בחלק הקודם למדנו כיצד בתשובה מאהבה נעשים הזדונות לזכויות. כעת נעמוד על ההבדל שבין מעלת דבר המסייע למצווה לבין המצווה עצמה, נבחן מה פועלת תשובה שאינה מאהבה, ונגיע לדבריו של אדמו"ר הזקן בסיום הפרק על החיות שבטיפות זרע שיצאו לבטלה.
מעלת המסייע - שלוש דוגמאות מן ההלכה:
הרבי מביא באחת משיחותיו כי ישנם עניינים שהפעולה המסייעת שבהם מקבלת עוצמה וחשיבות מיוחדת, ואף על פי כן אין הם מגיעים לדרגה שעליה מדובר בתשובה מאהבה:
מכשירי מילה: ידוע שברית מילה דוחה את השבת, אף שיש בה הוצאת דם שהיא מלאכה, וכן היא נעשית ביום הכיפורים. אך מה דינם של מכשירי מילה, כגון חידוד הסכין ושאר הפעולות הנדרשות להכשרת המילה? נחלקו בכך התנאים במשנה במסכת שבת, ולדעת רבי אליעזר מכשירי מילה דוחים את השבת. לשיטתו, אף הפעולה המסייעת בלבד מקבלת עוצמה כזו שמותר לחלל שבת בעבורה.
עשיית הסוכה: בליל סוכות יושב האדם בסוכה, אוכל בה כזית ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". בתלמוד הירושלמי נפסק שאף הבונה סוכה מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות סוכה", שכן בלא עשיית הסוכה לא תתקיים הישיבה בה. להלכה לא נפסק כן, אך יש כאן דוגמה לחשיבות המוקנית לפעולה המסייעת.
הולכת הדם: ידוע שמחשבתו של הכהן העובד בבית המקדש עשויה לפסול את הקרבן (מחשבת זמן ומקום וכיוצא בזה), וזאת בעבודות החשובות, כשחיטה וכזריקת הדם על המזבח. ואף על פי כן, אם השחיטה והזריקה נעשו במחשבה כשרה, ובעת הולכת הדם בכלי ממקום השחיטה אל המזבח חשב הכהן מחשבה הפוסלת, נפסל הקרבן. הטעם: הולכת הדם היא פעולה שבלעדיה לא תיתכן זריקת הדם.
ואף על פי כן, בכל הדוגמאות הללו המסייע מקבל חשיבות אך אינו הדבר עצמו: המחלל שבת בחידוד הסכין עדיין לא קיים את מצוות המילה; המברך על עשיית הסוכה עדיין לא קיים את מצוות "בסוכות תשבו שבעת ימים"; והמוליך את הדם עדיין לא זרקו על המזבח. הסיוע זוכה ל'תעודת הוקרה', אך אין הוא באותה דרגה של העניין עצמו.
לעומת זאת, בתשובה מאהבה אין הזדונות מקבלים חשיבות של מסייע בלבד, אלא הופכים להיות כמו הדבר עצמו, שהרי פעלו את פעולתה של המצווה: צוותא וחיבור אל הקדוש ברוך הוא. בסופו של דבר, השיממון והריחוק הם שהולידו את הצימאון. ושוב יש להדגיש: אין הכוונה שהעבירה גרמה לקירוב במובן הפשוט, אלא כפי שנתבאר בהרחבה לעיל, העבירה גרמה את הצימאון, שהוא שהוביל לתשובה.
תשובה שאינה מאהבה:
מה דינו של אדם השב בתשובה שאינה בדרגת אהבה? אדם שנכשל במאכלות אסורות, ולפתע תפס את עצמו והחליט שמהיום הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים ונזהר בכשרות כראוי, אך אין הוא חש את אותו צימאון שעליו דובר.
תשובה זו היא "תשובה נכונה" - כנה ואמיתית וכשרה על פי ההלכה: עזיבת החטא וקבלה לעתיד, "סור מרע ועשה טוב". הקדוש ברוך הוא סולח לו ואין הוא מקבל את העונש, וכפי שנתבאר קודם לכן.
אולם אין בכוחה של תשובה רגילה לעקור את עוצמתה של הקליפה ולהעלות משם את החיות לקדושה. אותם כוחות שירדו לשלוש הקליפות הטמאות כתוצאה מן המאכלות האסורות אינם עולים לקדושה, ולפיכך "מכל מקום לא נעשו לו כזכויות ואין עולים מהקליפה לגמרי עד כי יבוא יומם" - עד קיום היעוד "ובלע המוות לנצח". שתי הדרכים היחידות להעלאה זו הן תשובה מאהבה, או המתנה לזמן שבו "יבוא יומם"; וכל עוד לא הגיע אחד מהם, אין ביכולתו להעלות את החיות לקדושה.
"אך החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו לבטלה":
עד כה עסק אדמו"ר הזקן בביאות אסורות, שבהן התיקון נעשה בתשובה מאהבה או בהמתנה ל"כי יבוא יומם". בסיום הפרק הוא מחדש דבר מפליא בעניין החיות שבטיפות זרע שיצאו לבטלה: מצד אחד הטומאה חמורה יותר מביאות אסורות, ומצד שני התיקון קל יותר.
לשונו: "אף שירדה ונכללה בשלוש קליפות הטמאות" - הנכשל בעניין זה, החיות יורדת ממש לשלוש הקליפות הטמאות. לכאורה, כפי שנתבאר, אין דרך להעלות משם את החיות אלא בתשובה מאהבה או בבוא היום. ואף על פי כן קובע אדמו"ר הזקן שדווקא עוון זה עולה משם בתשובה נכונה, אותה תשובה שאינה מאהבה, ובלבד שתלווה בכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המיטה.
"כוונה עצומה" פירושה כפשוטו: אמירת המילים בקריאת שמע שעל המיטה מדי לילה מתוך כוונה בפירוש המילים. כוחה של קריאת שמע שעל המיטה עצום, והיא מבטלת את הקליפות ומעלה את ניצוצות הקדושה שנפלו לשלוש הקליפות הטמאות כתוצאה מן החטא.
"חרב פיפיות" - כוחה של קריאת שמע שעל המיטה:
יסוד זה נודע מדברי האריז"ל, ואדמו"ר הזקן מציין כי הוא מרומז כבר בגמרא (ולאחר שהוציא את הרמז מן הכוח אל הפועל, הרי הוא מפורש): "כל הקורא קריאת שמע על מיטתו כאילו אוחז חרב של שתי פיות", ועל כך נאמר "חרב פיפיות בידם". חרב בעלת שני להבים, ולכל להב פעולה משלו:
הפה האחד: להרוג את גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטיפות. אותן טיפות נתלבשו בגופות של קליפה, ותחילה יש להמיתם.
הפה השני: להעלות את החיות מהם, שהרי אין די בהריגת הלבושים, אלא יש להוציא משם את הניצוצות ולהחזירם לקדושה, כידוע ליודעי חן.
נמצא אפוא שלפנינו עניין הזמין לכל אדם: אין הוא מצריך המתנה ל"יבוא יומם" ואף לא תשובה בדרגת אהבה, אלא קריאת שמע שעל המיטה בכוונה עצומה.
באחד הספרים נכתב כי "כוונה עצומה" כוללת לא רק את הכוונה בפירוש המילים, אלא גם מחשבה בעת הקריאה על העניין עצמו - על הכוח הטמון בקריאת שמע להרוג את גופות החיצונים, "חרב פיפיות בידם" - וצירוף שתי הכוונות הוא הפועל את העניין הגדול הזה.
מדוע לא נמנה עוון זה בכלל ביאות אסורות?
ממשיך אדמו"ר הזקן: "ולכן לא הוזכר עוון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן". בתורה מנויה רשימת האסורות בביאה, ועוון זה אינו נזכר בכללן. אף מוני המצוות אינם מונים אותו כמצווה בפני עצמה: הרמב"ם, הרמב"ן והסמ"ג אינם מונים אותו, ורק אחד ממוני המצוות מזכירו ככלול באיסור "לא תנאף", והוא נדיר. מכאן ניתן היה לחשוב שהיעדרו מן הרשימה מלמד על קולתו, שכן שם נמנו הדברים החמורים; ולכן מדגיש אדמו"ר הזקן "אף שחמור מהן" - חמור הוא מכל הביאות האסורות, והטעם לכך יתבאר להלן.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף שפעולה המסייעת למצווה מקבלת חשיבות ועוצמה (מכשירי מילה לדעת רבי אליעזר, ברכת "לעשות סוכה" בתלמוד הירושלמי, והולכת הדם הנפסלת במחשבה), אין היא המצווה עצמה; ואילו בתשובה מאהבה הופכים הזדונות לדבר עצמו, משום שפעלו צוותא וחיבור. תשובה שאינה מאהבה היא תשובה נכונה שהקדוש ברוך הוא סולח בעקבותיה, אך אין בכוחה להעלות את החיות מן הקליפה עד "כי יבוא יומם". לעומת זאת, החיות שבטיפות זרע שיצאו לבטלה, אף שירדה לשלוש הקליפות הטמאות, עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המיטה, שהיא כ"חרב של שתי פיות": להרוג את גופות החיצונים ולהעלות מהם את החיות. ולבסוף הועמדנו על כך שעוון זה לא נמנה בכלל ביאות אסורות, ואף על פי כן חמור הוא מהן.
בחלק הבא נמשיך בלשונו של אדמו"ר הזקן ונבאר את הטעם לחומרתו היתרה של עוון זה, ומדוע דווקא בשל כך לא נכלל ברשימת הביאות האסורות.