בחלק הקודם למדנו על דברים שהם בגדר קליפת נוגה, שהאדם יכול בהנהגתו ובמחשבתו להעלותם אל הקדושה, או חלילה להורידם אל שלוש הקליפות הטמאות. כעת נפתח בפרק ז' קטע חדש, העוסק במצב חמור יותר - דברים הנמצאים בתחום שלוש הקליפות הטמאות.
בעניין זה יש להבחין בין שני מצבים: דברים שמקורם בקליפת נוגה, וירדו אל שלוש הקליפות הטמאות כתוצאה ממעשי האדם וכוונותיו; ולעומתם דברים ששייכים מלכתחילה לשלוש הקליפות הטמאות. עד כמה ירדו הדברים, ובאילו תנאים ניתן להעלותם - זהו הנושא שלפנינו.
"אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין":
הדברים באים בהמשך למה שלמדנו בחלק הקודם: יש מצב שבו אדם אוכל בשר או שותה יין כדי שדעתו תתיישב עליו ויבין את לימודו טוב יותר, ואז אכילת הבשר ושתיית היין הן קדושה ממש. כאן מדובר במי שמשתמש בבשר וביין באופן הפוך, ואדמו"ר הזקן מכנה אותו בלשונו של שלמה המלך במשלי: "אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו".
מדובר באדם שהבשר והיין שלפניו כשרים בתכלית ואין בהם כל בעיה כשרותית, אך הוא אוכל ושותה כדי למלא את תאוות גופו ונפשו הבהמית, הבאה מיסוד המים מארבעת היסודות שבנפש, שממנו נובעת מידת התאווה [כפי שלמדנו בפרק א']. יסוד המים שבנפש הוא המעורר את התאוות, וכשהוא גובר מתעוררת תאוות האכילה או השתייה, והאדם אוכל מתוך התאווה עצמה.
שלושה שלבים מתחוללים באכילה כזו:
"הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות" - החיות שהכניס אל קרבו מקורה בקליפת נוגה, שהרי הבשר והיין כשרים; אך מכיוון שהמניע היה תאווה, הורידו מחשבותיו וכוונותיו את החיות הזו אל הרע הגמור שבשלוש הקליפות הטמאות.
"וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה" - במקום שהאדם ישלוט במצב ויחליט מה יאכל, כמה יאכל ומתוך אילו כוונות, התאווה שולטת בו. הבשר קורץ לו עד שהוא מאבד את שיקול דעתו ורץ אחר תאוותו, ובכך הופך גופו למרכבה הנגררת אחריה.
"עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו" - זהו התיקון: האדם שב בתשובה ומחליט להשתמש בכל הכוחות שקיבל, בגופו ובחוסנו, לעבודת ה' ולתורתו בלבד.
הדגשת המילים "לפי שעה" מלמדת שהמצב זמני, ושהדרך להשיב את החיות למקומה קלה יחסית. הבשר, בעודו על המדף, היה בקליפת נוגה - שלב ביניים; האדם שאכלו מתוך תאווה הורידו אל שלוש הקליפות הטמאות; וכאשר הוא מפנה את כוחותיו לעבודת ה', עולה עמו גם החיות שקיבל וחוזרת אל הקדושה.
ראוי להדגיש: כאשר האכילה נעשית מלכתחילה לשם מצווה - כמאכלי שבת מתוך מצוות עונג שבת, או בסעודת מצווה - הדברים עולים לקדושה מלכתחילה, ואין צורך בהעלאה מאוחרת.
מדוע ניתן להעלות את החיות?
"כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר" - במקורו היה זה מאכל כשר, כלומר מקליפת נוגה, ולכן קיימת בו היכולת לעלות אל הקדושה. ירידתו לשלוש הקליפות הטמאות אינה נובעת ממהותו, אלא ממעשה האדם שהורידו לשם. משום כך "יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'" - החיות שבו עולה עם האדם ושבה עמו.
זהו גם דיוק הלשון: "וזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים". "אסור" משמעו קשור, ודבר הקשור בקליפה אין אפשרות לשחררו אלא בתנאים מסוימים; ואילו "מותר" משמעו שאינו קשור בשלוש הקליפות הטמאות. מהותו משוחררת, והכול תלוי באדם: הוא המורידו והוא המרוממו. אילו היה קשור בידי החיצונים, לא היה יכול לחזור ולעלות לה' ולעבודתו.
הרושם הנותר בגוף:
עם זאת, "רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף". בעת שהאדם מכניס מאכל לגופו נוצר ממנו חלק בגוף עצמו, וחלק זה נותר בו. מכיוון שנוצר כתוצאה מתאווה, שמקורה בשלוש הקליפות הטמאות, אין התשובה מועילה לו: היא מעלה את האנרגיות שקיבל האדם, אך הרושם שנקלט בגוף נשאר. "ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר כמו שכתוב לקמן" - בעזרת ה' נרחיב במושג חיבוט הקבר ובדרכי תיקונו בפרק ח'.
ראוי לציין את הפתגם שבספר 'היום יום' לה' שבט, שהמרבה באותיות התורה בתפילה מיטהר וניצול מחיבוט הקבר; אך את עיקר העניין נשאיר לפרק ח'.
לשלמות העניין יש להוסיף שורה המופיעה בלוח התיקון שבסוף התניא (בהוצאה שלפנינו בדף קפ"ט, באות י"ב), ואינה מודפסת בגוף התניא: "וכן החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו בתאווה בהמית שלא קידש עצמו בשעת התשמיש עם אשתו טהורה".
לסיכום: בחלק זה למדנו על האוכל בשר כשר ושותה יין כשר לשם מילוי תאוות נפשו הבהמית, הנובעת מיסוד המים שבארבעת היסודות הרעים. חיות המאכל יורדת ונכללת לפי שעה ברע גמור שבשלוש הקליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה - עד שישוב לעבודת ה' ולתורתו. מכיוון שמדובר במאכל היתר, שאינו קשור בידי החיצונים, יכולה החיות לחזור ולעלות עם האדם בשובו; אלא שהרושם שנשאר בגוף מצריך חיבוט הקבר. כן הוספנו את השורה שבלוח התיקון בעניין החיות שבטיפות זרע שיצאו בתאווה בהמית.
בחלק הבא נעסוק במקרה שבו המאכל או המשקה עצמם היו אסורים, ונראה כי שם מדובר בתהליך שונה לחלוטין מזה שלמדנו כאן.