בחלק הקודם עמדנו על חומרתו של עוון הוצאת זרע לבטלה ועל דרך תיקונו בתשובה נכונה בקריאת שמע שעל המיטה. כעת נעמוד על ההשוואה שעורך אדמו"ר הזקן בין עוון זה לבין ביאות אסורות, ועל היחס שבין עוצמת הטומאה לבין הקושי שבתיקונה.
אדמו"ר הזקן כותב על עוון זה: "אף שחמור מהן, וגדול עוונו, מבחינת ריבוי הטומאה והקליפות שמוליד ומרבה מאוד מאוד בהוצאת זרע לבטלה, יותר מביאות אסורות" - כלומר, בהוצאת זרע לבטלה עוצמת הטומאה המתחוללת גדולה בהרבה.
ואם כן, מתעוררת השאלה: מדוע דווקא ביאות אסורות, שדרגת הטומאה שבהן נמוכה יותר לכאורה, קשות יותר לתיקון, עד שאין די בקריאת שמע שעל המיטה ונדרשת תשובה מאהבה רבה, או להמתין עד ש"יבוא יומם", ואילו בעוון שבו הטומאה גדולה יותר, התיקון קל יותר?
אדמו"ר הזקן משיב על כך בשני טעמים התלויים זה בזה: האחד בגוף הפרק, והשני בהגהה.
הטעם שבפנים:
"רק שבביאות אסורות מוסיף כוח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול לעלות משם על ידי תשובה" - בביאות אסורות אמנם אין הטומאה בעוצמה כה גדולה, אך היא נדבקת בדבר האוחז בה בחוזקה. שני העוונות שייכים לשלוש הקליפות הטמאות לגמרי, אלא שבהוצאת זרע לבטלה אין הדבר נתפס בקליפה הטמאה ביותר, ולפיכך קל יותר לעוקרו משם.
ראוי להבהיר כי הדיון כאן הוא בביאות אסורות שלא נולד מהן ולד. ביאה שנולד ממנה ממזר היא עניין נוסף וחמור אף יותר, וכפי שיתבאר בסיום הפרק.
ההגהה: 'נוקבא דקליפה':
בהגהה מוסיף אדמו"ר הזקן נקודת הסבר: "מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה, מה שאין כן בזרע לבטלה שאין שם בחינת נוקבא דקליפה, רק שכוחותיה וחילותיה מלבישים לחיות שבטיפות, כידוע ליודעי חן".
כשם שבגשמיות ביאה אסורה היא כפשוטה, שהאיסור מתבצע בצירוף עניין הנוקבא - הנקבה המקבלת את החיות, כך גם למעלה יש בחינת 'נוקבא דקליפה', והיא הכלי המקבל וקולט את החיות מן הקדושה. משנקלטה שם הטומאה ונתפסה בכלי, שחרורה משם הוא עניין קשה.
לעומת זאת בהוצאת זרע לבטלה אין בחינת 'נוקבא דקליפה', בגשמיות אין מי שמקבל את הזרע. וכן הוא גם ברוחניות למעלה, שאין שם קליטה בכלי, אלא כוחות הקליפה וחיילותיה מלבישים בלבד את החיות שבטיפות.
משל האור והכלי:
בכל דבר ישנם אור וכלי, ומושג זה שגור רבות בתורת החסידות. כאשר רב מעביר לתלמידו רעיונות שכליים, הרעיונות עצמם הם בבחינת 'אור השכל', והמוח של התלמיד הקולט אותם הוא ה'כלי'. כל עוד נותר הדבר בבחינת אור, קודם שירד ונקלט בכלי, הוא נעלה יותר; משירד לכלי האור מצטמצם בהכרח, שהרי אין התלמיד יכול לקבל את מלוא עוצמת האור כפי שהיא נמצאת אצל הרב. מנגד, דווקא בירידה לתוך הכלי פועל הדבר את פעולתו.
כך גם בצד הקליפה: בביאות אסורות ירד האור אל תוך הכלי והתלבש בגוף של קליפה. מצד אחד הצטמצמה בכך עוצמת הטומאה, כדרך כל דבר היורד לכלי; מצד שני, משנקלטה בכלי כבר פעלה את פעולתה, ויש כאן דבר האוחז בה.
לכן בהוצאת זרע לבטלה, מאחר שאין הדבר נקלט בכלי ונשאר כביכול בבחינת אור בלבד, הטומאה היא בריבוי עצום, עד שמובא כי היא מעכבת את הגאולה; אך באין כלי התופס אותה, קל יותר לתקנה. שני הצדדים הללו מדויקים בלשונו של אדמו"ר הזקן כאן.
ולעניין השאלה אם מדובר בשוגג או במזיד: עצם העניין שווה, ואף על הזדון שייכת תשובה.
אדמו"ר הזקן מסיים: "אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך, עד שזדונות נעשו לו כזכויות". הסייג הזה מוסב על ביאות אסורות: בהוצאת זרע לבטלה די בתשובה נכונה בקריאת שמע שעל המיטה, ואילו בביאות אסורות אין קריאת שמע של מטה מועילה, אלא או "יבוא יומם", או שישוב בתשובה מאהבה רבה.
"איזהו מעוות שלא יוכל לתקון":
לחידוד הדברים מסיים אדמו"ר הזקן: "ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל: איזהו מעוות שלא יוכל לתקון? זה שבא על הערווה והוליד ממזר" - שאז, גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך, אי אפשר לו להעלות את החיות לקדושה, "מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם". כאן אין קליטת הטומאה ביסוד דנוקבא דקליפה בלבד, אלא בגוף חי הקיים בעולם, שכל מהותו ממזר, ושלוש הקליפות הטמאות נקלטו במציאות קיימת ועומדת. לכן התיקון במקרה זה קשה הרבה יותר.
עם זאת יש להוסיף: הרבי הקודם מביא בהקדמתו לחוברת "פוקח עיוורים" של אדמו"ר האמצעי סיפור ארוך ונפלא, שכדאי לקוראו בשלמותו ובאריכות. אדמו"ר הזקן הטיל שליחות על רב מסוים, רבי יוסף מבישנקוביץ, שלטובת נשמתו ראוי לו שיהיה עגלון, והלה לא ירד לעומק העניין. ביום מן הימים, בזקנתו, באו להציע לו לכהן כרב העיר, ואז הבין שעליו לקיים את הוראת רבו, ונעשה עגלון. בנדודיו היה מתאכסן במקומות שונים, מתפלל וקורא קריאת שמע, ובאחד המקומות נזדמן אצל יהודי שנכשל בביאות אסורות והוליד בן ממזר. אותו יהודי התעורר בתשובה גדולה כל כך מקריאת שמע שעל המיטה של אותו חסיד, עד שבאותם ימים נודע לו שבנו הממזר מת.
אין בכך סתירה לדברי התניא: התניא עוסק בהעלאת החיות לקדושה, והתשובה אכן יכולה לפעול את הסתלקות הגוף, אך אין היא מעלה בעצמה את החיות לקדושה. משאין עוד גוף, חוזר הדבר למצב של ביאה אסורה, ונדרשת תשובה מחודשת או תשובה בדרגה אחרת כדי להעלות את החיות.
הערה לסיום: 'ליודעי חן':
בתניא חוזר פעמים רבות הביטוי "כידוע ליודעי חן", ובפשטות 'ח"ן' הוא ראשי תיבות 'חוכמה נסתרה'. הרבי מעיר על כך הערה פשוטה: אם אכן זו הכוונה, נמצא שיש כאן ראשי תיבות בתוך ראשי תיבות, שהרי "ליח" הוא ראשי תיבות 'ליודעי חן', ו'חן' עצמו ראשי תיבות של שתי מילים. אילו התכוון אדמו"ר הזקן לשלוש מילים, היה עליו לכתוב "ליח"ן" ולא "ליח".
לפיכך אומר הרבי שאפשר לומר ש'יודעי חן' אינו ראשי תיבות של 'חוכמה נסתרה', אלא כינוי ללומדי הקבלה. ראיה לדבר מן הפסוק "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים", שעליו נאמר במדרש: "אין חן אלא רוח הקודש". נמצא שהמילה 'חן' כשלעצמה, ללא ראשי תיבות, מרמזת לדרגה גבוהה של רוח הקודש, ובענייננו ללומדי הקבלה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף שהוצאת זרע לבטלה מרבה טומאה וקליפות הרבה יותר מביאות אסורות, דווקא ביאות אסורות קשות יותר לתיקון, משום שהחיות נקלטת בהן בקליפה הטמאה ביותר, ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת את החיות מן הקדושה. הסברנו זאת במשל האור והכלי: מה שירד לכלי מצטמצם אך נאחז, ומה שנשאר בבחינת אור עוצמתו רבה אך אין מה שיתפוס אותו, ולכן תיקונו קל יותר. עוד למדנו כי בביאות אסורות נדרשת תשובה מאהבה רבה שזדונות נעשים כזכויות, וכי "מעוות שלא יוכל לתקון" נאמר על מי שהוליד ממזר, שהחיות כבר ירדה ונתלבשה בגוף בשר ודם. הבאנו את הסיפור על רבי יוסף משנקוביץ ואת יישובו עם דברי התניא, וחתמנו בביאור הביטוי 'יודעי חן'.
בחלק הבא נמשיך בלימוד הפרק הבא בספר התניא, פרק ח'.