בחלק הקודם סיימנו את פרק ו', ולמדנו על הרמה הנמוכה שבקליפות - שלוש הקליפות הטמאות לגמרי. בחלק זה נחדד את הנקודה המרכזית שאליה מוביל אדמו"ר הזקן בפרק ו', ונפתח את פרק ז', העוסק בדרגה השנייה שבקליפות: קליפת נוגה.
נקדים ונזכיר את שלמדנו בפרק ד': לנפש האלוקית שבכל יהודי שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה. החידוש שהודגש שם הוא שאף על פי שהלבושים הם לכאורה עניין חיצוני ביחס לנפש, הרי כאשר האדם משתמש בהם בענייני קדושה, ומקיים בפועל ממש תורה ומצוות, הם מרוממים אותו לדרגות שאין הנפש מגיעה אליהן מצד עצמה, אף שהיא קדושה במהותה.
על יסוד זה נפתח פרק ו': "זה לעומת זה עשה אלוקים". כשם שבצד הקדושה ישנה נפש בעלת כוחות ולבושים, כך בצד שכנגד ישנה נפש בהמית שמקורה בקליפה. קליפה, כפי שהתבאר, הגדרתה סטרא אחרא - הצד האחר, כל שאינו קדושה. וכשם שבצד החיובי הלבושים מרוממים את האדם מעל דרגת נפשו, כך בצד השלילי: כאשר אדם נכשל במחשבה, בדיבור או במעשה שאינם על פי תורה, הוא מוריד את עצמו לדיוטא נמוכה יותר מן הנפש הבהמית כשלעצמה.
עוד למדנו כי בקליפות עצמן שתי דרגות זו למטה מזו. בסיום פרק ו' נתבארה הדרגה הנמוכה - שלוש הקליפות הטמאות לגמרי, ופורטו הדברים המקבלים מהן את חיותם בסוגי הדומם, הצומח, החי והמדבר. פרק ז' פותח בדרגה השנייה, הגבוהה יותר, הנקראת קליפת נוגה, שהיא דרגה ממוצעת בין הקדושה לבין שלוש הקליפות הטמאות.
ניגש ללשון פרק ז':
אדמו"ר הזקן מונה את הדברים שחיותם נמשכת מקליפת נוגה, בכל ארבעת סוגי הבריאה:
מסוג המדבר: "אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה, המלובשת בדם האדם" - זו הנפש שעליה למדנו כבר בפרק א', שלכל יהודי שתי נפשות: אחת מצד הקדושה ואחת מצד הקליפה, והיא מתלבשת בדם האדם. מקורה בקליפה, אך בסוג הגבוה שבה.
מסוג החי: "נפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה" - עצם היתרם באכילה מלמד שאין חיותם באה משלוש הקליפות הטמאות, שאין כל אפשרות להתעסק עמן, אלא מדרגה גבוהה יותר.
מסוג הצומח והדומם: "קיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה" - לעומת הצומח האסור באכילה, כגון עורלה שלמדנו עליה.
מעשה, דיבור ומחשבה: "קיום וחיות כל מעשה דיבור ומחשבה בענייני עולם הזה שאין בהם צד איסור, לא שורש ולא ענף משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן" - כל מה שאדם חושב, מדבר או עושה בענייני העולם באופן סתמי.
הכלל הוא: אם יש בדבר צד איסור, מיד הוא נקשר לשלוש הקליפות הטמאות, כפי שנתבאר בסיום פרק ו'. ואין נפקא מינה אם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן, שהרי התורה עצמה ביקשה מחכמי ישראל לעשות סייג לתורה ולגדור גדרים. אך כאן מדובר בדבר שאין בו שום צד איסור, "לא שורש ולא ענף".
"רק שאינם לשם שמיים":
אם המעשה הוא מצווה - פשוט שהוא קדושה; אם הוא אסור - פשוט שהוא משלוש הקליפות הטמאות. כל חסרונו של המעשה הסתמי הוא בכך שאינו נעשה לשם שמיים. ומאחר שקדושה, כהגדרתה בפרק ו', היא דבר שהשכינה שורה עליו, הרי מעשה שאינו מכוון לשם שמיים אינו יכול להיות קדושה. בכך נחלקים שני מצבים:
"רצון הגוף וחפצו ותאוותו" - זהו המצב הגרוע שבשניהם. אף שהמאכל כשר ואף שבירך עליו, כיוון שהמעשה נעשה מתוך תאווה הוא יורד לדרגת שלוש הקליפות הטמאות. אף תאווה של מאכל כשר בכלל זה, וכפי שיתבאר בהמשך הפרק בפירוש.
"צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש" - אין זו תאווה אלא צורך חיוני: אלמלא יאכל וישתה לא יוכל להתקיים ולהתרכז. כל הבעיה היא "שאין כוונתו לשם שמיים כדי לעבוד את ה' בגופו", אלא סתם שיהיה לו כוח. על מעשים אלו אומר אדמו"ר הזקן "לא עדיפי" - אינם טובים יותר מן הנפש החיונית הבהמית עצמה, שהיא קליפת נוגה, ולפיכך נשארים אף הם בדרגת קליפת נוגה.
ראוי לדייק בלשון "לא עדיפי": אין הם טובים יותר, אך גם אינם גרועים יותר - האדם נותר במעמדו. זאת בניגוד למעשה הנעשה מתוך תאווה, שעליו לא נאמר "לא עדיפי" אלא שהוא גרוע יותר, שכן הוא יורד למטה מדרגת הנפש הבהמית עצמה.
מכאן עולה שאלה מעשית: הרי רוב עיסוקיו של אדם ביומיום הם בענייני העולם, וכפי שנאמר בסיום פרק ו' ש"עולם הזה ומלואו" הוא עולם הקליפות. אלא שהרשות נתונה בידי האדם להעלות מעשים אלו לקדושה על ידי הכוונה, כמאמר המשנה "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". אדם השותה כוס מים או אוכל כדי שיהיה בכוחו להתפלל, ללמוד ולקיים מצוות - מעשהו קדושה ממש; ואילו העושה כן באופן סתמי, אף שבירך, נותר בדרגת קליפת נוגה.
ומסכם אדמו"ר הזקן: "והכל כאשר לכל" - כל הדברים שנמנו, מארבעת סוגי הבריאה ועד המעשה, הדיבור והמחשבה הנעשים לצורך חיוני, "נשפע ונמשך ממדרגה שנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה". חיותם באה כמובן מהקב"ה, אלא שהיא יורדת, מצטמצמת ומסתתרת עד שהיא מתלבשת בקליפת נוגה, ודרכה נמשכת אליהם.
סיכום הדרגות:
קדושה: הנפש האלוקית, ועימה התורה והמצוות. וכאמור בפרק ד', הלבושים - מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות - מרוממים את האדם אף למעלה מן הנפש עצמה.
קליפת נוגה: הדרגה הממוצעת - הנפש הבהמית של היהודי מצד מהותה; החי, הצומח והדומם המותרים באכילה; ומעשה, דיבור ומחשבה בענייני העולם שאין בהם איסור, הנעשים לצורך חיוני ולא מתוך תאווה, אף שאינם לשם שמיים.
שלוש הקליפות הטמאות לגמרי: כל האסור, מדאורייתא או מדרבנן, וכן דברים המותרים הנעשים מתוך רצון הגוף וחפצו ותאוותו. בדרגה זו עצמה ישנן שתי רמות, כפי שיתבאר בהמשך.
לסיכום: בחלק זה חידדנו את יסוד "זה לעומת זה" שבפרק ו', ופתחנו את פרק ז' העוסק בקליפת נוגה - הדרגה השנייה והגבוהה שבקליפות, הממוצעת בין הקדושה לבין שלוש הקליפות הטמאות. ראינו כי ממנה נמשכים הנפש הבהמית שבישראל, בעלי החיים, הצומח והדומם המותרים באכילה, וכן מעשה, דיבור ומחשבה בענייני העולם שאין בהם צד איסור. עמדנו על ההבחנה שבין מעשה הנעשה מתוך תאווה, היורד לשלוש הקליפות הטמאות, לבין מעשה הנעשה לצורך חיוני שלא לשם שמיים, שעליו נאמר "לא עדיפי" והוא נותר בקליפת נוגה, ועל כך שכוונה לשם שמיים מעלה את המעשה לקדושה ממש.
בחלק הבא נעמיק בהגדרת קליפת נוגה כדרגה ממוצעת, ובשתי הרמות שבשלוש הקליפות הטמאות.