בחלק הקודם למדנו כי כל מעשה שאדם עושה מוריד ומנחית את נפשו. כאשר מדובר במעשה השייך לשלוש הקליפות הטמאות, הדבר ברור: הנפש הבהמית מקורה בקליפת נוגה, וכשהאדם נוטל אותה ועושה בה מעשה של שלוש הקליפות הטמאות, הוא מוריד אותה למקום נמוך ממנה. אך מה בדבר מעשה שהוא עצמו קליפת נוגה, כגון אכילה שאינה לשם תאווה אלא לשם קיום הגוף? לכאורה הנפש היא קליפת נוגה והמעשה אף הוא קליפת נוגה, ובמה הוא הנחית אותה?
תשובת ה'צמח צדק' - דרגות בתוך קליפת נוגה:
שאלה זו נשאלת על ידי אדמו"ר ה'צמח צדק', והוא משיב כי גם בקליפת נוגה עצמה קיימים ארבעה עולמות: אצילות של נוגה, בריאה של נוגה, יצירה של נוגה ועשייה של נוגה. בנוגה עצמה יש רמות. נפשו הבהמית של יהודי עומדת ברמה גבוהה בתוך נוגה, וכל מעשה שאדם עושה מוריד אותה לדרגה נמוכה יותר בתוכה; ומעשה השייך לשלוש הקליפות הטמאות מנחית אותה עוד יותר.
נמצא כי כל פעולה, בכל רגע, מחייבת התייחסות. אין כאן חופש, ואת כל פעולה ופעולה מוטל על האדם לקשר אל הקדושה.
מצוות אחדות ה':
קישור זה נכלל במצוות אחדות ה', אחת משש המצוות התמידיות המוטלות על היהודי עשרים וארבע שעות ביממה. מצוות אלו אינן תלויות בחג או במועד, אינן תלויות במקום ואינן תלויות בזכרים או בנקבות: אמונת השם, יראת השם, אהבת השם, וביניהן המצווה לייחדו - אחדות השם. משמעותה: "אין עוד מלבדו", אין דבר הקיים מלבדו יתברך, ולפיכך בכל מחשבה, בכל דיבור ובכל פעולה נדרש האדם לדעת, לקשר ולראות זאת.
זהו אחד מיסודותיו של הבעל שם טוב, שהרחיב וקבע כי מכל דבר שיהודי רואה או שומע עליו ללמוד הוראה בעבודת השם. משמעות הדברים אחת היא: אין בעולם מציאות שאינה שייכת לקדושה. ואולם יש בכך סוגים:
דברים הנעשים בעצמם קדושה: הקדוש ברוך הוא ברא בהמות, ורצונו שמעורה של הבהמה, לאחר השחיטה, ייעשה קלף לספר תורה. החומר עצמו הפך להיות קדושה ממש.
דברים המסייעים לקדושה: מכשירי מצווה. אין הם נעשים קדושה בעצמם, אך הם משמשים כגלגלי עזר לקדושה.
מכאן שכל חפץ שאדם מכניס לביתו, ואפילו בקבוק מים, מוטל עליו לחפש כיצד ייעשה מסייע לקדושה. ואם אינו מסייע לקדושה - היכן הוא נמצא? בקליפה. אין מצב ביניים, וכך בכל דבר ודבר.
טמטום הלב:
יסוד זה אף מסביר תופעה שאדמו"ר הזקן מבאר בליקוטי תורה, ובתניא עצמו בפרק כ"ח: אדם מבקש ללמוד או להתפלל, וכבר החליט שרצונו בכך, ולפתע אין מתעורר בו דבר וכל הצינורות סתומים. זהו מצב של טמטום הלב. הביאור לכך מובא בזוהר: בהלכות קריאת שמע ובהלכות תפילה נקבע שיש להתרחק ארבע אמות ממקומות מטונפים; וכאשר הנפש התלבשה בלבושים צואים, אף הקדושה אינה נדבקת בה אלא מתרחקת ממנה ואינה יכולה להתלבש בה. שהרי כל פעולה שאינה קדושה יוצרת 'לבוש' שאינו ראוי.
"והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש":
אדמו"ר הזקן ממשיך ומבאר מהם אותם מעשים, דיבורים ומחשבות טמאים שכינה "לבושים מסואבים", והוא נוקט בלשון הפסוק בקהלת: "והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, אשר הכל הבל ורעות רוח". שלמה המלך אמר: "וראיתי את כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח".
מהו "רעות רוח"? אין הכוונה מלשון רע. "רוח" עניינה רוח הקדושה, ו"רעות" הוא מלשון שבירה. כך מפרש רש"י במקום בקהלת: שבירת הרוח; וכך מובא בזוהר פרשת בשלח: "תבירו דרוחא" - שבירת רוח הקדושה. ליהודי יש רוח של קדושה, נפש אלוקית, וכל מעשה שהוא עושה תחת השמש ואינו קדושה שובר אותה. יש להתבונן כיצד נראית נפש אלוקית המקבלת בכל רגע שבירה נוספת ומכה נוספת: הדבר מחליש אותה ונוטל ממנה את היכולת לפעול לאחר מכן בענייני קדושה ויראת שמיים.
אין כאן מצב ביניים, שהרי אין רשות נוספת מלבד רשותו של הבורא. אם דבר אינו אלוקות, אי אפשר לומר עליו שהוא טוב בפני עצמו, שכן אין טוב שאינו קשור לבורא עולם. לפיכך כל שאין אפשרות להצביע עליו בבירור כעל קדושה, הרי הוא היפך הקדושה. אין הכוונה דווקא לגניבה, לרצח או לחילול שבת, שהם ודאי היפך הקדושה, אלא אף לדבר קל מהם בהרבה: מאחר שאינו קדושה ואינו משמש כגלגל עזר לקדושה, הרי הוא היפך הקדושה.
וכן ממשיך אדמו"ר הזקן: "וכן כל הדיבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו". אדם הוציא מפיו מילה על מזג האוויר; לכאורה לא הזיק בכך לאיש, אך אין זו קדושה. ואולם אותו דיבור עצמו יכול להיות קדושה: מורה המבקש להוציא את כיתתו לטיול בטבע או ללמדם דברים בשיעור, ומברר בשירות המטאורולוגי מה יהיה מזג האוויר באותו יום, מתעניין בדבר כדי ללמדם תורה טוב יותר, ודיבורו קדושה ממש.
זהו עניינה של קליפת נוגה: בידי האדם להעלותה לקדושה. אך אם אין הדיבור "לה' ולרצונו ולעבודתו", אין הוא קדושה.
מהי "סטרא אחרא"?
אדמו"ר הזקן מבאר את פירוש הלשון: "סטרא אחרא" - "פירוש צד אחר, שאינו צד הקדושה". אין לה הגדרה עצמית משלה, והגדרתה היחידה היא היותה צד אחר. לפיכך, כדי להבין מהי סטרא אחרא יש להגדיר תחילה מהי קדושה, וכל שאינו תואם לאותו קריטריון הוא סטרא אחרא.
משל לדבר: אדם יודע כי הדרך המובילה לביתו עוברת ברחוב פלוני, והוא בוחר ללכת בדרך אחרת. אין באותה דרך בהכרח דבר שלילי בעצמו, אך לביתו לא יגיע. ואם אין היא מגיעה אל היעד, הרי היא מקום שאינו טוב. יש דרך המובילה למקום של חיות רעות, ויש דרך שאינה מובילה לחיות רעות אך גם אינה מובילה הביתה.
מהי קדושה?
"וצד הקדושה אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא". "אינו אלא" פירושו אך ורק, אין כאן מפלט ודרך אחרת. קדושה פירושה שניתן לומר על הדבר שהקדוש ברוך הוא שורה בו: כביכול הוא מביט במעשה ואומר שזה בדיוק המעשה שלי, המייצג אותי, ומחשבה זו היא בדיוק אני. על כל דבר צריך האדם להרגיש שהוא המשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא, שהוא מבטא אותו ומייצג אותו.
אמנם הבורא נמצא בכל מקום, וגם הקליפה ממנו היא, שהרי הכל ממנו. אלא שהקליפה מקבלת ממנו באופן של אחוריים ושל צמצום, ואין היא מבטאת אותו אלא להפך; היא מתקיימת מפני ש"זה לעומת זה עשה האלוקים". השאלה היא אפוא היכן נמצא בורא עולם באופן שיש בו ביטוי אמיתי לו יתברך.
על כך בא תנאי הסף, שבלעדיו אי אפשר: "ואין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך". הקדוש ברוך הוא שורה רק במקום שניתן לומר עליו שהוא בטל אליו.
מהו ביטול?
משל בגשמיות: המדליק לפיד בצהרי היום, ביום של שמש חזקה, ועומד עמו בחוץ - המתבונן מן הצד יתקשה לדעת אם יש כאן לפיד ואם הוא דולק. כלומר, הלפיד קיים, אך לנוכח אור השמש הוא בטל. וכלשון הביטוי: "שרגא בטיהרא מאי אהני" - נר בצהרי היום אין בו צורך; הוא נמצא, אך כאילו אינו נמצא. זהו ביטול: האדם נמצא וקיים, אך הוא בטל לרצונו של הקב"ה, וכן מעשיו ומחשבותיו, הכל בטל לרצונו יתברך.
ואם יטען הטוען כי דרישה זו של שלמות אינה בת השגה, יש לדעת: אילו לא היה הדבר בגדר יכולת, לא היה נדרש; ומאחר שהוא נדרש, פירושו שהאדם יכול לעמוד בו. אין הדבר קל, אך כל דבר ודבר מוטל על האדם לקשר אל הקדושה, ואין בכך חופש. הכרה זו משנה מן היסוד את ההסתכלות על כל הדברים המתרחשים בעולם.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי אף מעשה שהוא עצמו קליפת נוגה מנחית את הנפש, שכן בתוך נוגה עצמה יש דרגות, כביאור ה'צמח צדק'. עמדנו על מצוות אחדות ה' ועל יסוד הבעל שם טוב, שאין בעולם דבר שאינו שייך לקדושה: או שהוא נעשה קדושה בעצמו, או שהוא מסייע לה, ואם לאו הרי הוא בקליפה. ראינו כי "כל המעשים אשר נעשים תחת השמש" שאינם לשם שמים הם "הבל ורעות רוח", מלשון שבירת רוח הקדושה, וכי זהו אף שורשו של טמטום הלב. כן נתבאר פירוש "סטרא אחרא" - צד אחר שאינו צד הקדושה, ולעומתו צד הקדושה שאינו אלא "השראה והמשכה מקדושתו של הקדוש ברוך הוא", השורה רק על דבר הבטל אליו יתברך.
בחלק הבא נמשיך ונעמיק בעניין הביטול לבורא ובהמשך דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק.