בחלק הקודם למדנו כי גם כאשר אדם אוכל מאכל המותר על פי תורה, אם האכילה נעשית מתוך תאווה בהמית יורדת החיות שבמאכל לשלוש הקליפות הטמאות, ואין דרך להעלותה בחזרה אלא בתשובה. כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבחין בין מקרה זה לבין אכילת מאכלות אסורות.
"מה שאין כן במאכלות אסורות":
כאשר אדם משתמש בדבר אסור - מאכל טרף או ביאות אסורות - אין מדובר בדבר שהוא מצד עצמו מותר, ורק התאווה הבהמית הורידה אותו לקליפות. המאכל האסור הוא משלוש הקליפות הטמאות לגמרי מצד מהותו. לא מחשבותיו ותאוותיו של האדם הפילוהו לשם, אלא האדם הכניס אל תוך גופו דבר, שהוא כשלעצמו שלוש קליפות הטמאות. לפיכך כותב אדמו"ר הזקן שהם "אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם" - דבר שבמהותו הוא מן הקליפות הטמאות, נשאר קשור בהן.
ראוי להקדים כי בתחילת פרק ח' יעסוק אדמו"ר הזקן במקרה שבו אכל אדם מאכל אסור לשם שמיים או מבלי לדעת שהוא אסור. כאן, לעומת זאת, מדובר במי שאכל מאכלות אסורות ביודעין.
נמצא אפוא הבדל מהותי: במאכלים המותרים, אם שב האדם לאחר מכן לעבודת השם ולתורתו, הוא עוקר את החיות ומעלה אותה לקדושה. אך במאכלות אסורות, גם אם יחליט האדם לנצל את הכוחות שקיבל ללימוד תורה ולתפילה - אין הדבר מועיל. החיות תלויה וקשורה בשלוש הקליפות הטמאות, "ואין עולים משם".
אמנם ממשיך אדמו"ר הזקן במילה "עד", ובה יתברר שיש בכל זאת אפשרות. לפני שנעמוד עליה, ראוי להבהיר נקודה כללית, שכן דברים אלו מעוררים שאלות רבות בעניינם של בעלי תשובה.
הבהרה כללית: שני עניינים בכל חטא:
פריקת עול מלכות שמיים: עצם מעשה החטא, בכל חטא שהוא, הוא אמירה כלפי בורא עולם "אני עושה מה שבא לי, ואיני מקבל עליי את עולך".
הפגם: לכל חטא יש הפגם המסוים שלו, בנפש האדם ובסביבתו הקרובה והרחוקה, כל חטא כפי עניינו.
את העניין הראשון ניתן לתקן בנקל: הרהור תשובה והחלטה לקבל עול מלכות שמיים מכאן ולהבא. מי שהיה עד כה רשע כפורק עול, נקרא מעתה צדיק כמי שקיבל עליו עול. אין הדבר תלוי כלל בפגמים שפגם, שאותם עליו לתקן בדרכים הראויות לכך.
דוגמה לדבר: אדם המקדש אישה ואומר לה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", אף שידוע לכול כי רשע גמור הוא - פוסקת הגמרא "הרי זו מקודשת מספק", שמא באותו רגע שנתן לה את הטבעת הרהר בתשובה. באותו רגע קיבל עליו עול מלכות שמים ונעשה צדיק. ייתכן שביתו מלא גזילות שטרם השיבן, ופגמים רבים שעדיין לא הספיק אף לפגוש את הנפגעים ולפייסם - שהרי עבירות שבין אדם לחברו אינן מתכפרות עד שירצה את חברו וישיב את הגזילה לאשר גזל - ואף על פי כן, מצד ההגדרה אם פורק עול הוא או מקבל עול, הרי זה שהרהר בתשובה קיבל עליו עול מלכות שמיים.
ביחס לפגמים עצמם, כל דבר טעון תיקון בדרכו. הרמב"ם בהלכות תשובה מונה רשימת דברים שאין המתקן יכול להשלימם, כגון הגוזל את הרבים, שאף אינו יודע למי להשיב, ואין ביכולתו לתקן את מעשהו במלואו. ואף על פי כן, מצד קבלת עול מלכות שמיים הרי הוא בעל תשובה, אלא שנותרה בידו בעיה שאינו יכול להשלימה.
הדיון כאן בתניא אינו נוגע כלל לעניין הראשון - קבלת עול מלכות שמיים. אדם שהרהר בתשובה, יהא חטאו חמור ככל שיהיה, קיבל עליו מהיום עול מלכות שמיים והרי הוא 'בסדר גמור' לענין זה. כל מה שיאמר אדמו"ר הזקן להלן, שדבר זה מועיל ודבר זה אינו מועיל, נסוב על עניין הכפרה: "כפרה" מלשון קינוח הלכלוך, כמבואר באיגרת התשובה, ולפיכך הכול תלוי בעוצמת הלכלוך ובדרך ניקויו. הבהרה זו מסירה מראש חלק גדול מן השאלות.
שתי האפשרויות שבמילה "עד":
השאלה שלפנינו היא מה יגרום להעלות מחדש את החיות שבמאכלות האסורות לקדושה. במאכלים המותרים די היה בשיבה לעבודת השם; אך החיות שבמאכלות האסורות טמונה עמוק בשלוש הקליפות הטמאות. על כך משיב אדמו"ר הזקן בשתי אפשרויות:
"עד כי יבוא יומם": יבוא היום שבו ייקח הקדוש ברוך הוא מלמעלה את כל כוחות הטומאה שבעולם, יבטל את הרע שבהם, יוציא מהם את ניצוצות הקדושה הטמונים בהם ויעלה אותם לקדושה. זהו "ובלע המוות לנצח" - "מוות" הוא אחד משמותיהן של שלוש הקליפות הטמאות, וביטולו פירושו שכל ניצוצות הקדושה שבהן יתחברו לקדושה, וממילא לא תיוותר להן מציאות, כנאמר "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אפשרות זו מובאת ראשונה, שכן היא השכיחה יותר.
תשובה גדולה: "או שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכויות ממש". אין הכוונה לתשובה של החלטה בלבד שלא לחטוא מכאן ולהבא - זו כשלעצמה כבר עושה את האדם צדיק גמור מצד קבלת העול - אלא לתשובה העוקרת את הדבר שנפל למטה ומעלה אותו לקדושה, עד שהזדון עצמו נהפך לזכות.
"זדונות נעשו לו כזכויות ממש":
מקור הדברים בגמרא, בדברי ריש לקיש. המהרש"א, מן המפרשים על הגמרא, שואל כיצד ניתן לומר דבר כזה: וכי החוטא יצא נשכר, שחטא ועשה זדונות ולבסוף עוד ירוויח שייעשו לו כזכויות? המהרש"א משיב על כך תשובתו, ואילו אדמו"ר הזקן מבאר כאן את פירוש העניין, ומוסיף את המילה "ממש".
ראשית יש לברר באיזו תשובה מדובר: תשובה מאהבה, מאהבת השם. "מעומקא דליבא" - מעומק הלב, "באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה". מדובר באדם שרצונו לאלוקות, השתוקקותו וצימאונו לקדושה הם באופן נפלא ונעלה כל כך, שאין זה שגרתי כלל לעמוד ברמות כאלה.
וכפי שאפשר לומר במשל: אב שיש לו כמה בנים אוהב את כולם, ואין לומר שמשנולד לו בן נוסף נפחתה אהבתו לבנים הקודמים או לבן הבא, שהרי בלב יש מקום לכולם. ועם זאת, אב שיש לו בן יחיד - אהבתו אליו היא באופן שכל לבו כולו נתון רק לבן זה, בעוצמה שאין דומה לה. אין דמיון בין אהבה לבנים רבים, שאינה נפחתת, לבין אהבתו של אב לבן יחיד, שהיא אהבה אחרת לגמרי.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי במאכלות אסורות, בשונה ממאכל מותר שנאכל בתאווה בהמית, הדבר הוא מצד מהותו משלוש הקליפות הטמאות, ולפיכך "אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם" ואין החיות שבהם עולה גם אם ישוב האדם לתורה ולתפילה. הבהרנו כי בכל חטא ישנם שני עניינים - פריקת עול מלכות שמיים, המתוקנת בהרהור תשובה, והפגם, הטעון תיקון בדרכו - וכי הדיון כאן נסוב על הכפרה בלבד. לבסוף עמדנו על שתי האפשרויות שבמילה "עד": "עד כי יבוא יומם", בביטול רוח הטומאה מן הארץ, או תשובה גדולה מאהבה שזדונות נעשים לו על ידה כזכויות ממש.
בחלק הבא נמשיך בביאור המשל של אהבת האב לבן יחיד, ובהבנת אופייה של התשובה מאהבה שבכוחה להפוך את הזדונות לזכויות ממש.