בחלק הקודם למדנו כי מעשי חול, ואף 'מילתא דבדיחותא', יכולים לעלות לקדושה כאשר הם נעשים לשם שמיים. כעת נראה את הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן לכך, ואת הדיוק הנפלא הטמון בה.
"כמו שעשה רבא לתלמידיו":
הגמרא במסכת שבת מספרת כי רבא, בטרם פתח בשיעורו לפני תלמידיו, היה אומר לפניהם 'מילתא דבדיחותא' - "ובדחי רבנן", והחכמים היושבים לפניו צחקו. רק לאחר מכן פתח בלימוד עצמו.
הגמרא מקשה: הרי תלמיד היושב לפני רבו נדרש לשבת באימה וביראה וברצינות גמורה, ונאמר שיהיו 'שפתותיו נוטפות מור'. כיצד, אם כן, פתח רבא בבדיחותא? מתרצת הגמרא שהדבר תלוי בעיתוי: קודם תחילת השיעור, יש לבדיחה תפקיד - לפתוח את לב השומעים ולעורר בהם את הרצון להיות תלמידים ולהקשיב. משנפתח הלב וקיבלו התלמידים את חותם התלמידוּת, מתנהל השיעור ברצינות הראויה. אילו ישבו התלמידים בבדיחות דעת במהלך הלימוד עצמו, לא היה ניתן ללמדם דבר. הרי לנו דוגמה לכך שמילתא דבדיחותא יכולה להפוך לעניין של קדושה.
דיוק בגרסה: רבה או רבא?
כאן טמון דיוק נפלא, שרק הבקיא היטב בגמרא ובגרסאותיה יכול לעמוד עליו. הרבי האריך בכך בהתוועדות י' שבט תשכ"ד: הפותח את הגמרא במסכת שבת ומבקש את מקור הסיפור, ימצא הבדל של אות אחת. בגמרא כתוב "רבה" באות ה', ואילו אדמו"ר הזקן כותב "רבא" באות א'. רבה ורבא שני אנשים שונים הם, ורבה כבר נזכר אצלנו בפרק הראשון בתניא - הוא שאמר על עצמו "כגון אנא בינוני".
תחילה משיב הרבי שאין כאן מחלוקת כלל, שהרי במציאות אין מקום למחלוקת: אכן ישנן גרסאות שבהן נכתב "רבא", ובפועל שניהם נהגו כך - גם רבה וגם רבא הקדימו מילתא דבדיחותא לתלמידיהם.
אלא שעדיין יש לדייק: הגרסה הרווחת בכל המקומות הידועים היא "רבה" באות ה', ואילו הגרסה "רבא" נדירה ומצויה במקומות בודדים בלבד, שרק מי שבקיא בכל התורה כולה יאתר אותם. מדוע בחר אדמו"ר הזקן דווקא בגרסה הפחות נפוצה? הרי ידוע שדקדק בכתיבת התניא בכל אות ואות, ואף העיד על עצמו שישב שישה שבועות על אות אחת. ביאר הרבי ביאור מרתק, ותחילה יש לעמוד על אישיותו של כל אחד מהם:
רבה: נאמר עליו "דלא פסיק פומיה מגירסא" - פיו לא פסק מלימוד תורה אף לרגע, עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו, כפי שלמדנו בפרק א' בתניא. היה עולה על הדעת שדווקא הוא לא יקדים מילתא דבדיחותא, שהרי את אותו זמן יכול היה לנצל ללימוד תורה. באה הגמרא ומחדשת שאף הוא הפחית מלימודו לצורך תלמידיו.
רבא: כפי שלמדנו קודם לכן, לימודו שלו, בשונה מאביי, היה מלא חיות ועונג. היה מקום לומר שדווקא הוא אינו זקוק למילתא דבדיחותא, שהרי מי שלימודו יבש נזקק לפתיחה מעוררת, אך מי שכל לימודו רווי חיות - לכאורה מיותרת היא אצלו. באים ומחדשים שאף רבא, שלימודו כולו בחיות, פתח במילתא דבדיחותא.
מדוע, אם כן, בחר אדמו"ר הזקן להביא דווקא את רבא? משום שדרגתו של רבה, שתורתו אומנותו ופיו אינו פוסק מגירסה, נדירה היא ואינה שייכת לכל אדם. אדמו"ר הזקן מעדיף להביא דוגמה מן השכיח: אנשים שלימודם עצמו מלא חיות, ואף הם מקדימים לעיתים מילתא דבדיחותא לפני הלימוד. וכאשר מטרתה לפתוח את הלב, הרי היא חיובית וטובה. כל זה בא ללמד עד כמה מדויקת כל אות בתניא, אפילו בפרטים הקטנים ביותר.
נשוב לענייננו: ראינו כי כל פעולה שאדם עושה, אם היא פעולה סתמית לצורך גופני, הריהי בקליפת נוגה, והדרך האחת והיחידה להעלותה לקדושה היא לעשותה לשם שמיים.
"אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין":
אדמו"ר הזקן מתאר את הצד השני: מי שאוכל את אותו בשר עצמו, אך לא כדרך שאכל רב נחמן לצורך צלילות הדעת, ואף לא בשבת וביום טוב לשם קיום ההלכה לאכול בשר שמן, אלא מתוך זלילה בלבד. 'זוללי בשר' - אדם האוהב בשר ואוכלו לתיאבון; 'סובאי יין' - כינוי למי ששותה יין משום שערב לחכו ומוסיף כוס על כוס. אדם כזה אינו מחפש את המטרה האלוקית שבדבר אלא את העונג הגופני שבו, למלא את תאוות גופו ונפשו הבהמית - תאווה הבאה מבחינת יסוד המים שבארבעת היסודות הרעים שבנפש הבהמית, כפי שלמדנו בפרק א', שממנו נובעת מידת התאווה. אין הדברים אמורים בבשר וביין דווקא, אלא בכל מאכל ומשקה, ואף בפת ובמים, כל שהוא לצורך התאווה.
ומה עלה בגורל החיות שבמאכל? "הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו". קודם האכילה עמד המאכל בדרגת קליפת נוגה, ומשנאכל לשם תאווה גרם לו האדם ירידה: "ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות". אילו יכולה הייתה הבהמה לדבר, הייתה זועקת: מוטב היה לי להישאר על המדף בדרגת נוגה, ומה עשית לי שהורדת אותי.
יתרה מזו: "וגופו נעשה להם לבוש ומרכבה לפי שעה" - הגוף עצמו נעשה באותה שעה מרכבה לשלוש קליפות הטמאות, שכן החיות והרעננות שבו באות ממה שאכל ושתה לשם תאווה, ונמצא שהתאווה היא המנהיגה את גופו. זהו מצב בעייתי ביותר, שכן בכל רגע ורגע - בכל דבר הנכנס אל הפה ובכל דיבור היוצא ממנו - אם נעשה לצורך תאוות הגוף, הריהו נופל לשלוש קליפות הטמאות.
אלא שאדמו"ר הזקן מוסיף דברי הרגעה: "עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו". אם יתעורר האדם ויתחרט ויאמר: מדוע אשאר בדרגה זו, הכוח והחיות כבר בקרבי, חבל שאכלתי לשם תאווה, לפחות אנצל את הכוח שקיבלתי כדי ללמוד ולהתפלל עתה - הרי הוא עוקר את החיות ממצב שלוש קליפות הטמאות ומעלה אותה למעלה. משפט אחד עשוי לתקן, אם כי לא בשלמות, כפי שנראה מיד.
מכאן מובן גם מקומה של אמירת "יהי רצון מלפניך... כשם שאכלתי, וייתן לי כוח לעבודתך": אם אין זו אלא אמירה חיצונית, אין בה ממש. אין זו שאלה של אמירת נוסח, אלא של מחשבה ושל הרגשה. ישנם צדיקים המקפידים לומר בסעודות השבת "לכבוד שבת קודש" על כל נגיסה ונגיסה, ופירוש הדבר שאין הם אומרים בלבד אלא אומרים ומרגישים; אך מי שאומר דברים כאלה בלי לחשוב על דבריו, אין באמירתו כלום.
מדוע ניתן להעלות את החיות בחזרה?
לכאורה יש כאן קושי: למדנו בתחילת הדברים שההבדל בין קליפת נוגה לשלוש קליפות הטמאות הוא שקליפת נוגה היא ממוצעת - יכולה לעלות ויכולה לרדת, ואילו שלוש קליפות הטמאות אין להן עלייה כלל. אם כן, כיצד ניתן למשוך בחזרה מאכל שנאכל לשם תאווה וירד לשלוש קליפות הטמאות?
על כך משיב אדמו"ר הזקן: "כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה'". האפשרות להעלות את המאכל תלויה בכך שהמאכל היה כשר ומותר.
מכאן מתבארים פירושי המילים שאנו רגילים בהן בלא לתת את הדעת על משמעותן:
"אסור" - לשון קשירה, כאדם האסור בבית האסורים וקשור באזיקים. מאכל אסור - קשור לשלוש קליפות הטמאות, ועל כן אין הוא יכול לעלות; המנעול נעול ואין המפתח בידי האדם. אם כי יש דרך מיוחדת להעלות את המאכל בכל זאת, כפי שנראה בהמשך.
"מותר" - שאינו קשור לשלוש קליפות הטמאות, ולפיכך יכול הוא לחזור ולעלות עם האדם בשובו לעבודת השם.
עם זאת יש להקדים כי לא הכול חוזר ועולה. בשעה שנכנס המאכל אל הגוף נוצרים ממנו חלקים ותאים הנעשים חלק מן האדם, ומאחר שנאכל בתאווה, נוצרו אותם חלקים מכוחן של שלוש קליפות הטמאות. ניקויים אינו נעשה בנקל, ולשם כך קיים המושג 'חיבוט הקבר' לאחר מאה ועשרים, כדרך שהיו חובטים במקל על הכביסה כדי לנקותה. אך החיות עצמה כן יכולה לעלות ולהתרומם.
בהשגחה פרטית:
בשיחת י' שבט תשי"ד מביא הרבי קטע הנוגע לענייננו, ומעניין שאף הביאור שהובא לעיל על 'מילתא דבדיחותא' נאמר אף הוא בי' שבט, עשור לאחר מכן, בשנת תשכ"ד.
במדרש על שיר השירים מסופר שרבי יהודה הנשיא היה יושב ודורש, ונתנמנם הציבור. ביקש לעוררן ואמר: "ילדה אישה אחת במצרים שישים ריבוא בכרס אחת" - אישה אחת ילדה בלידה אחת שישים ריבוא. כששמע הציבור דבר פלא, התעורר, ואז ביאר להם את הכוונה: משה רבנו, ששקול כנגד שישים ריבוא.
וסיים הרבי דבר מעניין: "כיוון שהציבור מנמנם, וזה שאומר את הדרשה אינו רבנו הקדוש אלא אדם כערכי, הרי גם אמירת דבר פלא לא תעורר את הציבור" - ולפיכך ציווה לנגן ניגון שמח, ניגון 'ממצרים גאלתנו', כדי לעורר את הציבור. הרי לנו הדגמה חיה לדברים שלמדנו בעניין מילתא דבדיחותא ופתיחת הלב.
לסיכום: בחלק זה ראינו דוגמה לעליית 'מילתא דבדיחותא' לקדושה - הנהגתו שהקדים בדיחותא לשיעורו כדי לפתוח את לב תלמידיו, ותירוץ הגמרא שהדבר תלוי בעיתוי. עמדנו על דיוק הגרסה "רבא" דווקא, ועל ביאור הרבי שהחידוש שייך אף למי שלימודו מלא חיות, ולא רק לדרגתו הנדירה של רבה שלא פסק פומיה מגירסא. עוד למדנו כי האוכל והשותה לשם מילוי תאוות נפשו הבהמית מוריד את חיות המאכל לשלוש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, ואילו בשובו לעבודת השם הוא מעלה את החיות עמו - וכל זה אפשרי רק משום שהמאכל היה מותר וכשר, שכן 'אסור' עניינו קשור ו'מותר' עניינו בלתי קשור.
בחלק הבא נעמיק במה שנותר בגוף מן האכילה שבתאווה, ובאופן שבו מתבררים הדברים ומתעלים.