בחלק הקודם עמדנו על עשר הבחינות הטמאות שבנפש הבהמית ועל האופן שבו השכל מוליד את הרגש בצד שכנגד. בפתח חלק זה נעמוד על שאלה שעלתה מתוך הדברים: היכן נתפס השכל באדם, ומה יחסו אל המחשבה.
מקומם של השכל והמחשבה באדם:
המחשבה אינה אלא לבוש, וככל לבוש היא הולכת אך ורק אל המקום שאליו מכוון אותה האדם. השכל, לעומת זאת, אובייקטיבי במהותו: הוא מבקש לדעת את הדבר כפי שהוא לאמיתו, ואין לו נטייה מוקדמת לכאן או לכאן.
כאשר מתערבים בשכל רגש אישי ואינטרס, השכל מתעוות, וכלשון התורה: "כי השוחד יעוור עיני חכמים" - מי שנוטל שוחד, שכלו אינו שוקל עוד נכונה. אך כאשר נלקח השכל בנקיותו, בלא שוחד ובלא נטיית רגש, הוא פוסק את האמת כשלעצמה. אדם עשוי לאהוב דבר מסוים או לשנוא אותו, ועם זאת להבין בשכלו כי הדבר נכון - אין הוא אוהב אותו באופן אישי, ובכל זאת מכיר בצדקתו.
נמצא שהשכל הוא מרכז בפני עצמו באדם, ומקורו במוח, ואילו מקור הרגש הוא בלב. השאלה היא מי שולט על מי:
בנפש האלוקית: הסדר הוא סדר של "מלך" - מוח, לב, כבד. המוח למעלה, והוא המנהיג את הלב.
בנפש הבהמית: הסדר מתהפך ל"למ"ך" - לב, מוח, כבד. הלב שולט על המוח.
המקבילה לפרק ד': כוחם של הלבושים:
עד כאן היו הדברים מעין תקציר של פרק ג', אלא שבצד השלילי: בפרק ג' נתבאר כיצד השכל מוליד רגש בצד הקדושה, וכאן, בשורות מועטות, נתבאר הדבר בצד הנפש הבהמית. מכאן ואילך עובר אדמו"ר הזקן אל המקבילה של פרק ד'.
חידושו הגדול של פרק ד' לא היה עצם קיומם של הלבושים, אלא שמעלתם גדולה ממעלת הנפש עצמה: הלבושים מרוממים את הנשמה לדרגה גבוהה יותר מכפי שהיא מצד עצמה. בצד הקליפה הדבר זהה בדיוק, אלא שבכיוון ההפוך: משנכנסים הלבושים לפעולה, הם מנחיתים את הנפש לדרגה נמוכה יותר מכפי שהיא מצד עצמה. עוצמת הלבושים היא עוצמה חזקה - בצד הקדושה היא מרוממת את האדם, ובצד הקליפה היא מורידה ומשפילה אותו.
עשר הבחינות הטמאות הללו, אותן עשר דרגות שנתבארו לעיל, "כשאדם מחשב בהן או מדבר או עושה" - כלומר כשהוא מפעיל את לבושיו ומכניס לתוכם את מידות הנפש הבהמית - הרי מחשבתו שבמוחו, דיבורו שבפיו וכוח המעשה שבידיו ובשאר איבריו נקראים "לבושי מסאבו", לבושים טמאים. כשם שבצד הקדושה נקראים הלבושים לבושים קדושים, כך כאן: עשרת הכוחות של הנפש הבהמית התלבשו בשלושת הלבושים וטימאו אותם.
סט אחד של לבושים:
כאן ראוי לשים לב לנקודה המהווה את הבסיס להבנת מהותו של הבינוני: לאדם שני "סטים" של שכל ומידות - סט אחד של קדושה וסט אחד של טומאה - אך יש לו רק סט אחד של לבושים. אין לו שני פיות, אחד לדברי קדושה ואחד לדברים אחרים; אין לו שתי מערכות ידיים ואין לו שתי מחשבות. מחשבה, דיבור ומעשה - אחד הם, והשאלה היחידה היא מי ישלוט על הלבושים הללו.
קדושה וקליפה - הגדרה והיעדר הגדרה:
הנושא של פרקים ו' וז' הוא המושג "קליפה". יש קדושה, שבה עסקנו עד כה, ויש היפך הקדושה.
ההבדל היסודי ביניהם הוא: לקדושה יש הגדרה, ולקליפה אין הגדרה. קדושה היא דבר שיש בו ביטול לאלוקות - הרצון האלוקי, התכלית, תורה ומצוות, תרי"ג מצוות מפורטות; הכול מוגדר ומנוי תחת הכותרת "קדושה". להיפך הקדושה, לעומת זאת, אין הגדרה ואין "שולחן ערוך" משלו: כל מה שאינו קדושה נמצא ממילא בצד השני. אין מציאות של "פרווה".
מכאן עולה שאלה מתבקשת: ומה בדבר דברי החולין? זוהי ההסתכלות הרווחת אצל כל אדם קודם שלמד תניא, ובשורות הבאות ממש עתידה להתחולל בה מהפכה של ממש. גם דברי החולין הם "קליפה".
עם זאת, יש כאן בשורה מסוימת של "הרע במיעוטו", שכן בצד הקליפה עצמה קיימות דרגות:
קליפת נוגה: עצם היותה קליפה פירושו שאיננה קדושה, והרי היא "מינוס"; אך זהו "מינוס אחד" בלבד, ויש בה גם צד של פלוס, ולכן נקראת "נוגה" מלשון אור - בכוחה לעבור, בצורה הנכונה, אל תחום הקדושה.
שלוש הקליפות הטמאות לגמרי: דרגה נמוכה יותר, שאין לה כרגע אפשרות לעבור אל צד הקדושה. תקנתן שמורה להן לעתיד לבוא בלבד.
מנגד, בקדושה עצמה ישנן דרגות אין ספור, שהרי אלוקות היא אינסוף.
כיצד מורידים הלבושים את הנפש:
הקדמה זו נצרכת כדי להבין את פשר הדברים. בצד הקדושה למדנו שכוחם של הלבושים לרומם את הנפש הרבה למעלה מכפי שהיא מצד עצמה. וכשאדם עושה מעשה שאינו טוב - הוא מנחית ומוריד את הנפש. באיזו נפש מדובר? בנפש הבהמית, שדרגתה במהותה היא קליפת נוגה, כפי שלמדנו בפרק א'. כאשר האדם חושב, מדבר או עושה שלא כראוי, הוא מוריד אותה לדרגה נמוכה יותר - לשלוש הקליפות הטמאות.
דוגמה מעשית: אכילה
אכילה שבתחום הקדושה: אדם האוכל בסעודת מצווה, בסעודת שבת, או מבשר קורבן בבית המקדש; וכן האוכל סתם ביום חול, אך אוכל לשם שמיים - כדי שיהיה בו כוח לעבוד את השם.
אכילה השייכת לשלוש הקליפות הטמאות: אדם האוכל לשם תאווה בלבד, שהבהמיות שבו משתוללת והוא מיישב את תאוותו במאכל. אף אם המאכל כשר לחלוטין ובהכשר מהודר, מקומה של אכילה זו בשלוש הקליפות הטמאות. מדוע? זהו בדיוק לב העניין שאליו מכוון הפרק, ובכך נעסוק להלן.
אכילה שהיא קליפת נוגה: אדם האוכל לא מתוך תאווה, אלא פשוט משום שהוא רוצה לחיות ואינו רוצה למות, ולשם כך עליו לאכול. אין הוא אוכל לשם שמיים, לא כדי שיהיה גופו בריא ויוכל לקום בבוקר לתפילה ולכוון בה כראוי, אלא כדי להתקיים בלבד. אין זו קדושה, אך גם אין זו שלוש הקליפות הטמאות - זוהי קליפת נוגה.
כלל הדברים: כל מעשה שאדם עושה, אם מעשה של קדושה הוא - מרומם את הנפש; ואם אינו של קדושה - מוריד אותה. אדם שנפשו הבהמית עומדת בדרגת קליפת נוגה, ועשה מעשה השייך לשלוש הקליפות הטמאות, כגון אכילה לשם תאווה או עבירה על אחת ממצוות לא תעשה, הרי המעשה מנמיך את נפשו לדרגה שפלה ממנה.
אין צורך בשלב מעבר: בכל שנייה ושנייה נתונה בידי האדם הבחירה לנוע לכאן או לכאן.
וכיצד עוברים אל הצד השני?
הדרך היא לאכול לשם שמיים. אין הכוונה להכרזות ולשלטים גדולים ברחוב, אלא לתודעה פנימית: להקדים ברכה, ולחוש ולחשוב בשעת מעשה לשם מה נעשית האכילה או השתייה. כך אפילו כוס מים הנשתית באמצע השיעור יכולה להשתייך לתחום הקדושה.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי השכל אובייקטיבי במהותו ומקומו במוח, ואילו המחשבה אינה אלא לבוש ההולך אחר המכוון אותו; ראינו את הסדר של "מוח, לב, כבד" בנפש האלוקית לעומת שליטת הלב במוח בנפש הבהמית. עמדנו על המקבילה לפרק ד': כשם שהלבושים מרוממים את הנפש מעל דרגתה בצד הקדושה, כך הם מנחיתים אותה בצד הקליפה ונקראים "לבושים טמאים", וכי לאדם יש שני 'סטים' של כוחות אך 'סט' אחד בלבד של לבושים. כן למדנו את ההגדרה של הקדושה, ושכל מה שאינו כך שייך לקליפה, שבקליפה עצמה יש דרגות - קליפת נוגה שיש בה פוטנציאל לעלות, ושלוש הקליפות הטמאות שאין להן תקנה בהווה - והדגמנו את שלוש הרמות באכילה.
בחלק הבא נרחיב בהבנת המהפכה שבדברים: מדוע אכילה כשרה לחלוטין, הנעשית לשם תאווה, שייכת לשלוש הקליפות הטמאות, וכיצד ניתן להעלות את מעשי החולין אל תחום הקדושה.