בחלק הקודם למדנו את יסודו של אדמו"ר הזקן, שדבר הבא מקליפת נוגה עשוי לעלות אל הקדושה - הכול לפי כוונת האדם ומטרתו. ראוי להדגיש כי תנאי יסודי קודם לכל: הדבר חייב להיות כשר. כלל זה אינו מוגבל לענייני מאכל בלבד, אלא חל על כל דבר ודבר: אם אין הוא מותר, הרי הוא שייך לשלוש הקליפות הטמאות, ואין מקום לדון בהעלאתו. רק דבר של היתר עומד בתחום קליפת נוגה, ובו הכול תלוי במטרה שלשמה נעשה.
הדוגמה הראשונה - אכילת בשר שמן של שור:
בקטע שלמדנו בשיעור הקודם, אדמו"ר הזקן הביא דוגמה מציאותית של אדם האוכל בשר שמן של שור לצורך עבודת השם. מקורה של דוגמה זו הוא בגמרא במסכת בבא קמא.
מובא שם דיון הלכתי ארוך, שבו שאל רבא את רב נחמן שאלות בענייני שור ושה ותשלומי ארבעה וחמישה. על חלק מן השאלות השיב לו רב נחמן מיד, אך על אחת מהן לא השיב באותה שעה. אומרת הגמרא: "לצפרא אמר ליה" - למחרת בבוקר בא רב נחמן אל רבא ואמר לו כי יש בידו תשובה לשאלה, ולאחר שהשיב הוסיף וביאר מדוע לא השיב אמש: "דלא אכלי בישרא דתורא" - בשעה שנשאל, טרם אכל מבשר השור. לאחר מכן שב לביתו, סעד ואכל בשר שור, ומתוך כך זכה לצלילות הדעת, ובבוקר כבר הייתה בידו התשובה.
בביאור סיפור זה נאמרו שני אופנים:
שיטת התוספות: הדברים כפשוטם. התוספות מבארים מדוע לא אכל רב נחמן בשר במהלך היום, שהרי לכאורה יכול היה לסעוד בצהריים ולהשיב מיד - ומבארים שבאותו יום היה רב נחמן שרוי בתענית. הוא ישב, למד והתפלפל בהלכה, אך מכיוון שלא אכל כל אותו היום, לא עלתה בידו התשובה.
שיטת רש"י: אין הכוונה כפשוטה, שרב נחמן נצרך ממש לבשר שמן; אלא דיבר בלשון משל. במסכת בבא בתרא מסופר על תלמידיו של רבא שאמרו לתלמידיו של אביי: "עד שאתם מגרדים עצמות יבשות אצל אביי, בואו ואכלו בשר שמן אצל רבא". כלומר, שיטת הלימוד של אביי הייתה יבשה וקצרה, ואילו לימודו של רבא היה עתיר סברות, טעם ועונג. לפי זה מבאר רש"י שכוונת רב נחמן באומרו שלא אכל בשר שמן היא שלא ירד עדיין לסוף טעמו של העניין, ואילו למחרת ירד לעומק הסברה ולכן הייתה בידו תשובה.
אדמו"ר הזקן נוקט כאן דווקא כשיטת התוספות, שכן היא הנוגעת לענייננו: מכאן הוכחה שאף אכילת בשר שמן עשויה לגרום לצלילות הדעת בלימוד התורה. וכאשר זו מטרת האכילה - "להרחיב דעתו לה' ולתורתו" - הרי האכילה עצמה נעשית קדושה ממש.
הדוגמה השנייה - שתיית יין מבושם:
לשלמות העניין ראוי לציין כי אותו רב נחמן עצמו נעזר גם ביין לצורך צלילות הדעת. במסכת עירובין מובא בשמו: "כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא - לא צילא דעתאי", כלומר: כל עוד אין הוא שותה רביעית יין, אין דעתו צלולה. רב נחמן ידע, אפוא, כיצד להשתמש בבשר וביין להביא את עצמו לצלילות הדעת.
הציטוט שמביא אדמו"ר הזקן, "כדאמר רבא: חמרא וריחני פקחין", מקורו במסכת יומא. רבא מדייק שם בפסוק "ויין ישמח לבב אנוש": בכתיב ובקרי של המילה "ישמח" רמוזים שני מצבים הפוכים - זכה, משמחו; לא זכה, משממו (מלשון שממה, כינוי למצב ירוד). ומכאן מסיים רבא כי היין המבושם והבשמים מפקחים את המוח.
הרי לנו דוגמה מובהקת לענייננו: היין הוא בבחינת קליפת נוגה. הוא עשוי לרדת ולהוריד את האדם, והוא עשוי לעלות ולהעלותו. הכול תלוי במטרת השתייה והאכילה: אם המטרה היא לשם שמיים ולעבודת השם, הרי הדבר נעשה קדושה ממש.
דוגמאות אלו, של האוכל בשר שמן או שותה יין ישן אך ורק לצורך זה, שכיחות פחות. לפיכך מוסיף אדמו"ר הזקן דוגמה מצויה יותר: אכילה ושתייה לשם קיום מצוות עונג שבת ויום טוב. יש אדם שאין בשר מצוי בביתו במשך כל השבוע, ורק לכבוד שבת הוא קונה בשר ויין, מתבל ומכין כראוי ונהנה מן הטעם - אך ברור שכל מעשהו לשם מצווה, כפי שנפסק בשולחן ערוך שיש לענג את השבת ואת יום טוב בבשר וביין.
כאשר האדם ניגש לעניין באופן זה, נתבררה חיות הבשר והיין שנשפעה מקליפת נוגה: קודם לכן, בעוד הבשר מונח באיטליז והיין שמור בחבית, היו הם קליפת נוגה; ומשעה שהשתמש בהם האדם כראוי, "עולה לה' כעולה וכקרבן".
אבי הרבי, רבי לוי יצחק, מדייק בשני הביטויים "עולה" ו"קרבן", שהם מכוונים כנגד שתי הדוגמאות: "עולה" כנגד הבשר העולה ונשרף על גבי המזבח, ו"קרבן" כנגד היין שמנסכים על המזבח. בכל אחד משניהם קיים האופן הנכון של השימוש, שבו הם נעשים קדושה.
מן האכילה אל הדיבור - "מילתא דבדיחותא":
עד כה עסקנו בדוגמאות שבאכילה ובשתייה; כעת מביא אדמו"ר הזקן דוגמה מעניין הדיבור - "וכן האומר מילתא דבדיחותא", דברי בדיחה. מובן שאין המדובר בבדיחה שיש בה דבר אסור - ליצנות, לשון הרע, רכילות או דבר שאינו צנוע - שהרי זו שייכת לשלוש הקליפות הטמאות ואין בה נידון כלל. המדובר בדברי בדיחה שהם כשלעצמם בבחינת קליפת נוגה: אותם דברים עצמם יכולים ליפול למטה ויכולים לעלות אל הקדושה, והכול תלוי באופן שבו נאמרו ובמטרתם.
ולאיזה צורך יש לומר מילתא דבדיחותא? על כך אומר אדמו"ר הזקן: "לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו, שצריכים להיות בשמחה". עבודת השם צריכה להיות בשמחה ולימוד התורה צריך להיות בשמחה, ויש שדווקא אמירת מילתא דבדיחותא מביאה את האדם לפיקחות הדעת ולשמחת הלב הדרושות לכך.
בשיחותיו התייחס הרבי בכמה הזדמנויות לעניינים שהם מעין מילתא דבדיחותא בחיי היום־יום:
ניגון: בהתוועדות היו מנגנים ניגון עם כניסת הרבי, וכן לאחר דבריו ובצאתו. הניגון מביא את האדם לשמחה, ואין הכרח שמילתא דבדיחותא תהיה דווקא בדיחה הנאמרת במילים. גם הניגון עצמו יכול לרדת חלילה למקום שאינו ראוי, ויכול להיות ניגון של קדושה.
אמירת "לחיים": שתיית מעט משקה ואמירת "לחיים" עלולות להוריד את האדם, ומאידך יכולות דווקא לפתוח את לבו ולסייע לו לקלוט טוב יותר את הדברים שייאמרו לאחר מכן.
ניתן למצוא זאת בעולם הלימוד: מורה הנכנס לכיתה ופותח בחידוד, בשאלה מסקרנת או בנושא מעניין מענייני העולם - בכך הוא יכול להעיר את ליבם התלמידים המנמנמים, ולפתוח את מוחם לקראת הלימוד. דברים אלו מכינים את השטח לשיעור הרציני שיבוא לאחר מכן, כך שהתלמידים יהיו קשובים ומוכנים לקבל את הדברים.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על כך שתנאי הכשרות קודם לכל, ובכל דבר של היתר הכול תלוי במטרה. ראינו את מקורן של שתי הדוגמאות שמביא אדמו"ר הזקן: אכילת בשר שמן של שור - מסיפור רב נחמן ורבא בבבא קמא, שאדמו"ר הזקן נוקט בו כשיטת התוספות (כפשוטו, מפני התענית) ולא כשיטת רש"י (משל, מלשון תלמידי רבא ואביי); ושתיית יין מבושם - מדברי רב נחמן בעירובין ומדברי רבא ביומא "חמרא וריחני פקחין", שבהם רמוזים שני המצבים: זכה משמחו, לא זכה משממו. הוספנו את הדוגמה השכיחה של עונג שבת ויום טוב, שבה נתבררת חיות הבשר והיין ועולה לה' "כעולה וכקרבן", ולבסוף עברנו מן האכילה אל הדיבור - "מילתא דבדיחותא" הנאמרת לפקח את הדעת ולשמח את הלב לה' ולתורתו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ז' ונעמיק בהבנת עניין הבירור וההעלאה של קליפת נוגה.