בחלק הקודם למדנו על שלוש הקליפות הטמאות ועל ביטויין בסוגי הבריאה. כעת נחזור על לשון התניא ונעמוד על כמה דיוקים מעניינים שבה, שהרי כל ביטוי בספר מדויק בתכלית.
"ונקראו במרכבת יחזקאל":
אדמו"ר הזקן יכול היה לכתוב בקצרה "ונקראו רוח סערה וענן גדול", ומדוע טרח לציין את מראה המקום? הרי לא בכל פסוק המובא בתניא מציין אדמו"ר הזקן היכן הוא כתוב, ופעמים רבות מובא הפסוק בלבד, והמעיין מוזמן לחפש את מקורו בעצמו.
אלא שכאן טמון תוכן: בדומה למה שלמדנו קודם בעניין המטה שנהפך לנחש, אף כאן בא אדמו"ר הזקן להשמיענו ששלוש הקליפות הטמאות אינן דבר מנותק, שאין שורש בקדושה חלילה. יחזקאל רואה במרכבתו את הכוחות האלוקיים ואת המרכבה הקדושה, ומתוך אותה מרכבה קדושה עצמה הוא רואה גם את שלוש הקליפות הטמאות. אף שהן יורדות בהשתלשלות ובירידה עצומה, מקורן ושורשן באותו מקום. הציון "במרכבת יחזקאל" אינו בא רק כדי שנדע היכן לחפש את המילים "רוח סערה וענן גדול" ולא נתבלבל בין פסוקי התנ"ך, אלא ללמדנו שאף מקורן של הקליפות הוא מן הקדושה.
מדוע נזכרים רק שני השמות?
יש לשים לב שאדמו"ר הזקן אינו מונה את שלושת שמות הקליפות: הוא כותב "רוח סערה וענן גדול וגומר", ואת השלישית אינו מזכיר. לכאורה, או שיפרט את שלושתן, או שיסמוך על עיוננו בפסוק ויכתוב "רוח וגומר". לשון הפסוק ביחזקאל היא: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב" (בקליפת נוגה נעסוק בעזרת השם בפרק ז').
מכאן מובן דיוקו: אילו היה כותב "רוח וגומר", היו נפתחות שתי טעויות:
"רוח" ו"סערה" כשתי קליפות: יש הסבורים ש"רוח" עניין אחד ו"סערה" עניין אחר. לפיכך מבהיר אדמו"ר הזקן שהצירוף "רוח סערה" הוא קליפה אחת ולא שתיים.
"מן הצפון" כשם של קליפה: אפשר היה לחשוב ש"רוח סערה" היא הראשונה, "הצפון" קליפה נוספת ו"ענן גדול" השלישית. לכן דילג על המילים "באה מן הצפון", ללמדנו שאין הן אלא ציון מקום שאינו נמנה במניין הקליפות.
ומאחר שהובהר ש"רוח סערה" היא הראשונה ו"ענן גדול" היא השנייה, שוב אין צורך לפרש את השלישית: די ב"וגומר", והמעיין בפסוק ימצא מאליו כי היא "אש מתלקחת".
מדוע שלוש קליפות דווקא?
ביאורים לכך בקבלה, ונקודה אחת ניתן ללמוד ממה שכותב הרבי באחד המקומות: שלוש הקליפות הן כנגד שלושת הקווים - ימין, שמאל ואמצע, וכנגד שלושת היסודות. אף שידועים ארבעה יסודות (אש, רוח, מים ועפר), ולכאורה העפר הוא היסוד העיקרי שהכול היה ממנו, בקבלה מבואר כי היסודות העיקריים הם אש, רוח ומים, והעפר כלול בהם. וכך אף שמות הקליפות: "רוח" כנגד יסוד הרוח, "ענן" כנגד המים, ו"אש" כנגד יסוד האש.
"כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה":
בדוגמאות שהובאו למייצגי הקליפות: בסוג המדבר - נפשות אומות העולם וקיום גופם; ובסוג החי - "כל בעלי חיים הטמאים ואסורים באכילה". לכאורה יכול היה אדמו"ר הזקן לקצר ולכתוב "כל בעלי חיים הטמאים" בלבד, או "כל בעלי חיים האסורים באכילה" בלבד. מדוע נדרשו שני התארים יחד? הרבי מדייק כאן דיוק נפלא:
אילו נכתב "האסורים באכילה" בלבד: הרי ישנם בעלי חיים האסורים באכילה שאינם מתחילת יצירתם משלוש הקליפות הטמאות. בהמה טהורה שנטרפה בשחיטה אסורה באכילה, אך ביסודה לא הייתה שייכת לקליפות הטמאות, שהרי בהמה כזו יכולה לעלות קורבן על המזבח ולהיות קודש קודשים, ואילו כל השייך לשלוש הקליפות הטמאות אין בו יכולת לעלות לקדושה כלל. רק בשעה שנטרפה נפלה לדיוטא נמוכה ונאסרה. אדמו"ר הזקן מבקש להביא דוגמאות לדברים שכך היו מתחילת יצירתם, ולא לדברים שנפלו על ידי מעשה אדם.
אילו נכתב "הטמאים" בלבד: היינו סבורים שכוונתו לבעלי חיים שהם טמאים ומטמאים לענין טומאה ואהרה, שהרי רק שמונה שרצים שהתורה פירטה את שמותיהם מטמאים במיתתם במגע, ואילו שרצים אחרים - כגון נחש, עקרב או צפרדע - אינם מטמאים כשהם מתים. ואז היה מקום לומר שדינם של אלו שאינם מטמאים שונה. לכן נקט בשני התארים יחד, שלא יישאר ספק בדברים, שהכוונה היא לבעלי חיים הטמאים בנוגע לאכילה.
מדוע לא הובאה דוגמה מן הדומם?
הדוגמה מסוג הצומח היא "כגון ערלה". ומאחר שנוכחנו שאדמו"ר הזקן מדבר רק על דברים שהיו כך מתחילת יצירתם, מובן גם מדוע אין הוא מביא דוגמה מן הדומם: אין בעולם דומם שנברא מלכתחילה משלוש הקליפות הטמאות. דומם השייך אליהן הוא רק דומם שהאדם הפכו לכך, כגון הלוקח פסל ועושה אותו עבודה זרה.
הטעם לכך: הדומם במהותו הוא בטל, אינו נע ואינו מתרחב, ובודאי שאינו מדבר, אלא הקדוש ברוך הוא ברא אותו בביטול. ולפיכך מבחינה מסויימת הוא קרוב יותר לתחום הקדושה ואינו נוצר מלכתחילה באופן השייך לשלשת הקליפות הטמאות (ראוי לציין כי הרמב"ם כותב שבקצות הסוגים יש תערובת ביניהם, שחלק מן הדומם נעשה צומח וחלק מן הצומח נעשה חי, וכגון המאובנים והאלמוגים).
"קיום וחיות" ולא "קיום גופם":
דיוק נוסף בלשון התניא: בגויים נאמר "נפשות כל אומות עובדי גילולים וקיום גופם", וכן בבעלי החיים הטמאים והאסורים נזכרים נפשותיהם וקיום גופם. אך בעורלה נוקט אדמו"ר הזקן לשון אחרת: "קיום וחיות", ואינו אומר "גופם". תפוח שצמח בשלוש השנים הראשונות שייך לשלוש הקליפות הטמאות, אך איזה חלק בו שייך אליהן?
כאן נקודה מעניינת: החלק הגשמי של כל דבר נברא פעם אחת והקדוש ברוך הוא ממשיך לקיימו, ואילו החיות והאנרגיה שבו מתחדשות ומתחלפות כל העת. עץ התפוח עצמו, גזעו וגופו הגשמי, אינו משלוש הקליפות הטמאות, שהרי כעבור שלוש שנים יוציא אותו עץ עצמו פירות המותרים באכילה. ממילא אף גוף הפרי אינו משלוש הקליפות הטמאות, אלא החיות שהוא מקבל בשלוש השנים הראשונות היא הבאה משם. הפרי אסור באכילה משום שחיותו משלוש הקליפות הטמאות, אך לא משום שגופו מהן. משום כך מדייק אדמו"ר הזקן וכותב "קיום וחיות" בלבד.
בסיום הפרק מוסיף אדמו"ר הזקן: "וכן קיום וחיות כל המעשה דיבור ומחשבה של כל שס"ה לא תעשה וענפיהן". כל אחת משלוש מאות שישים וחמש מצוות לא תעשה שבתורה - העושה אותה בפועל, המדבר בה או החושב בה - שואב בשעת מעשה את חיותו משלוש הקליפות הטמאות. "וענפיהן" - אף איסור שאינו אלא מדרבנן הריהו ענף היוצא משס"ה מצוות לא תעשה, והעובר עליו ממשיך על מעשהו חיות משלוש הקליפות הטמאות. בכלל שורות אלו נכללים גם איסורי השמיטה.
כיצד, אם כן, מתגייר גוי?
לפי האמור, נפשו וגופו של הגוי מקבלים חיותם משלוש הקליפות הטמאות, שהן רע מוחלט שאין בכוחו לעלות לקדושה. כיצד אפוא קיים מושג של גיור, וכי גופו נשתנה?
על כך עונה החיד"א בדיוק נפלא: בכל המקומות שבהם מדובר על גרים לא נאמר "גוי שנתגייר" אלא "גר שנתגייר", ולכאורה מהו "גר שנתגייר"? אלא שגוי אינו מתגייר; ואם התגייר, סימן שכבר קודם לכן היה בו ניצוץ, ובשעת הגיור רק נתברר הניצוץ ונתגלה. מי שאין בו את אותו ניצוץ אינו יכול להתגייר כלל. נמצא שהגיור הוא מתנה שקיבל אותו אדם מראש, ואין זה דבר המסור לכל אחד.
מכאן גם למעשה, לאקטואליה של ימינו: המבקשים להפוך את הגיור לעניין סיטונאי וקל דומים למי שייקח חזיר, יטבילנו במקווה וישווק אותו מכאן ולהבא כבשר כשר, או למי שיקצר את שנות העורלה משלוש שנים לשנה וחצי. כשם שאין שום אפשרות לשנות דברים אלו, כך אין אפשרות לשנות את תהליך הגיור מכפי שנקבע בהלכה. המשנה את התהליך מוליך את הגוי שולל: אותו אדם סבור שהתגייר, ולמעשה נשאר כשהיה. אילו ידע שזו הונאה, לא היה רוצה בכך כלל.
לסיכום: בחלק זה עמדנו על דיוקי לשונו של אדמו"ר הזקן: הציון "במרכבת יחזקאל" המלמד שאף שורשן של הקליפות הטמאות מן הקדושה; אופן הבאת הפסוק "רוח סערה וענן גדול וגומר"; הטעם למניין שלוש הקליפות, כנגד שלושת הקווים ושלושת היסודות אש, רוח ומים; הכפילות "הטמאים ואסורים באכילה", הבאה ללמד על דברים שכך הם מתחילת יצירתם; העדר דוגמה מן הדומם, שמהותו ביטול; והדיוק "קיום וחיות" בעורלה, שאין גופה מן הקליפות אלא חיותה בלבד. כן למדנו שכל מעשה, דיבור ומחשבה של מצוות לא תעשה וענפיהן מקבלים את חיותם משלוש הקליפות הטמאות. לאחר שהוגדרה הקדושה כביטול לאלוקות, מובן שכל שאינו עומד בקריטריון זה שייך לצד הקליפה, המקבלת חיות אלוקית מצומצמת וירודה עד כדי גלות, ובשלוש הקליפות הטמאות ההסתר גדול כל כך עד שאין בהן יכולת, בדרך הרגילה, להתהפך ולעלות לקדושה.
בחלק הבא נעסוק בפרק ז' ובקליפת נוגה, ובייחודה של דרגה זו שבכוחה להתברר ולעלות לקדושה.