בחלק הקודם למדנו כיצד המוחין - השכל שבנפש - מתלבשים בלבוש המחשבה. כעת נעסוק בחלקה השני והנמוך יותר של הנפש: המידות, הן רגשותיו של האדם. היכן מתחברים רגשותיו של האדם אל הקדוש ברוך הוא?
מקומן של המידות - במעשה ובדיבור:
אדמו"ר הזקן כותב: "והמידות שהן יראה ואהבה וענפיהן ותולדותיהן... מלובשות בקיום המצוות במעשה ובדיבור". עניין היראה והאהבה וענפיהן כבר נתבאר בהרחבה בסוף פרק ג'. כלל המידות - אהבת השם, יראת השם, וכן הענפים היוצאים מהן, כנצח והוד - מלובשות בשני הלבושים הנמוכים: לבוש המעשה ולבוש הדיבור. כלומר, בקיום כל תרי"ג המצוות ותולדותיהן, ובדיבור שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן.
מדוע דווקא במעשה ובדיבור?
המשך הדברים נפתח במילה "כי", ומכאן שבא אדמו"ר הזקן לבאר קושי. התלבשות השכל במחשבה מובנת מאליה: הרוצה להתבונן אינו יכול לעשות זאת אלא בלבוש המחשבה, ואין הידיים או הדיבור מועילים לכך כלל. אך מה הקשר שבין הרגש לבין הדיבור והמעשה? לכאורה אפשר לאהוב את הבורא בלי לעשות, ואפשר גם להיפך - לעשות ללא אהבה. רמות שונות יש בעשייה: יש העושה מכוח הרגל מילדות, בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה', ויש העושה מתוך קבלת עול מלכות שמיים. מדוע, אם כן, קובע אדמו"ר הזקן שהמידות מלובשות דווקא במעשה ובדיבור?
אין הכוונה שאי אפשר לקיים מצווה במעשה או לומר דברי תורה בלא מידות; אפשר, אלא שמעשה כזה יהיה מעשה יבש, שאין בו קיום אמיתי. 'אמיתי' פירושו דבר הקיים ללא שינויים ובכל עוצמתו, דבר שהאדם עושה הכול כדי להישאר בו. בהיעדר הרגש, הרי הוא בבחינת יהיה ולא יהיה.
וזו לשונו: "כי האהבה היא שורש כל רמ"ח מצוות עשה, וממנה הן נמשכות, ובלעדה אין להם קיום אמיתי" - רגש אהבת השם הוא המניע את כל רמ"ח מצוות העשה שבתורה, והן נמשכות ובאות כתוצאה ממנו. ראוי לדייק: אדמו"ר הזקן אינו אומר שאין להן קיום כלל, אלא שאין להן קיום אמיתי.
במה נבחן ההבדל?
קיום מתוך הרגל: יהודי היודע כי בבוא חג הסוכות עליו לקיים מצוות ארבעת המינים, הולך לשוק, קונה את ארבעת המינים ומקיים את המצווה - בבחינת 'מצוות אנשים מלומדה'.
קיום מתוך אהבה: יהודי המחפש ומדקדק שיהיה בידו האתרוג המהודר והיפה ביותר ולולב מהודר, ומבקש הידור בקיום המצווה.
קיום מתוך תחושת שליחות: יש החש שהמצווה היא 'עסקו'. וכשם שבעל עסק אינו שומרו לעצמו, אלא חפץ שיבואו אליו עוד ועוד ושייוודע שמו בכל מקום, כך אין הוא מסתפק בקיום המצווה לעצמו, אלא דואג שגם יהודי נוסף יקיימנה, והולך לכך ממקום למקום.
הכול תלוי באהבה: כאשר המצווה נובעת מן הנשמה שבתוכה, כאשר האדם אוהב את הבורא ומתוך כך מקיים את המצווה, הוא עושה זאת בכל העוצמה, בחיות, בהידור ובריצה, כלשון פרקי אבות "רץ למצווה". משל לאדם האוהב את זולתו ומבקש להעניק לו מתנה: אינו נכנס לחנות וקונה בחיפזון, אלא עומד ומתבונן מה תהיה המתנה היפה ביותר, בוחר את העטיפה, מדקדק בתזמון הנתינה, ומשקיע בה את כל כולו. והמקבל, בעצם אחיזתו במתנה, חש את כל הנשמה שהושקעה בה. כך בקיום המצווה.
"ואי אפשר לדבקה בו באמת":
"כי המקיימם באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת" - המקיים את המצוות באמת, בחיות, בהידור ובריצה, הוא האוהב את שם ה' והחפץ להיות דבוק בבורא עולם, ויודע שהדרך היחידה לכך היא המצוות. וכלשון אדמו"ר הזקן: אי אפשר לדבקה בו באמת "כי אם בקיום רמ"ח פיקודין" - אין שום דרך, בשום פנים ואופן, להידבק בבורא עולם בצורה אמיתית אלא בקיום רמ"ח המצוות. הטוען שיש לו ערוץ אישי ודרך משלו שדרכה הוא מתחבר לבורא, אפשר שמתחבר הוא למשהו אחר, אך לבורא עולם אינו מתחבר. אין יכולת להתחבר לקדוש ברוך הוא אלא בדרכים שהוא קבע.
"רמ"ח איברים דמלכא":
המצוות נקראות "רמ"ח איברים דמלכא" כביכול, כשם שבגוף האדם הגשמי רמ"ח איברים. ומובן שאין לומר איברים כפשוטם בקדוש ברוך הוא, אלא הדבר נאמר דרך משל. ומהו הרעיון שבמשל? בהתבוננות באיבר גשמי, כגון היד, נמצא שאין היד הבשר, העצמות, הגידים והעור לבדם, אלא הצורה הזו נושאת תוכן ותפקיד: היד כותבת, מציירת ומגישה, וכן כל איבר ואיבר יש לו תוכן ומשמעות. כך גם באיברים דמלכא: כל מצווה שיהודי מקיים היא דרך ואמצעי להמשיך חיות אלוקית על האדם - לתפילין החיות שלהן, לציצית החיות שלה, ולכל מצווה החיות שלה. לפיכך נקראות איברים, שהן ממלאות את התפקיד שממלא איבר.
היראה - שורש מצוות לא תעשה:
לאחר האהבה, שהיא שורש מצוות העשה, מבאר אדמו"ר הזקן את תפקידו של הרגש הנגדי: "והיראה היא שורש לשס"ה לא תעשה" - יראת שמיים היא שורשן של שס"ה מצוות הלא תעשה, שמי שיש בו יראת שמיים יהיה זהיר שלא להיכשל באחת מהן. וכאן הוא מפרט בכללות שתי רמות ביראה, הנקראות בחסידות יראה תתאה ויראה עילאה:
יראה תתאה: יראה למרוד במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. זו היראה הבסיסית - האדם פוחד למרוד במלך ואינו רוצה להיות בכלל מורד במלכות. מי שחסרה בו יראה בסיסית זו, חסר לו הכול, ולפיכך היא חייבת להיות.
יראה עילאה - "יראה פנימית מזו": ברמה גבוהה יותר אין זו יראה מלמרוד, אלא "שמתבושש מגדולתו" - האדם מתבייש מן המלך, מתבייש להמרות את פיו לעיני כבודו ולעשות את ההפך מרצונו ואת הרע בעיניו.
באופן כללי, היראה שברמה הראשונה מבטאת ריחוק: האדם רחוק מן המלך ולפיכך ירא למרוד בו. היראה שברמה הגבוהה מבטאת קירוב: מתוך שהוא קרוב אל המלך וחש את גדולתו, הוא מתבייש ממנו. ומשיש באדם גם אהבה וגם יראה, יש בו את המידות, והן המובילות אותו - האהבה למצוות עשה, והיראה למצוות לא תעשה.
דיוק בלשון "מלובשות":
אדמו"ר הזקן נקט הן באהבה והן ביראה את הביטוי "שורש". והנה, שורשו של עץ נשאר באדמה ואינו נמצא בענפים ובפירות, אלא רק גורם לגדילתם ולהתפתחותם. לפי זה היה אפשר לטעות ולחשוב שהאהבה נשארת בלב, והמצווה עצמה יבשה, כמי שמשפיע עליה מרחוק ב'שלט רחוק'. כדי לשלול הבנה זו, כבר במשפט הראשון שבו הביא את המושג נקט את הלשון "מלובשות בקיום המצוות" - הרגש נמצא בתוך המעשה ממש. אף שלאחר מכן השתמש בביטויים אחרים, פתח וקבע שהמידה מתלבשת בתוך המעשה עצמו, שכן המעשה עם האהבה והמעשה בלעדיה - מעשה אחר לגמרי הם.
לסיכום: בחלק זה למדנו כי המידות - יראה ואהבה וענפיהן - מלובשות בקיום המצוות במעשה ובדיבור, שהוא תלמוד תורה שכנגד כולן. האהבה היא שורש רמ"ח מצוות עשה, ובלעדיה אין להן קיום אמיתי, כלומר קיום בחיות, בהידור ובעוצמה; והיראה היא שורש שס"ה מצוות לא תעשה, בשתי רמותיה - יראה מלמרוד במלך (המבטאת ריחוק) ויראה פנימית מזו, בושה מגדולתו (המבטאת קירוב). עוד למדנו כי אין דרך להידבק בבורא באמת אלא בקיום רמ"ח פיקודין, הנקראים רמ"ח איברים דמלכא, לפי שכל מצווה ממשיכה חיות אלוקית מיוחדת על האדם. ולבסוף דייקנו בלשון "מלובשות": הרגש אינו נשאר בלב אלא נמצא בתוך המעשה עצמו.
בחלק הבא נמשיך בדברי אדמו"ר הזקן בפרק ד' ובביאור מקומם של התורה והמצוות כלבושי הנפש.