בחלק הקודם עמדנו על כך שהחיות האלוקית מהווה ומקיימת אף את הקליפות והסטרא אחרא. כעת נלמד כיצד יורדת אותה חיות דרך סדר ההשתלשלות, מהם שני אופני הירידה, ומדוע דווקא בשל כך נקרא העולם הזה 'עולם הקליפות'.
אדמו"ר הזקן מזכיר את השתלשלות העולמות דרך 'עילה ועלול'. כידוע, קיימים ארבעה עולמות הנקראים בראשי תיבות 'אבי"ע': אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. אנו נמצאים בעולם העשייה הגשמי, ומעלינו עולמות רוחניים גבוהים יותר. כל החיות האלוקית עוברת את סדר ההשתלשלות כולו עד שהיא מתלבשת בעולם הגשמי שלנו, ובירידה זו קיימים שני אופנים.
שני אופני הירידה:
עילה ועלול - בלשון פשוטה: סיבה ומסובב. המקור יורד אל התוצאה, אך נותרים קשר וקרבה ביניהם, וניתן לזהות בבירור את היחס שביניהם. המקור נמצא בעוצמה גדולה והתוצאה בעוצמה נמוכה, אך מדובר באותו סוג של מציאות. משל לדבר: החשמל המגיע אל המכשיר הקטן הוא בעיקרו אותו חשמל שבתחנת הכוח, אלא שבתחנה הוא בעוצמה גדולה, וכאן ירד לעוצמה נמוכה. אף שהוא משנה את צורתו ואת שמו במהלך הדרך, בסופו של דבר זהו אותו סוג אנרגיה לאחר שירדה.
צמצומים רבים - כאן הירידה אינה יחסית אלא בקפיצה. לאחר הצמצום נעשה הדבר כמציאות אחרת לגמרי, עד שאין מזהים כלל כיצד יצא זה מזה, וכאילו קיבל פנים חדשות לחלוטין.
האור והחיות מתמעטים מיעוט אחר מיעוט, יורדים ומשתנים שוב ושוב, עד שהחיות האלוקית יכולה להתלבש במינון כזה במקום המנוגד לאלוקות, בתוך אותו דבר הנפרד.
החיות האלוקית בגלות:
כאשר החיות האלוקית יורדת ומחיה דבר נפרד, היא נמצאת אצלו בבחינת גלות. גלות היא כינוי למי שנמצא במקום שאינו שלו ובניגוד לרצונו: אין הוא יכול לבטא את כישרונותיו ואת עצמותו, ואינו בעל הבית על עצמו, כאדם הנתון בבית האסורים. כך החיות האלוקית שירדה אינה יכולה לבטא את עצמה, שכן המקום שאליו ירדה אינו מניח לה להתגלות, ואינו זועק שיש בו חיות אלוקית.
דוגמה מובהקת לכך היא פרעה. קיומו של פרעה נבע כמובן מאלוקות, ואין הוא מתקיים מעצמו, ואף על פי כן הוא נקרא בלשון הכתוב "התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו", והוא זה שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני". פרעה זעק שהוא עשה את עצמו, ואף נהג לצאת לצרכיו לפנות בוקר אל היאור כדי שלא ידעו המצרים שאף הוא בשר ודם. הוא זה שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", ובשעת מעשה עצמה קיבל את חיותו מן הקדוש ברוך הוא. זוהי גלותה של האנרגיה, החיות האלוקית: היא מוכרחה להתלבש באותו פרעה המכחיש אותה.
הוא הדין ב'חרטומי מצרים ובלהטיהם': אף אלו כוחות שמקורם בקדושה, שירדו והתלבשו במי שהשתמשו בהם כנגד הקדושה. זוהי הגלות, והקדוש ברוך הוא עושה זאת לצורך תוכניתו בבריאת העולם, משום שלצורך הבחירה החופשית מוכרח שיהיה דברים כאלו.
המטה והנחש - ביאור אדמו"ר הזקן בתורה אור:
אדמו"ר הזקן מבאר בספר תורה אור, מדוע האות הראשון שעשה משה רבנו לפני פרעה, דווקא הפיכת המטה לנחש וחזרת הנחש להיות מטה. לכאורה, מה תועלת יש באות זה? אף החרטומים עשו כן בלהטיהם, ואם כל ההבדל הוא שמשה יכול היה לעשות יותר והם מעט פחות, אין זה הבדל מהותי.
מבאר אדמו"ר הזקן כי במעשה זה סיפר משה רבנו לפרעה את היסוד שאנו לומדים כאן. 'מטה' בלשון הקודש הוא מלשון הטיה, וכל סדר השתלשלות העולמות, שבו נוטה הקדושה ויורדת מדרגה לדרגה, נקרא בשם 'מטה'. ומה נעשה בסוף אותו תהליך ירידה? הוא יורד עד כדי כך שנעשה ממנו נחש, שהוא סמל הסטרא אחרא והטומאה, הנחש הקדמוני שדרכו באה הזוהמה לעולם, ופרעה עצמו נקרא 'התנין הגדול'.
בא אפוא משה רבנו אל פרעה ואמר לו: אל תחשוב שאתה מציאות בפני עצמה. אף אתה נוצרת מן ה'מטה', שכן מקור הכל בקדושה, אלא שכדי שמן המטה ייעשה נחש הוצרכה ההטיה לרדת עד למקום נמוך ביותר. ולאחר מכן גילה לו את סוף התהליך: סופו של הנחש לשוב ולהיות מטה. כלומר, בסופו של דבר יתחבר אף הוא אל שורשו ויכיר שאינו אלא חלק מן התהליך, וזהו תיקונו: שיתבטל אל האמת.
זהו בדיוק מה שאנו לומדים כאן: החיות האלוקית יורדת ומצטמצמת ומשתנה עד שהיא מתלבשת בתוך אותו דבר הנפרד, ובוודאי שהתלבשות זו היא בבחינת גלות, שכן היא נמצאת שם בלית ברירה. ולשם מה ממשיכה החיות להימצא במקום המנוגד לה? להחיותו ולקיימו מאין ליש, שלא יחזור להיות אין ואפס כבתחילה, קודם שנברא.
שהרי אם הייתה החיות האלוקית מסתלקת מן הדבר, היה הדבר נעלם כליל. ניקח למשל כוס, אם רצון הבורא יהיה שהכוס לא תהיה קיימת, די בכך שיחדל להוותה, ומיד לא תהיה. מכאן שעצם קיומה מוכיח כי ברגע זה ממש יש בה אנרגיה המקיימת אותה. וכך אף הקליפות והרע: עצם קיומם מוכיח שיש חיות המהווה ומקיימת אותם בכל רגע ורגע, שאם תפסיק החיות להצטמצם ולהיכנס לתוך אותה קליפה, תשוב הקליפה להיות אין ואפס כמו קודם היווצרותה.
וזהו ענין הבחירה, שאף שיש הבדל בין האופן שבו החיות האלוקית נמצאת בדבר שמקורו בקליפה לבין איך שהיא נמצאת בדבר שמקורו בקדושה, מכל מקום אין העין האנושית מבחינה בהבדל שביניהם. אילו היה ההבדל נראה בגלוי ובאופן מוחשי, היה מתבטל כל עניינה של הבחירה: כאשר רואים בבירור מה אור ומה חושך, ההליכה אל האור אינה בחירה כלל. ולכן ברא הקב"ה עולם כזה שבו לא רואים בהשקפה הראשונה את ההבדל.
אבל לפי המבואר כאן, הרי ההגדרה עצמה חדה וברורה, ואין בה דרגת ביניים: קדושה פירושה ביטול אל הקדוש ברוך הוא, וכל שאינו עומד בקריטריון זה, שייך מיניה וביה לסטרא אחרא. אמנם גם בסטרא אחרא עצמה קיימות דרגות, אך גם הדרגה הגבוהה שבהן היא דרגה גבוהה בצד השני ולא בקדושה. יש בה דרגה אחת, קליפת נוגה, שביכולתה לעלות ולעבור אל צד הקדושה, אך כל עוד לא עלתה היא נקראת סטרא אחרא. השאלה אם ניתן להעלות דבר שירד אל הקליפה ולהשיבו אל הקדושה תלויה אפוא בדרגתו: יש שאפשר ויש שאי אפשר, וכפי שיתבאר בסיום הפרק ובפרק ז'.
העולם הזה - עולם הקליפות:
מטעם זה נקרא העולם הזה, עולם העשייה הגשמי, ומלואו: 'עולם הקליפות וסטרא אחרא'. שכן טבעו של העולם מסתיר את החיות שבו. בחסידות מבואר ש'טבע' הוא מלשון "טֻבְּעוּ בים סוף": הטובע אינו נראה עוד, וכך האנרגיה האלוקית טבעה כאן ונעלמה בתוך גשמיות העולם. משום כך אין העולם זועק שיש אלוקים, אלא זועק שיש 'אני', יש אגו ויש אינטרס.
ולפי הקריטריון שאמרנו, שקדושה היא ביטול, הרי כל שאינו עומד בו שייך לסטרא אחרא, לכן מקבל העולם כולו הגדרה אחת ברורה: עולם הקליפות. אף המילה 'עולם' עצמה היא מלשון העלם, שכן הוא עולם המעלים ומסתיר.
מכאן מובן עד כמה כבדה ואחראית שליחותו של יהודי בעולם הזה. הוא נשלח והוכנס אל תוך עולם של קליפות וסטרא אחרא כדי להתמודד עמן ולגלות בכל פסיעה ופסיעה שאין כאן אלא הטעיה, ושהאמת היא שהקדוש ברוך הוא מנהיג את הכל, כשם שגילה משה רבנו לפרעה שמקורו של הנחש במטה.
"כל מעשי עולם הזה קשים ורעים":
לאור זאת מובן גם מדוע כל מעשי עולם הזה קשים ורעים, ואין הדברים מתנהלים בו על מי מנוחות. בקדושה הכל זורם כראוי, ואילו במקום שבו שולטות הקליפות והסטרא אחרא אין הדברים זורמים, שכן אין הם קיימים מחמת רצונו האמיתי של הקדוש ברוך הוא, אלא מחוסר ברירה, כדי שתתקיים תוכנית העולם.
משל לאדם הבונה בית גדול ונאה. ברצונו שבבית מדרגות מדרגות: יש את התכלית שהוא חפץ בה באמת, לגור בשקט ולנוח כראוי, ויש דברים שהוא נצרך להם בדרך, כתפאורה חיצונית ופנימית ובעלי מלאכה שונים. אך יש בבית חלק אחד שאין הוא רוצה בו כלל, והוא משליכו החוצה שוב ושוב: הפסולת. בית שחיים בו מוליד פסולת בהכרח, ואילו יכול היה בעליו שלא תהיה פסולת כלל, היה שמח בכך. מאחר שאין מנוס ממנה, יש שלב שבו דרים בבית יחד עם הפסולת, שהרי אין רצים עם כל פסולת אל הפח המרכזי, אלא היא מצטברת ורק אחר כך מושלכת. נמצא שאותו אדם, שאינו מכניס לביתו אדם זר, מכניס אל תוך ביתו הפרטי פסולת וחי עמה בפנים.
כך הוא בנפש, וכך הוא בביתו הגדול של הקדוש ברוך הוא, הוא העולם: ברא אותו ויש לו יעד שאליו הוא חותר, ובינתיים מתהווה פסולת ומתרבה, ומפעם לפעם היא מושלכת ומתחדשת. זו הדרך שבה יש להתייחס לעניין, ומשום כך כל מעשי עולם הזה קשים ורעים.
ראוי לציין כי דוגמת הפסולת מובאת באחד ממאמריו של אדמו"ר האמצעי, ולצדה משל נוסף: אדם המנהל עסק ומבקש להרוויח בו. סביב העסק מתרחשים תהליכים שונים, ולעיתים אף הפסדים כספיים. המשקיע יודע מראש שכל השקעה כרוכה בסיכון ושייתכן שיפסיד, ואף שאין הוא חפץ בהפסד כלל, הוא מקבלו כחלק בלתי נמנע מן התהליך וממשיך הלאה אל היעד. כך גם בבריאה: יש תהליכים שאין הבורא חפץ בהם כשלעצמם, והם מתרחשים כחלק מן התוכנית הכוללת.
מטעם זה "כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו" - בעולם הזה נתונה התגברות לרשעים, משום שזהו עולמן של הקליפות, והתוקף בו נתון לצד הקליפה יותר מאשר לצד הקדושה, כמובא בעץ חיים (שער מ"ב, סוף פרק ד').
לסיכום: בחלק זה למדנו על שני אופני ירידת החיות האלוקית: 'עילה ועלול', שבו נשמר היחס בין המקור לתוצאה, ו'צמצומים רבים', שבו נעשה הדבר כמציאות אחרת לגמרי, עד שהחיות יכולה להתלבש בדבר הנפרד ולהיות שם בבחינת גלות. ראינו זאת בפרעה ובחרטומים, ובביאור אדמו"ר הזקן בתורה אור על המטה שנהפך לנחש: 'מטה' מלשון הטיה, כל סדר ההשתלשלות, שבסופו נעשה 'נחש', וסופו לשוב ולהיות מטה. עוד נוכחנו כי החיות מקיימת את הקליפה מאין ליש שלא תחזור לאין ואפס, כי ההעלם הוא המאפשר את הבחירה, וכי העולם הזה, מלשון העלם, ו'טבעו' מלשון טובעו בים סוף, נקרא עולם הקליפות והסטרא אחרא, ומכאן שכל מעשיו קשים ורעים, כפסולת שבבית.
בחלק הבא נעסוק בדרגות שבסטרא אחרא, ובשאלה אילו דברים ניתן להעלות ולהשיב אל הקדושה ואילו לא, בדרכנו אל קליפת נוגה שבפרק ז'.