תמצית הדברים עד כה:
ספר התניא עוסק בנפשו של היהודי. כבר בפרק א' קבע אדמו"ר הזקן, על יסוד ספרי הקבלה, כי לכל יהודי שתי נפשות: נפש אחת הבאה מצד הקדושה, ונפש שנייה הבאה מצד הקליפה. זהו "זה לעומת זה עשה אלוקים": כשם שיש לאדם כוחות בצד הקדושה, כך יש לו כוחות בצד ההפוך.
ומהי "נפש"? בפרקים ג' וד' נתבאר כי כל נפש כוללת בתוכה שני עניינים:
עשר כוחות - שכל ורגש: שלושה כוחות השייכים לעולם השכל, ושבעה כוחות השייכים לעולם הרגש.
שלושה לבושים - מחשבה, דיבור ומעשה, שהם שלושת האופנים שבהם פועלת הנפש ומתבטאת בפועל.
בפרקים ג'-ה' הורחבו הדברים בעניינם של עשר הכוחות ושלושת הלבושים שבנפש האלוקית, נפש הקדושה. פרק ו' נפתח באותו יסוד של "זה לעומת זה עשה אלוקים": גם לנפש השנייה, הנמוכה יותר, הבאה מצד הקליפה, קיימת מערכת מקבילה - עשר כוחות ושלושה לבושים. אדמו"ר הזקן אינו מאריך בה כפי שהאריך בצד הקדושה, שכן היא בנויה ממש כנגדה.
מהי 'קליפה' ומהי 'סטרא אחרא':
"סטרא אחרא" פירושה בארמית "הצד האחר", וכפי שנתבאר בשיעור הקודם, אין אפשרות להגדיר את הקליפה ואת הרע בהגדרה חיובית. הגדרתם היא הגדרה שלילית בלבד: תחילה יש לדעת מהו הצד הנכון, ולאחר שתתברר היטב הגדרתו, יובן שכל מה שאינו עומד בקריטריון זה נמצא בצד האחר.
ומהי הגדרתו של הצד הנכון, צד הקדושה? הגדרה פשוטה היא: מקום, עניין או דבר הבטל לקב"ה, עד שניתן לומר שהוא מייצג את הקב"ה ושהקדושה שורה עליו. לעומת זאת, כל דבר, כל דיבור, כל מחשבה וכל חפץ המנוגדים לרצונו של בורא עולם, אינם יכולים להיקרא בהגדרה של קדושה, משום שאינם בטלים אלא מנגדים.
ומהו ביטול? ניתן להמחישו בשתי דרגות:
עבד לאדון: העבד בטל לרצון אדונו ופועל על פיו.
רכב לנהג: ביטול גדול עוד יותר. לרכב אין כלל רצונות משלו לאן לנסוע; לכל מקום שיוביל אותו הנהג, לשם ייסע. זהו ביטול מוחלט.
ביטול, אם כן, פירושו שאין לו עניין משלו, רצון משלו, אגו או אינטרס משלו. קדושה היא ביטול לפני בורא עולם.
"כל שאינו בטל אצלו יתברך":
וכאן ממשיך אדמו"ר הזקן: כל דבר שאינו בטל לקב"ה. וכיצד יודעים מהו רצונו של הקב"ה? הוא נתן לנו תורה ומצוות, והן התפריט הברור של הרצון האלוקי. כל דבר שאינו תואם ולו סעיף קטן בהלכה, אלא מנגד לו, אין הוא בטל לקב"ה אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו, נפרד מן הקב"ה.
וכמובן, חלילה לומר שקיים באמת דבר הנפרד מן הקב"ה, שהרי הוא בורא הכול ויוצר הכול, הכול הוא והוא נמצא בכל מקום. "נפרד" משמעו בתחושתו של הנברא בלבד: הנברא חש כאילו הוא עצמאי, כאילו אין עליו מרות, אין לו אחריות ואין לו שום מחויבות, והוא עושה כרצונו.
באותו רגע שבו חש האדם נפרד מן הקב"ה, אין הוא מקבל את חיותו מבחינת קדושתו של הקב"ה. הוא חי, הוא קיים, הוא פעיל, אך אין הוא מקבל מן הערוץ האלוקי הישיר (עוד יתבאר שאין מדובר רק באותו רגע, אלא שישנם דברים שמלכתחילה כך היא מהותם; אך לעת עתה נדבר בלשון הנוגעת להנהגת האדם).
ואין הכוונה שקיים כביכול ערוץ אחר; אין בורא אחר ואין מקור אחר, ולשון הפסוק "כי ממך הכול" מלמדת שהכול בא ממנו יתברך. הכוונה היא שאין הוא מקבל מבחינת פנימיות הקדושה.
חיות מבחינת 'אחוריים':
בפרק כ"ב בתניא, שאליו נגיע בעזרת השם, מביא אדמו"ר הזקן דוגמה לנקודה זו: אדם השונא את חברו ונאלץ לתת לו דבר מה. כיצד ייתן לו? לא במאור פנים ולא מתוך התבוננות בעיניו, אלא כמי שמשליך לו את הדבר מאחורי גבו. הוא אמנם נותן, אך לא באופן מופנם וגלוי, אלא מתוך אילוץ.
הפנים הן החלק הגלוי של האדם, המשקף את פנימיותו, כלשון הכתוב "חכמת אדם תאיר פניו"; ואילו האחוריים, העורף, משקפים דבר שהוא חיצוני לגמרי. לפיכך, כשנאמר שאין הדבר מקבל את חיותו מבחינת פנימיות הקדושה, ומהותה ועצמותה בכבודה ובעצמה, אלא מבחינת "אחוריים" - הכוונה שהוא אמנם מקבל, אך לא באופן של קירוב ומאור פנים, אלא הקב"ה מחיה אותו מסיבה צדדית.
שכן מצד האמת, ברגע שנפרד דבר מן הקדושה היה עליו לחדול מלהתקיים. כמו שאנו מוצאים בפשטות במלך שיש לו עבדים, נתינים ואומה, ומי שמנגד לו ומפריע לו - נלחם בו המלך עד שמכלה אותו. וכאשר מדובר בקב"ה המחיה את הכול, מי שאינו עומד בתלם היה אמור להיאבד מן המציאות.
אלא שבתוכנית האלוקית רצה הבורא שיהיו בעולם גם כוחות המנוגדים אליו, כדי שתהיה בחירה חופשית, כמו שנאמר "ראה נתתי לפניך היום את הברכה ואת הקללה, את החיים ואת המות, ובחרת בחיים". ומכל מקום, עצם קיומו אינו מלמד שהוא רצוי או שהוא התכלית; אין בו צורך כלל לכשעצמו, ולפיכך חיותו באה מבחינת אחוריים.
ירידת החיות האלוקית ממדרגה למדרגה:
מה עובר, אם כן, על החיות האלוקית בשעה שהיא נאלצת לרדת אל מקום המנוגד לרצונו האמיתי של הקב"ה, ואשר בכל זאת ממשיך להתקיים מסיבה כלשהי? אי אפשר שתישאר כפי שהיא במקורה, אותנטית, טהורה וקדושה, ותרד כך גם למקום המנגד לה, שהרי שני הפכים הם. בעוצמתה המקורית אין היא יכולה להיכנס למקום שאינו כלי לקבלת עוצמה זו כלל.
משל לדבר בגשמיות: כדי להוליך את החשמל מחברת החשמל ועד למכשיר הקטן שבבית נדרשים שנאים (טרנספורמטורים), גדולים וקטנים. הזרם עובר שלבים רבים, עד שהוא מקבל צורה המאפשרת לו להיכנס אף למכשיר הקטן. באופן דומה, בבחינה רוחנית מופשטת, עוברת החיות האלוקית תהליך שינוי, כדי שתוכל להיכנס ולהתלבש אף במקום המנגד לרצון האלוקי.
וכיצד מכנה אדמו"ר הזקן את כל התהליך הזה? "שיורדים ממדרגה למדרגה" - החיות האלוקית יורדת תחילה מדרגה אחת לדרגה נמוכה ממנה, וכן הלאה, "רבבות מדרגות", בריבוי ירידות אין ספור, עד שהיא נכנסת למקום המנוגד לאמת.
לסיכום: בחלק זה חזרנו על היסודות שנלמדו: שתי הנפשות שבכל יהודי, עשר הכוחות ושלושת הלבושים שבכל נפש, ופתיחת פרק ו' ב"זה לעומת זה עשה אלוקים". עמדנו על כך שאין לקליפה ולסטרא אחרא הגדרה חיובית אלא שלילית בלבד, ושהגדרת הקדושה היא ביטול לבורא עולם. למדנו כי כל שאינו בטל אליו יתברך נחשב נפרד - נפרד בתחושתו של הנברא בלבד - ולפיכך אין הוא מקבל חיות מפנימיות הקדושה אלא מבחינת "אחוריים", כמשל הנותן לשונאו מאחורי גבו, וכי הסיבה לקיומו היא צורך הבחירה החופשית. לבסוף פתחנו בביאור ירידת החיות האלוקית ממדרגה למדרגה, רבבות מדרגות, כדי שתוכל להתלבש במקום המנגד לרצון האלוקי.
בחלק הבא נמשיך בביאור אותן רבבות מדרגות שבירידת החיות האלוקית, ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ו'.