בחלק הקודם למדנו שכל הדברים המותרים באכילה - בהמות, חיות, עופות ודגים טהורים - שייכים לקליפת נוגה. בחלק זה נעמיק בהגדרתה של קליפת נוגה, במעמדה כבחינה ממוצעת בין הקדושה ובין שלוש הקליפות הטמאות, וביכולתה לעלות אל הקדושה או לרדת - הכל בהתאם לכוונתו של האדם.
אדם האוכל מאכל כשר לשם תאווה מוריד את המאכל לשלוש הקליפות הטמאות. אולם מאחר שהמאכל במהותו כשר הוא, בידו של האדם להעלותו משם בנקל. לעומת זאת, מי שאכל מאכל אסור - הורידו לשלוש הקליפות הטמאות באופן שעקירתו משם היא עניין קשה, הדורש כוחות מיוחדים, וכפי שיתבאר בהמשך הפרק.
כיצד אוכלים "לשם שמיים":
המעשה עצמו - אכילה ושתייה - מעשה גשמי הוא, ומה שקובע את מעמדו היא המחשבה והכוונה המלוות אותו. על האדם לשאול את עצמו מדוע הוא עושה זאת: מדוע ניגש כעת אל המקרר, פתח אותו והוציא ממנו משקה. אין הכוונה לאמירת נוסח שגור - פתקה בכיס ובה "הריני אוכל ושותה לשם שמיים" - אלא לתשומת לב ולמודעות פנימית אמיתית המלווה את המעשה. אין די באמירה, אלא יש לחיות זאת. אמנם נראית זו דרגה של צדיקים, אך היא נדרשת אף מן הבינוני, ובכל דבר ודבר.
האם ניתן לומר על אכילת גלידה שהיא לשם שמיים? ייתכנו מצבים כאלה, וכפי שנראה בהמשך הפרק מביא אדמו"ר הזקן דוגמה מעין זו.
מכאן עולה שההישארות במסגרת קליפת נוגה היא משימה קשה ונדירה, שכן כל מעשה שמעורבת בו תאווה כלשהי נופל מיד לשלוש הקליפות הטמאות ויורד למטה.
מהי קליפת נוגה:
בחלק הקודם הבאנו את הפסוקים שבתחילת ספר יחזקאל, שבהם מתאר הנביא את מראה המרכבה העליונה: "רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב". יחזקאל ראה את שלוש הקליפות הטמאות, וראה אף את הנוגה. קליפת נוגה אינה קיימת בעולם הזה הגשמי והחומרי בלבד, אלא אף בעולמות עליונים יותר.
עניינה של נוגה: קליפה שאינה כולה טוב, ויש בה גם רע. מינון הרע ומידת התערבותו בטוב משתנים מדרגה לדרגה. בעולם הזה, הנמוך שבעולמות, ישנם שני חסרונות:
היחס שבין הטוב לרע - רובו ככולו רע, והטוב שבקליפת נוגה בעולם הזה מועט ביותר.
אף המעט טוב הקיים כאן מעורב ברע עד שקשה להבחין ולהבדיל ביניהם. אין בעולם הזה חלוקה ברורה בין הטוב ובין הרע, אלא תערובת של שניהם.
וזו לשונו של אדמו"ר הזקן: הקליפה הזו נקראת "קליפת נוגה", והכוונה לקליפת נוגה שבעולם הזה, "הנקרא עולם העשייה" - שכן כאמור קיימת קליפת נוגה גם בעולמות גבוהים יותר. ומעמדה כאן: "רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה" - הן מיעוט הטוב, והן היותו מעורב ברע.
"שממנה באות מידות טובות שבנפש הבהמית של ישראל" - כפי שלמדנו בסוף פרק א', יהודי יש לו מידות טובות אף מצד נפשו הבהמית: הוא רחמן וגומל חסד. מקורן של מידות אלו במעט הטוב שבנפש הבהמית, והוא קליפת נוגה, כמו שנתבאר לעיל.
"בחינה ממוצעת":
ממשיך אדמו"ר הזקן ומגדיר: "והיא בחינה ממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה". אין הכוונה, כפי שניתן היה לחשוב, שנטלו מעט מן הטוב הגמור שבקדושה ומעט מן הרע הגמור שבשלוש הקליפות וערבבו ביניהם. משמעות ה'ממוצע' עמוקה יותר:
הרע שבנוגה אינו דומה לרע שבשלוש הקליפות הטמאות: הרע של שלוש הקליפות אינו יכול לעלות ולהתרומם והוא נשאר למטה, ואילו הרע שבנוגה יכול להתרומם.
הטוב שבנוגה אינו דומה לטוב שבקדושה: הטוב שבקדושה טוב גמור הוא ואינו יכול להתהפך לרע, ואילו הטוב שבנוגה עלול ליפול למטה ולהתהפך לרע.
מאחר שהרע שבה אינו רע גמור - יכול הוא להתרומם; ומאחר שהטוב בה אינו טוב גמור - יכול הוא ליפול. זהו פירוש היותה בחינה ממוצעת, שאינה דומה לא לטוב שלמעלה ממנה ולא לרע שלמטה ממנה. ומשום כך "פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות" (כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט ריש פרק ד' בשם הזוהר), "ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה".
הבהמה הטהורה - בין עלייה לירידה:
למדנו כי בהמות, חיות, עופות ודגים המותרים באכילה שייכים לקליפת נוגה. כל עוד אין האדם מתערב בעניין - הבהמה מסתובבת ברפת - מצבה סטטי: אין היא שייכת לשלוש הקליפות הטמאות, ובכוחה לעלות למעלה או לרדת למטה. משעה שנוטל אותה האדם, מתחיל השינוי:
בזמן שבית המקדש קיים - יכול להקריב אותה קרבן, ואף קרבן מקודשי קודשים. וכן בזמן הגלות, לשוחטה כדין ולאכלה לכבוד שבת קודש או בסעודת מצווה - שאז היא נעשית קדושה.
אבל אם שוחט אותה בשחיטה פסולה - נעשית מאכל אסור. וכן אם שחט אותה כדין ואוכלה לשם תאווה - הרי הוא עצמו מורידה למטה.
ראוי לעמוד על היחס שבין תאווה ובין סעודת מצווה. על פי ההלכה מצווה על האדם להתענג בשבת וביום טוב, ועונג פירושו כפשוטו - להרגיש את התענוג ממש. ועם זאת, מקובל אצל חסידים הפתגם שלא היו מהדרים במצוות שהגוף נהנה מהן; אף שקיים מושג של מצווה שהגוף נהנה ממנה, בכל אופן נדבק בה משהו מהנאת הגוף, ודבר זה עלול לקלקל בהמשך.
"בישרא שמינא דתורא":
כיצד עולה הנוגה אל הקדושה? ממשיך אדמו"ר הזקן: "דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה". כשם שהצורף מוציא מן המתכת את הסיגים והפסולת ומשאיר את הזהב המזוקק, כך מצליח האדם לברר את מעט הטוב שבדבר; ומשגובר הטוב על הרע שהיה מעורב בו, הוא עולה ונכלל בקדושה ממש.
הדוגמה שמביא אדמו"ר הזקן אינה דוגמה שהיה עולה על הדעת לכנותה קדושה: "כגון דרך משל האוכל בישרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם" - אדם הנכנס לאיטליז ומבקש לא בשר שור סתם, אלא בשר שמן וטוב; ושותה יין, ולא יין סתם, אלא יין מבושם - יין ישן וטוב שכל מעלות היין בו. לכאורה מונח כאן עניין של תאווה, וכל מעשה שמעורבת בו תאווה נופל, כאמור, לשלוש הקליפות הטמאות. יתרה מזו, אפשר שמדובר ביום חול רגיל.
ומדוע הוא עושה זאת? "להרחיב דעתו לה' ולתורתו" - כדי שדעתו בלימוד התורה תהיה רחבה, וכדי לשמח את לבו ולהכשירו לענייני קדושה, והוא מכיר בעצמו שזהו הדבר המסייע לו ובלעדיו לא יגיע לכך. אם זו הסיבה היחידה שבעטיה הוא עושה זאת - הרי זו קדושה ממש.
לסיכום: בחלק זה למדנו שמעמדה של האכילה נקבע לפי הכוונה המלווה אותה, ושאכילה לשם שמיים משמעה מודעות פנימית ולא נוסח שגור. עמדנו על מהותה של קליפת נוגה שבעולם העשייה - רובו ככולו רע ומעט טוב מעורב בתוכה, ומאותו מעט טוב באות המידות הטובות שבנפש הבהמית של ישראל - ועל היותה בחינה ממוצעת: רעה אינו רע גמור ולכן ביכולתו להתרומם, וטובה אינו טוב גמור ולכן הוא עלול ליפול. ראינו כיצד בהמה טהורה עולה לקדושה בקרבן, בסעודת שבת ובסעודת מצווה, ויורדת באכילה לשם תאווה, ולמדנו את דוגמת "בישרא שמינא דתורא" והיין המבושם הנאכלים ונשתים "להרחיב דעתו לה' ולתורתו".
בחלק הבא נעסוק בדוגמה נוספת שמביא אדמו"ר הזקן, מסוג הדיבור - שאף הוא יכול לעלות ויכול לרדת - וכן במצב שבו אף מה שנפל לשלוש הקליפות הטמאות יכול לחזור ולעלות, עניין הדורש כוחות מיוחדים ושלמותו לעתיד לבוא.