בחלק הקודם התחלנו את לימוד פרק ו' ועמדנו על ראשית דבריו של אדמו"ר הזקן בעניין הקליפה. ישנה סיבה נוספת לדברים, שעליה נעמוד בהמשך הפרק. כעת נעסוק בעשרת הכוחות שבצד הקליפה, ובהבדל המהותי העולה מהם בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית.
"עשר כתרין דמסאבותא" - עשרה כתרים של טומאה:
אלו הם אותם עשרה כוחות שהכרנו בפרק ג' - חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה וכן הלאה - אלא שכאן הם מופיעים בצד הקליפה. כל אחד מן הכוחות הללו יכול להימצא בצד הקדושה או בצד הטומאה:
חסד - בצד הקדושה: אהבת השם. בצד הקליפה: תאוות העולם.
גבורה - בצד הקדושה: יראת שמיים. בצד הקליפה: כעס וקצף על הזולת.
תפארת - בצד הקדושה: עניין הפאר. בצד הקליפה: גאווה והתפארות, כפי שהוזכר בפרק א'.
אדמו"ר הזקן מגדיר אותם: "שבע מידות רעות הבאות מארבע יסודות רעים" - אותן שבע מידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות), הקיימות בצד הקדושה וקיימות בצד הקליפה. כפי שנתבאר בסיום פרק א', מידות הנפש הבהמית, ככל דבר שבעולם, נחלקות לארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. יש מידות שמקורן ביסוד האש, כגאווה וכעס; יש שמקורן ביסוד העפר, כעצלות ועצבות; וכן בשאר היסודות, כדוגמאות שהובאו שם.
הרי אלו שבע בלבד, ואילו נאמר עשר. מהם הנותרים? ממשיך אדמו"ר הזקן: "ושכל המולידן" - השכל הנחלק לשלושה, חכמה בינה ודעת, כפי שנתבאר בפרק ג' בצד הקדושה, והוא מכנה אותם "מקור המידות". מיד לאחר מכן הוא מוסיף את המילה "כי", כלומר: הדבר טעון הסבר. לכאורה, מה יש להסביר? הרי כבר נתבאר באריכות בפרק ג' שההתבוננות מולידה את הרגש. אלא שכאן טמון הבדל מהותי בין שתי הנפשות.
היפוך הסדר:
בפרק ג', כשבא אדמו"ר הזקן לבאר את עשר הספירות שבנפש האלוקית, פתח בלשון "עשר ספירות קדושות הנחלקות לשתיים", והקדים את שלוש האימות - חכמה, בינה ודעת - ורק אחריהן את שבע הכפולות, שבעת ימי הבניין שהם המידות.
ואילו כאן, בצד הקליפה, הסדר הפוך בדיוק: תחילה שבע המידות הרעות, ורק לאחריהן "ושכל המולידן". מדוע הפך את הסדר?
משום שזהו ההבדל המהותי בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. גם בגשמיות ניכר ההבדל בין אדם לבהמה: אצל האדם המוח נמצא למעלה והלב מתחתיו, ואילו אצל הבהמה שניהם באותו מפלס. ב"היום יום" מביא הרבי פתגם על ארבעת השמות שניתנו לאדם - אדם, איש, גבר ואנוש - שהכינוי "אדם" מורה על השכל. מהותו של האדם היא השכל, והמידות שלו הן תולדה ממנו. לעומת זאת, מהותה של הבהמה היא המידות שבה.
מהו ההבדל המהותי בין שכל למידות? השכל מתבונן בדבר באופן אובייקטיבי - כפי שהוא באמת. המידות בוחנות כל דבר בשאלה "מה יוצא לי מזה": טוב לי או רע לי, אני אוהב או שונא. הבהמה אוכלת את הנוח לה ועושה את הטוב לה, ואינה שוקלת אם הדבר נכון או לא נכון.
מכאן, בנפש האלוקית - שמהותה שכל - אין האדם מוצא בעצמו אהבת השם או יראת שמיים באופן ספונטני. לעיתים מעניקים לו זאת מלמעלה כדחיפה ראשונית, כילד קטן שמלמדים אותו לרכוב על אופניים ומחברים לו גלגלי עזר ודוחפים אותו; אך כשהוא נדרש לנסוע בכוחות עצמו, שום דבר לא יבוא מאליו. רק ההתבוננות והעבודה יולידו את הרגש.
לעומת זאת, המשיכה לתאוות העולם באה ללא כל התבוננות. אדם חושק בדבר מסוים לא משום שהתבונן, וכועס לא משום שהתבונן, אלא זוהי משיכה טבעית - שכן מהותה של הנפש הבהמית היא המידות ולא השכל. לכן כשמדובר בנפש הבהמית פותח אדמו"ר הזקן במידות, וכשמדובר בנפש האלוקית הוא פותח בשכל.
מהו, אם כן, "מקור המידות"?
אם אצל הנפש הבהמית אין השכל מוליד את המידות, והן קיימות מעצמן - כיצד קורא אדמו"ר הזקן לשכל "מקור המידות"? לכך באה המילה "כי": "כי המידות הן לפי ערך השכל". אין השכל מוליד את המידות, אלא נותן להן את המרחב או את הצמצום. ככל שהשכל גדול יותר, כך יש למידות מקום רחב יותר להתפשט בו.
וכלשונו: "כי הקטן חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם". ילד קטן נמשך לממתק לא משום שלמד והבין שהוא דבר טוב, אלא מעצמו; ואילו שטר בעל ערך רב יושלך מידיו, משום ששכלו הקצר אינו משיג את ערכו. הרי שמידת החסד שבו - החשק והאהבה - נמדדת לפי רמת שכלו.
וכן במידת הגבורה, שהיא הכעס: הילד "מתכעס ומתקצף" מדברים פעוטים, ודי במעשה קטן כדי להוציאו מכליו. ויש מבוגרים בגיל שהתנהגותם דומה, משום ששכלם באותה רמה. אדם בעל שכל רחב ועמוק אינו כועס על שטות, אלא רק על דברים שבערכו. העוצמות תלויות בשכל - לא משום שהשכל מוליד את הרגש, אלא משום שהוא הקובע את המידה והאיזון.
סדר הפעולה בנפש הבהמית הוא אפוא הפוך: תחילה מתעוררת התאווה בלב, ורק אחר כך פונה האדם אל שכלו - "תעזור לי, תן לי את התחכומים וההסברים כיצד להשיג את מבוקשי". החכמה מספקת את ההברקה כיצד להשיג את הדבר, והבינה מרחיבה ומפתחת אותה. המידות מביטות כל העת אל השכל, עד כמה הוא מאשר להן לעלות, ולפי זה הן מתפשטות - אך אין הוא מולידן כדרך שנתבאר בנפש האלוקית.
ראוי לשים לב לדבר נוסף: בפרק ג', ביחס לנפש האלוקית, ביאר אדמו"ר הזקן בהרחבה את עניין הדעת, ואילו כאן, ביחס לנפש הבהמית, אין הדעת נידונה כלל - שכן לבהמה אין דעת. תפקידה של הדעת הוא לתת למידות תוקף ואמיתות. הנפש האלוקית זקוקה לדעת, משום שהיא המעניקה את האמת למידות; אך הנפש הבהמית אינה זקוקה לה לצורך המידות, שהרי המידות קיימות בה מעצמן, מצד מהותה. נמצא שחסר בה מימד האמת, וכל שיש בה הוא בבחינת בבואה בלבד.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי עשרת הכוחות שבצד הקליפה - "עשר כתרין דמסאבותא" - הם אותם עשרה כוחות שבקדושה, אלא שהם מופנים כלפי מטה: חסד לתאווה, גבורה לכעס ותפארת לגאווה. שבע המידות הרעות באות מארבעה יסודות רעים, ואליהן מצטרף "שכל המולידן" הנחלק לחכמה, בינה ודעת. עמדנו על היפוך הסדר בין פרק ג' לפרק ו' - המלמד שמהות הנפש האלוקית היא השכל ומהות הנפש הבהמית היא המידות - ועל כך שהשכל בנפש הבהמית אינו מוליד את המידות אלא קובע את מידתן וערכן, כדוגמת הילד החושק ומתקצף מדברים קטנים לפי ערך שכלו. כן ראינו שהדעת, הנותנת למידות את האמת והתוקף, אינה נזכרת כלל בצד הקליפה.
בחלק הבא נמשיך בביאור דבריו של אדמו"ר הזקן בפרק ו', ונעמוד על הסיבה הנוספת שהזכרנו בפתיחה.