגמאות נוספות של דברים הקשורים בשלוש קליפות הטמאות - לא בתחום האכילה, אלא בתחום הדיבור והלימוד.