בחלק הקודם עסקנו בתשובה מאהבה. כאן מדובר באהבה כזו ובתשוקה כזו, שכל כולו של האדם - כל לבו, כל ריצתו, כל צימאונו וכל השתוקקותו - נתונים לדבקה בו יתברך, כלשון הפסוק: "כארץ עייפה וציה".
"כארץ עייפה וציה":
'ציה' פירושה מקום של יובש. הכ' שבתחילת התיבה היא כ' הדמיון, כלומר משל: אדם המצוי במדבר יבש שאין בו מים, צימאונו למים אינו סביר כלל והוא אינו מוצא לעצמו מנוח. לעומתו, מי שנושא על גבו מיכל מים יכול להלך שעות רבות בלא לחוש צורך לשתות, שהרי "פת בסלו". כך היא עוצמת צימאונו של האדם השב אל בוראו.
ראוי לדייק בכך: שני אנשים יצאו מאותו בית באותו רגע, שתו כמות מים שווה ויצאו לדרכם בעת ובעונה אחת. האחד הלך בעיר והשני במדבר. ההולך במדבר צימאונו גובר עליו במהירות בצורה שאינה רגילה, ואילו ההולך בעיר אינו חש צימאון כלל. מה גורם, אם כן, לצימאון? לא החֶסֶר הגופני, שהרי שניהם שתו כמות שווה, אלא התנאים הסביבתיים: המדבר, השיממון והיובש הם המעוררים את הצימאון.
וכך הוא בנמשל, כלשון אדמו"ר הזקן: "להיות כי עד הנה הייתה נפשו בארץ ציה וצלמוות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית, ולזאת צמאה נפשו". האדם המדובר שקוע היה עמוק בשלוש הקליפות הטמאות, בתוך הרע ממש, עד כדי זדונות. משהגיע הרגע הנכון והתעורר לתשובה אמיתית, וקלט את עומק השיממה שבה היה נתון, נתעורר בו צימאון ותשוקה שאינם רגילים כלל - "ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים". הצדיק, המצוי תמיד במקום הטוב, אין לו כלל ההזדמנות לחוש צימאון כזה.
נמצא שהזדונות עצמם הם שהביאוהו אל הצימאון ואל האהבה הרבה. מהי זכות? מצווה. ומצווה היא מלשון צוותא, חיבור, כי היא המחברת את האדם אל הקדוש ברוך הוא. כאן אירע הדבר המופלא: הזדון הוא שגרם לו לצימאון ולהתחברות, והוא ששב בתשובה אמיתית. משום כך פועלים הזדונות כזכויות ממש, ו"זדונות נעשו לו כזכויות".
וכי עבירה גוררת מצווה?
לכאורה יש כאן עניין שאינו ברור: וכי העבירה עצמה מולידה מצווה? הרי בפרקי אבות נאמר במפורש "עבירה גוררת עבירה", ולא נאמר שעבירה גוררת מצווה. אין זה מן הדין שאדם יעשה עבירה ומתוכה יתעורר בו רצון לקיים מצווה.
אלא שאין הכוונה שהעבירות הן שהניעו אותו לשוב. הכוונה היא למצב הנתון: האדם עבר עבירות רבות, וכעת התעוררה נפשו לשוב בתשובה. ברגע שקלט באיזה שאול תחתית היה שרוי, גדלה עוצמת בריחתו משם לאין ערוך.
על דרך משל, למי שהולך לתומו ולפתע מתברר לו שהמקום מלא נחשים ועקרבים: מיד הוא פותח בריצה, בעוד חברו שאינו יודע מכך ממשיך בנחת. מי שאינו מודע לחומרת מצבו אינו מתעורר כלל, ויכול להוסיף ולחטוא בלא שיתעורר לתשובה. לא העבירה היא המעוררת, אלא ההכרה בעומק המצב היא הנותנת לבריחה את עוצמתה.
סיפור מיחידות אצל הרבי:
יהודי נכנס אל הרבי בשאלה על מבצע התפילין: כיצד עומדים ברחוב ומניחים תפילין ליהודי שאינו יודע היכן הוא עומד? קודם יש ללמדו, להדריכו ולקרבו, ורק לאחר מכן לקיים עמו מצוות. לכאורה הרי זה כמי שלוקח אדם ערום וקושר לו עניבה... אדם ערום עם עניבה נראה מגוחך לחלוטין, שהרי הוא ערום מן המצוות ואין לו כלום. תחילה יש להלבישו ולקרבו לעניינים.
השיב לו הרבי, שלעיתים דווקא כאשר קושרים לאדם עניבה, הוא קולט לפתע שהוא ערום. עד כה לא ידע, ועתה הוא תוהה: מה קורה כאן?... מכאן עולה שהמצווה היא שעוררה אותו להכיר בערוותו, ומי שקולט את מצבו בורח ממנו בעוצמה גדולה הרבה יותר מכל אדם אחר. המצווה מעוררת, וההכרה בעומק המצב היא המעניקה לבריחה מן הרע את חוזקה.
"במקום שבעלי תשובה עומדים":
על יסוד זה ממשיך אדמו"ר הזקן ומביא כמאמר רז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". ראוי להעיר כי מקורו של המאמר במסכת ברכות, ושם אין הדבר מובא כדבר פשוט אלא כמחלוקת: לדעת רבי יוחנן אין מי שמתקרב למעלתם של הצדיקים הגמורים, ואילו רבי אבהו קובע שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ואילו אדמו"ר הזקן מביא זאת בפשטות, ולא כדעת יחיד.
הרבי מביא בעניין זה את דברי השל"ה הקדוש, שאין כאן מחלוקת כלל, אלא כל אחד מדבר ברמה אחרת, והכול תלוי בדרגת התשובה: בתשובה מיראה - הצדיק נעלה יותר מן השב בתשובה. אך בתשובה מאהבה ומצימאון, שעליה מדובר כאן - השב בתשובה נעלה יותר מן הצדיק.
מאחר שאדמו"ר הזקן עוסק בתניא בתשובה מאהבה, יכול הוא להביא את לשון הגמרא בפשטות, שהרי בדרגה זו מודים הכול. יתרה מזו: הרמב"ם בהלכות תשובה מביא את ההלכה בפשטות, בלי חילוקים ובלי תנאים, וכותב שכל השב בתשובה עומד בדרגה גבוהה מן הצדיקים. ומביא את הטעם לכך, שבעל התשובה עמל וכובש את יצרו, ואילו הצדיק אין לו התמודדויות אלו כלל.
מסקנת הדברים היא שבכל תשובה שתהיה יש מעין העניין של "זדונות נעשו לו כזכויות" ומעין העניין של "במקום שבעלי תשובה עומדים". אדמו"ר הזקן מדבר כאן על הרמה הגבוהה ביותר, על דרגת השלימות שבתשובה מאהבה, ולכן הוסיף ודייק: "זדונות נעשו לו כזכויות ממש", אף שקיימות גם דרגות נמוכות מזו.
אגב אורחא, סיפור המסופר על אדמו"ר הרש"ב:
אדמו"ר הרש"ב, האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד, נסע פעם בכרכרה עם חסידים בתקופת חורף קשה, והגיעו ליד נהר. ברוסיה מצויים מקומות שהחורף מקפיא בהם את הנהרות כליל, ואז נוסעים עם הסוסים והעגלות על פני הקרח, והעגלונים יודעים באילו תקופות בשנה אין צורך לבדוק כלל. אלא שיש תקופות שבהן הקרחונים מתחילים להפשיר, ואז יש לבדוק. באותה נסיעה ביקש הרבי שיבדקו את עובי הקרח ואם תוכל העגלה לעבור. אחד החסידים הלך מיד ועבר במהירות הלוך ושוב על פני כל הקטע, ובשובו אמר: "רבי, אין זו הוכחה, שהרי כתוב במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים. ייתכן שאני עמדתי ולא נפלתי, ואין בכך ראיה לאחרים"...
נחזור לענייננו: כאשר אדם שב בתשובה גדולה כזו, שעליה נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", ומגיע לתשובה מאהבה רבה, על דרגה זו נאמר שזדונות נעשו לו כזכויות. וכפי שמסכם אדמו"ר הזקן את כל האמור במשפט אחד: "הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו" - הזדונות, העוונות, הצימאון והשיממון הם שהביאוהו אל האהבה הרבה.
לסיכום: בחלק זה למדנו את משל "ארץ עייפה וציה", שממנו עולה כי הצימאון נובע מן התנאים הסביבתיים ולא מן החֶסֶר עצמו, וכך ריחוקו הקודם של האדם מאור פני ה' הוא שמוליד בו צימאון עז מצימאונם של הצדיקים. הבהרנו שאין העבירה גוררת מצווה, שהרי "עבירה גוררת עבירה", אלא שההכרה בעומק המצב היא הנותנת לבריחה מן הרע את עוצמתה, כמשל הנחשים והעקרבים, וכתשובת הרבי בעניין העניבה. עוד עמדנו על המאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים", על ביאור השל"ה שאין מחלוקת אלא חילוק בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה, ועל לשון הרמב"ם, ולמדנו שאדמו"ר הזקן מדבר בשלמות העניין ולכן דייק "כזכויות ממש".
בחלק הבא נמשיך בלימוד המשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ז'.