בחלק הקודם עסקנו בדבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ו'. כעת נעמוד על אמת המידה שעל פיה נערך חשבון הנפש בכל דבר ודבר, ועל חידושו הגדול בעניין השראת השכינה על כל יהודי ויהודי.
או "אני" או "אין":
על האדם לערוך חשבון על כל דבר ודבר: האם הוא בטל לבורא עולם, או שמא ה"אני" שלו - האגו, ההרגשה העצמית ותחושת המציאות - הוא העומד במרכז. שתי המילים 'אני' ו'אין' מורכבות מאותן אותיות ממש, ובכך נרמז שאין דרך אמצע: או שהאדם בבחינת 'אין', או שהוא בבחינת 'אני'.
לפי הגדרה זו מתעוררת שאלה: מה בדבר יהודי שאינו מקיים דבר מרצון הבורא ורחוק לחלוטין? לכאורה אין להצביע על נקודה אחת בחייו שבה הוא בטל לקב"ה. האם, אם כן, אין הקב"ה שורה עליו? והרי יהודי הוא לכל דבר, ובוודאי הקב"ה שורה עליו. כיצד מתיישבים הדברים עם התנאי שהשראת השכינה תלויה בביטול?
"בין בפועל בין בכוח":
כאן מחדש אדמו"ר הזקן חידוש נפלא: הקב"ה שורה לא רק במקום הבטל בפועל, אלא גם במקום הבטל 'בכוח', בפוטנציאל. כל יהודי בטל בכוח, שכן בכל יהודי טמונה נשמה אלוקית. כפי שיתבאר בהמשך בפרק י"ח, אף קל שבקלים, בשעה שמעמידים אותו בניסיון על אמונתו, מוכן למסור את נפשו על קידוש השם.
התפרצות פתאומית זו של הנשמה מוכיחה שהייתה קיימת בו כל העת. 'בכוח' אין פירושו שהדבר עשוי להיווצר בעתיד, אלא שהוא קיים ממש כבר כעת, אלא שקיומו נסתר.
ביטול בפועל ממש - מלאכים עליונים: המלאך בטל לחלוטין לאלוקות, אין לו מציאות עצמאית כלל, אלא ביטול מוחלט, והוא כולו שליח. עד כדי כך, שלעיתים נקרא המלאך בתנ"ך בשם השם, כפי שמבואר באיגרת הקודש. המשל לכך: המלך יכול להניח את כתרו על ראש המלאך ואינו חושש, שכן המלאך בטל לגמרי, ולא יעלה בדעתו אפילו לרגע שהוא מציאות בפני עצמה. כמו קולב או מסמר שבקיר, שהמלך תולה עליהם את כתרו, ואין הם חושבים לרגע שהם המלך.
ביטול בכוח - כל איש ישראל למטה: אף יהודי הנמצא למטה, בגשמיות, ואף מי שהנהגתו בפועל בדרגה נמוכה ביותר, בכוחו להיות בטל ממש לגבי הקדוש ברוך הוא. הפוטנציאל הזה טמון בו, וגילויו נראה במסירות נפשו על קדושת השם.
מכאן עולה ההגדרה היסודית: קדושה היא ביטול לאלוקות. וממילא, מה שאינו בטל אינו קדושה, ואין לו אלא כינוי אחד: סיטרא אחרא.
שני מאמרי חז"ל:
"ולכן אמרו רבותינו ז"ל" - אדמו"ר הזקן מביא שני מאמרי חז"ל שבשניהם מתבארת השראת השכינה, האחד כנגד הביטול בפועל והשני כנגד הביטול בכוח:
"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה שרויה" - כפי שלמדנו בהרחבה בפרק ה', ההתאחדות החזקה ביותר בין יהודי לבורא עולם היא בלימוד התורה: המלך מחבק אותו והוא מחבק את המלך. ויש לדייק בלשון "עוסק" ולא "לומד" - שהאדם מונח בכך כאדם המונח בעסקו. בשעה שמוחו עסוק בענייני תורה, שכינה שורה עליו. זו דוגמה לביטול בפועל.
"וכל בית עשרה שכינתא שריא" - בכל מקום שבו מצויים עשרה מישראל, השכינה שורה עליהם. זו דוגמה לביטול בכוח. על לשון הגמרא מוסיף אדמו"ר הזקן מילה אחת שאינה מפורשת בה: "לעולם". תוספת זו מלמדת שהשכינה שורה בכל מצב, אף אם העשרה יושבים ומדברים דברים בטלים.
בסוף ספר התניא מבואר שכאשר יושבים על שולחן אחד ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה 'מושב לצים' ובבחינת "אכלו מזבחי מתים" - ואף על פי כן הקדוש ברוך הוא נמצא שם, בבחינת שכינתא בגלותא.
אין בכך, חלילה, צד של קולא. אדרבה: דיבורים בטלים בעשרה חמורים מדיבורים בטלים ביחיד, שכן יש בהם "קלנא דשכינתא" - ביזוי כבוד השכינה. הדבר דומה למי ששופך דלי שופכין דווקא במקום שבו נמצא המלך, ועל ראשו ממש.
ומדוע אכן שורה השכינה על עשרה "לעולם"? החשבון פשוט: אם על עשרה יהודים שורה השכינה ללא כל תנאי, מוכרח שהדבר קיים גם אצל כל אחד ואחד מהם. שאילו אצל היחיד לא היה דבר, הרי אפס ועוד אפס עשר פעמים אינם מצטרפים למאומה. אלא שאצל היחיד הביטול קיים במינון נמוך ביותר, משום שהוא בכוח בלבד, וצירופם של עשרה כאלה מביא כבר לידי השראת השכינה.
עצם קיבוצם של עשרה מישראל מביא, אפוא, את השכינה למקום, יהיה מעשיהם אשר יהיה. אלא שאיכות ההשראה משתנה: כאשר הם עוסקים בדברים שאינם ראויים, השכינה נמצאת שם בגלות ובקושי, על ידי עשרה; וכאשר מדובר בעיסוק בתורה, שורה השכינה גם באדם אחד. אך מובן על אחת כמה וכמה הוא, כאשר עשרה יושבים ועוסקים בתורה, שאז גילוי השכינה הוא בעוצמה גדולה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי חשבון הנפש נערך בשאלה אחת: 'אני' או 'אין', שכן אין דרך אמצע. אדמו"ר הזקן מחדש שהקב"ה שורה על הבטל "בין בפועל בין בכוח": בפועל ממש - כמלאכים העליונים שאין להם מציאות עצמאית כלל; ובכוח - ככל איש ישראל למטה, שבכוחו להיות בטל ממש, כפי שמתגלה במסירות נפשו על קדושת השם. מכאן ההגדרה שקדושה היא ביטול לאלוקות, וכל שאינו בטל הוא סיטרא אחרא. שני מאמרי חז"ל מבטאים זאת: היחיד היושב ועוסק בתורה שהשכינה שרויה עליו, וכל בית של עשרה ששכינתא שריא בו "לעולם" - ראיה לכך שהביטול בכוח מצוי בכל אחד ואחד, וממילא השכינה שורה על כל יהודי.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן ובהבנת עניינה של הסיטרא אחרא לעומת הקדושה.